בשבע 161: הוי ארצי:

חגי סגל , י"ח באלול תשס"ה

גיבורי ישראל

לתשומת לב 'מעריב' (א-פרופו דו"ח מח"ש): להכתיר כאיש השנה תשס"ה את ניצב אורי ברלב ואת האלוף דן הראל, זה כמעט כמו לבחור בתור איש השנה תשס"א את ניצב אליק רון ואת רב-פקד גיא רייף.

טעות פטאלית

אם אנגלה מרקר היתה לומדת פוליטיקה בישראל, זה לא היה קורה לה. היא היתה מנצחת השבוע בגדול את גרהארד שרדר. האישה הנמרצת הזאת, שקצת מזכירה בגינונים החיצוניים שלה את לימור לבנת שלנו, אמרה אמת לבוחרים הגרמנים, את כל האמת, ולכן החמיצה הזדמנות פז להביס את שרדר בגדול. היא שטחה בפניהם בפרוטרוט את הרפורמות הכלכליות המקיפות שבכוונתה לבצע כדי להציל את כלכלת ארצה, ולא טשטשה מאומה. שרדר הממולח ניצל את גילוי הלב הזה כדי לגנוב ממנה כמה אחוזים יקרים ולהשיג תיקו. הוא הצליח לאיים על הבוחרים שאם מרקל תנצח, מצבם הכלכלי יורע עוד יותר.

מרקל, פתיה שכמותה, לא הבינה שאי אפשר לנצח אם לא משקרים. היא לא היתה מודעת להמצאות ולחידושים של הפוליטיקה הישראלית. היא לא שמעה על האפשרות להבטיח משהו לבוחרים, לעשות בדיוק ההיפך אחרי סגירת הקלפיות, ובסוף עוד לקצור תשואות מיואל מרקוס. היא לא למדה מאריאל שרון את סוד הפרגמטיות, ולא ביקשה מלימור לבנת שיעור מקיף על נפלאות הזיגזג. איש לא תירגם לה מעברית את השורה האלמותית בשיר של יהודית רביץ – "דברים שרואים מכאן לא רואים משם". בגרמנית זה כנראה נשמע פחות טוב.

רחמנות על הכלבים

בטאון החי והצומח של החברה להגנת הטבע, 'טבע הדברים', הכתיר בהצלחה את תוכנית ההתנתקות. במאמר המערכת של גליון ספטמבר הורעפו שבחים על כוחות הבטחון ועל יכולתם לממש את החלטות הממשלה. "רק דבר אחד העיב על הסיום המוצלח של העימות", סיכם העורך הראשי אודי רן, "תושבי היישובים, שהיו עסוקים כל-כך במאבק, שכחו את אלה שהיו איתם במשך כל הזמן, ונטשו אחריהם כלבים, חתולים, חזירוני ים ובעלי חיים אחרים. האגודות שעוזרות לבעלי חיים מנסות להציל את בעלי החיים, אבל חבל שבלהט המלחמה על הבית שכחו חלק מהמפונים שבעלי החיים הם חלק מהמשפחה, ולא רכוש שאפשר להשאיר בשטח".

בת-שבע דור מירושלים, מנויה ותיקה על העיתון, שלחה בתגובה מכתב חריף להנהלת החברה להגנת הטבע והודיעה על הפסקת המנוי. "כנראה ששנאה כמעט מטורפת מעבירה את אודי רן על דעתו", התלוננה. אחרי כמה ימים קיבלה מהעיתון תגובה שמצדיקה ביטולים של מינויים נוספים. אודי רן, אולי מתוקף הידע העשיר שלו בגיאוגרפיה, כתב לה שעזה זה לא ארץ ישראל, ושהמתנחלים בגוש קטיף הם בסך הכל בני מזל ביחס לשמונת אלפים משפחות נפגעות משכנתא, שלטענתו נעקרו בשנה האחרונה אף הן מבתיהן. האם גם אצלן הוא הלך לבדוק אחרי הפינוי מה קרה לכלבים, לחתולים ולחזירוני הים?

