בשבע 161: לחבר מחדש רוח ומעשה

המאבק להצלת הגוש היה בעיקר רוחני. הצד המעשי נותר די מוזנח ● להקים תנועה חדשה שתחבר את עולמנו הרוחני אל עולם העשייה ● אגדות ומציאות לקראת ההצבעה במרכז הליכוד

עמנואל שילה , י"ח באלול תשס"ה

ערב תשעה באב האחרון פגשתי בנווה דקלים תלמיד חכם מהדור הצעיר, חבר לספסל הלימודים מימי לימודיי בכולל בנווה דקלים.
אז מה המצב, הוא שאל.
עניתי לו: בשתי מילים - מחכים לנס. בשלוש מילים - סומכים על הנס.
הציפייה לנס היתה עניין מרכזי במאבק על הגוש. תושבי הגוש, ובראשם ההנהגה הרוחנית המקומית, סמכו את ציפייתם על הניסים שבהם הורגלו, כאשר אלפי פצמ"רים שנורו לעברם גרמו רק נזק מינימלי.
היבט רוחני אחר של המאבק היה הניסיון להעביר את רוע הגזירה באמצעים רוחניים כמו תפילות המוניות קורעות לב, מידת הביטחון ('מאמין וזורע'), נדר בעת צרה ועוד. עוד כיוון של מאבק רוחני היה הניסיון להשפיע 'פנים אל פנים' על אזרחים שעמדתם כלל לא היתה רלוונטית, מכיוון שההחלטה לא נמסרה לידם. אומנם נטען שהמטרה היא להשפיע באמצעות הטיית הסקרים, אך דומני שלא אטעה אם אומר שעיקר כוונתם של העוסקים בנושא היתה לפעול דרך צינורות רוחניים על ידי מה שנקרא "הרמת רוח העם". ההנחה היתה שאם רוח העם תתרומם, המציאות כבר תתאים את עצמה למצב החדש בדרך כזאת או אחרת.

אינני בא חלילה לשלול את הצורך במאמץ במישור הרוחני. גם אין רע בציפייה לנס, ובלבד שהיא לא תבוא במקום הפעלת האמצעים הטבעיים. אלא שבמאבק הזה נדמה כי האמצעים הטבעיים הוזנחו. תפילה היתה, דורון ומלחמה כמעט שלא היו. גם כשהחרב החדה מונחת יהודי מאמין מקווה לנס, ולכן ההישארות ביישובים עד לרגע האחרון היתה מוצדקת. אבל אין להצדיק את אזלת היד המעשית שהביאה למצב בו רק נס היה יכול להציל, כי כבר הורונו רבותינו שאין סומכין על הנס. אין להצדיק, למשל, את זה שעד לשבועות האחרונים לא נעשה מאמץ של ממש להביא אלפי משפחות לגוש, או להכין מנטאלית את המיועדים לגירוש מפני המלחמה הפסיכולוגית שכוחות הגירוש הפעילו נגדם ביעילות רבה. כוחות הגירוש נעו בכבישי הגוש באין מפריע, ואיש לא ניסה, למשל, לחסום את הכבישים.
הציבור האמוני מאמין בגאולה בדרך טבעית. אלמלא כן היה גם הוא יושב כמו החרדים ומצפה למשיח. ומי שמאמין בגאולה טבעית, אינו יכול לעשות לצפות להצליח כשהצד המעשי הטבעי מוזנח. מבחינתי, זהו אחד הלקחים העיקריים של המפולת האחרונה. עלינו להיות הרבה יותר אנשי מעשה. לגשר על הנתק הקיים בין עולם הרוח שלנו, המסתגר בישיבות, לבין עולם המעשה, שבהרבה מקרים מנותק מהרוח הערכית והאידיאליסטית שאמורה להנחות אותו.

מי שמבקש כעת להנהיג את המחנה הכתום, יידרש קודם כל להעמיד תוכנית מעשית למניעת הגירוש הבא. ובמחשבה לטווח ארוך, הוא יתבקש גם לגבש תוכנית מעשית להגברת הדומיננטיות האמונית בכל תחומי החיים בישראל, ולהמעטת עוצמתן של אליטות השמאל, שהן השליטות האמיתיות גם כשהימין מנצח בקלפי. כל עוד הרוח השמאלנית שולטת במוקדי הכוח המרכזיים בתחומי המשפט, התקשורת, הצבא, שירות המדינה, האקדמיה (בפרט מדעי הרוח והחברה), התרבות והכלכלה - לא יעזרו לימין ניצחונותיו בקלפי. דרושה לנו כעת תנועה חדשה, בדומה למה שהיה גוש אמונים בשעתו, שתתמקד לא רק בתחום ההתיישבות אלא בתחומי החיים השונים במדינה, שבכולם היא תשאף להחדיר את הרוח האמונית. להתנחל בלבבות זה מצוין, אבל לא פחות חשוב להתנחל במוקדי הכוח.