פוסט מורטם

רשת ב', כמו 'ידיעות אחרונות', ממצבת את עצמה בהתמדה בעומק השמאל הקיצוני. בתוכנית 'עניין אחר' ביום ג' השבוע, הצליח עמיקם רוטמן להיות יותר פלשתיני מפלשתיני. הוא פתח ראיון עם חבר-הכנסת אחמד ברכה על דו"ח מח"ש בקביעה היסטורית: "זה לא התחיל בשוטרים שירו על מפגינים, זה התחיל קודם, אתה הרי זוכר".

לרגע היה נדמה, כמה טבעי, שרוטמן מתכוון להתפרעויות הקשות של הערבים שבגללן ירו שוטרים על מפגינים באוקטובר 2000. אפילו אחמד ברכה עצמו חשב שזאת הכוונה של רוטמן, והתחיל לענות: "כמובן, היו פעולות מחאה". רוטמן מיהר לתקן אותו ולהבהיר שהוא התכוון למשהו אחר לגמרי: "לא, היתה עלייה של שרון להר הבית, היה אהוד ברק שהתיר לו לעלות, כי הוא פחד כנראה מביקורת, היו המהומות בהר הבית, היו ההרוגים שם, ואז התחילה כל המהומה הזאת, שליבו אותה כמובן על רקע דתי, על רקע לאומני".

כתושב מצפה בגליל רוטמן אמור לזכור היטב את ארועי אוקטובר 2000. גם מבואות המצפה שלו נחסמו בידי פורעים ערבים. אבל כשמאלן נאמן הוא הניח לנרטיב הערבי של הארוע להשתלט על זכרונותיו ולעצב אותם מחדש. על פי אותו נרטיב, הכל התחיל עם שרון וברק והשוטרים שירו על מפגינים בהר הבית. לא המתפרעים עצמם אשמים במה שקרה, חלילה, אלא קומץ מסיתים ששילהב אותם לצאת לרחובות.

אבל ברכה, מה לעשות, העדיף לא להסתייע ברוח הגבית של רוטמן. הוא הסביר שהם יצאו לרחובות על פי הנחיית מצפונם הפרטי, מתוך "מחאה אמיתית", ולא מפני שמישהו שילהב אותם. בכל זאת, רוטמן לא ויתר והמשיך לסנגר על המתפרעים. השאלה הבאה שלו היתה מדהימה עוד יותר: "האם שווה להם לסכן את חייהם בהפגנה מול שוטרים שהם מאמינים שהם מגינים על אזרחים?".
תופסים? לפי רוטמן, השוטרים רק האמינו שהם מגינים על אזרחים, ולא באמת הגנו עליהם. המפגינים הערבים, ולא השוטרים היהודים, הם שחרפו נפשם באוקטובר 2000.

אילו הוטל עליו לנסח בעצמו את דו"ח מח"ש, הוא מן הסתם היה מרשיע את אריאל שרון ברצח ואת אהוד ברק באי מניעת פשע.

מתחת לפנס

לפני שבועיים סיפרתי כאן על נער יהודי מארה"ב שפנס רחוב קרס עליו בצהרי יום באחד מרחובות ישראל. כמה ימים אחר-כך התקשר אלי פקיד בכיר במשרד השיכון וביקש יותר פרטים על הארוע (נתניה, רחוב שלמה המלך). מתברר, שבשנים האחרונות ארעו מספר מקרים דומים בחוצותינו, והם מיוחסים לזלזול של היצרנים ושל העיריות בתקנות בטיחות. בעקבות המקרה בנתניה יש כוונה להדק את הפיקוח הממשלתי בנושא. עד אז רצוי לא להתחכך בפנסי רחוב.

צמיד תשס"ו

לאנשים שמתעקשים להמשיך לענוד את הצמיד הכתום גם אחרי העקירה, הנה הצעה לצמיד מעודכן: "יהודי לא מתייאש".