דמוגרפיה יהודית

כדי לא להשאיר את הדברים ערטילאיים, אדגים אותם הפעם באמצעות אחד התחומים הטעונים: הדמוגרפיה.
הנושא הדמוגרפי הוא מהחזקים שבטיעוני השמאל. במשך שנים קיבלנו כתורה מסיני את המציאות הדמוגרפית הקודרת שהציגו פרופסורים מהשמאל. בשלב מאוחר מדי בא איש המחנה הלאומי יורם אטינגר עם צוות חוקרים שטענו כי מספר הפלשתינים נמוך בלא פחות ממיליון נפש. אילו עסקו בתחום הזה פרופסורים אמוניים בעלי אוריינטציה ימנית, אולי טיעונים כמו של אטינגר היו מושמעים בעוד מועד ומשפיעים על מקבלי ההחלטות. כן, אני יודע שמדובר במחקר אקדמי אובייקטיבי, ולכן דעותיו הפוליטיות של החוקר אינן רלוונטיות. נו, טוב.

מצד שני, המאזן הדמוגרפי הפנימי בתוך הציבור היהודי מלמד שבעתיד הדתיים יהיו רוב במדינה. החורבן האחרון מלמד שאסור להמתין בסבלנות ולהותיר את מנהיגות עם הנצח בידיים שמאליות עד שהדרך הארוכה תסתיים. אפשר וצריך לקרב את המהפך המיוחל הזה באמצעות מדיניות דמוגרפית נכונה. לאור הברכה הדמוגרפית בנישואין מוקדמים, ראוי לשקול האם האומה באמת מרוויחה משירות לאומי של שנתיים שגורם לדחיית הנישואין. על הקהילות לתמוך בדרכים שונות במשפחות ברוכות ילדים, שהקיצבאות שלהן קוצצו וצפויות להיות מקוצצות עוד יותר. כדאי להתרחק מהשקפות שמעודדות את צמצום הילודה במגזר הדתי, ולבדוק אם מי שמפיצים אותן אינם ממומנים, במקרה או לא, בכספים שמקורם בגופי שמאל. במקביל, אפשר לדאוג שריבוי נשים יוצא אל מחוץ לחוק גם במגזר המוסלמי, מטעמים ליברליים ופמינסטיים.

יש להילחם בראשי הסוכנות היהודית, שמנהלים מדיניות מודעת של העלאת גויים מאירופה לארץ. רוב אזרחי ישראל יתקוממו כשתובא לתשומת ליבם העובדה שכספי המיסים שלהם נלקחים כדי לממן את סל הקליטה של גויים אשר עתידים להעמיד בסכנה את הרוב היהודי במדינה ולגרום להתבוללות של בניהם עם ישראלים שאינם יהודים. במישור הפילוסופי והמשפטי, יש להילחם בחוקים המונעים עידוד סלקטיבי של ילודה יהודית.

האמת על הליכוד

המיתוס: שרון הביא לליכוד ארבעים מנדטים.
האמת: הליכוד בראשות שרון זכה ב-38 מנדטים. בשני המנדטים הנוספים זכתה ישראל בעלייה שהצטרפה לליכוד. המנדטים הללו היו בכיסו של הליכוד מרגע שהתפוצצה בועת אוסלו עם פרוץ 'אינתיפאדת אל אקצה', בתשרי תשנ"א. הציבור רק חיכה להזדמנות להעניש את מפלגת העבודה על ההתמוטטות המחפירה של המהלך המדיני המסוכן וההרפתקני. באותה עת, גם אילו העמיד הליכוד חמור בראשותו היתה המפלגה קוצרת אפילו יותר מ-40 מנדטים. על פי כל הסקרים דאז, חברי הליכוד העדיפו להעמיד בראשם את בנימין נתניהו. אלא ששרון עשה יד אחת עם אהוד ברק ועם ש"ס לעריכת בחירות מיוחדות לראשות הממשלה בלבד - כל זאת במטרה לדחוק את רגליו של נתניהו, שהצהיר כי לא יתמודד אם לא יתקיימו בחירות לכנסת שיאפשרו לו הקמת קואליציה. שרון, כרגיל, חשב על טובתו האישית, לא על טובת התנועה או המדינה. במצב זה, התמוטטות העבודה והשמאל בדעת הקהל תורגמה רק לניצחון גדול של שרון על ברק בבחירות לראשות הממשלה. יחסי הכוחות בכנסת נותרו כשהיו, משום שבחירות לכנסת לא התקיימו. רק אחרי שנתיים וחצי ומאות הרוגים התקיימו בחירות לכנסת, והליכוד תרגם את יתרונו בציבור ל-38 מנדטים. אלמלא שרון היה הליכוד זוכה בהם מזמן.

המיתוס: מדובר בניסיון הדחה חסר תקדים של ראש ממשלה מכהן על ידי תנועתו.
האמת: אריאל שרון הוא שלמעשה הדיח את תנועתו מהשלטון, לאחר שנבחר על בסיס עקרונותיה ובהצבעת חבריה, אך הפך להיות המוציא לפועל של מדיניות השמאל. שרון הדיח את מוסדות תנועתו ממעמדם, כאשר לאורך כל הדרך צפצף ביהירות על עמדת מרכז הליכוד, והשליך לפח בזלזול את תוצאות משאל חברי הליכוד.

אדם ישר היה בא ביוזמתו ומעמיד את עצמו לבחירה מחודשת, לאור השינוי שחל בעמדותיו. לכל הפחות היה מעמיד את תכניתו לאישור מוסדות התנועה, כמו שעשה בגין בשעתו עם הסכמי קמפ-דיוויד. אריאל שרון חייב לדעת שאין לו שום אפשרות להמשיך בדרך ללא קבלת מנדט מחודש ממפלגתו. לא ביו"ר שאלה דעותיו בחרו חברי הליכוד. רק מי שתאוות השלטון חזקה אצלו יותר מכל ערך ואידיאולוגיה אינו מבין את האמת הפשוטה הזאת.

המיתוס: אין גבול לתאוות השלטון של נתניהו, שמבקש להדיח את שרון כדי לרשת את מקומו.
האמת: הקדמת הפריימריס כלל אינה יוזמה של נתניהו. מי שדחף לכך ואסף את מאות החתימות הם אנשי האגף האידיאולוגי בליכוד, שראו בעיניים כלות ובלב קרוע איך התנועה שלהם מובילה את המדינה מדחי אל דחי.
הקדמת הפריימריס אינה תמיכה בנתניהו אלא הבעת אי אמון בשרון. נתניהו עצמו הוא אדם ברוך כשרונות שיכול לתרום למדינה בתחומים שונים, אבל חסר לו חוט השידרה הערכי והאידיאולוגי שיעשה אותו ראוי למעמד של מנהיג לאומי. לנתניהו יש יתרון עיקרי אחד כמועמד לראשות הממשלה: הוא אינו אריאל שרון.


לא נשב עם שרון
בעוד הליכוד מתלבט לגבי המשך דרכו, עם שרון או בלעדיו, טרם נשמעה עמדה ברורה מכיוונן של השותפות הטבעיות לקואליציית המחנה הלאומי אשר נבגדו על ידי שרון. מן הראוי שיובהר כי המפד"ל, האיחוד הלאומי וש"ס יעדיפו לשבת בקואליציה בראשות מפלגת העבודה על פני שותפות עם הליכוד שבראשו שרון. מסיבות עקרוניות, כי ישיבה בממשלתו של מחריב הארץ היא פסולה מוסרית, וגם מסיבות של ריאל-פוליטיק, כי מסתבר שרק שרון יכול להרוס ולדרוס בעוצמה כזאת. אין הבדל של ממש בין התוכניות שנרקמות בסתר בסביבתו של שרון לבין אלו שהציג השבוע בגלוי איש השמאל עוזי דיין. כל ההבדל הוא שאם השמאל יציג תוכנית תבוסתנית תהיה לו לפחות אופוזיציה. כשהעמדה הזאת תובהר, מי שרוצים לתמוך בשרון רק כדי להרוויח עוד חתיכת שלטון יצטרכו לשקול שוב את עמדתם.