בשבע 161: למי שייכת המדינה?

"המדינה זה אני!" צועק השמאל הנכחד במלוא ריאותיו. והציבור האמוני-לאומי הגדל בהתמדה מאמין לו

אמונה אלון , י"ח באלול תשס"ה

כמו דייר משנה, המתלבט אם להאריך את החוזה בינו ובין בעלי הבית ולהמשיך להתגורר בחדרו השכור, ניצב עתה הציבור האמוני-לאומי על מפתנה של המדינה ומתנצח בינו לבין עצמו: האם כדאי להמשיך לגור אצל האנשים האלה, למרות שהם לא עמדו בציפיותי? האם הם ראויים שאמשיך לשלם להם שכר דירה? האם הבית הזה הוא בכלל 'אתחלתא דגאולה', או שמא מוטב להתנתק ממנו, ואולי אף להקים תחתיו מדינה אחרת?

הרושם הוא שגם לאחר שנים רבות של מעורבות מרשימה ולעתים דומיננטיות בחיי המדינה, הציבור האמוני-לאומי עדיין סובל ממנטליות של מיעוט ועדיין רואה את עצמו כקבוצת שוליים בחברה הישראלית. קבוצת שוליים נאה, צודקת ובעלת ערכים נעלים – אבל קבוצת שוליים: דייר משנה השוכר חדר אחד, לא גדול, בקצה המסדרון של המדינה החילונית.

לפעמים מרשים לו לשבת בסלון, למזוג לעצמו כוס תה במטבח ולשרת בצבא כמו בעלי הבית האמיתיים, אפילו בתפקידי קצונה, אבל דייר משנה הוא היה ודייר משנה הוא יישאר. גם אם הוא איכותי בעיני עצמו מן האליטה החילונית השלטת, צודק ממנה, יודע טוב ממנה כיצד להגן על המדינה ולשפרה. הממשלה, התקשורת, צה"ל ומערכת המשפט נתונים תמיד בידי האליטה החילונית – בעיני הדייר הדתי זאת מין אקסיומה שכזאת – ולא נותר לו לדעתו אלא לצדוק לו בשקט בחדרו או להכריז: "לא משחקים, שברו את הכלים" ולצאת מן הבית בטריקת דלת.

הגישה הזאת היא בדיוק מה שהאליטה החילונית קיוותה לשמר בקרב הציבור האמוני-לאומי בעזרת תכנית ההתנתקות, כדי למנוע ממנו לאיים על ההגמוניה שלה במדינה. גלוי וידוע כי לא ה'כיבוש' הפריע לה ולא איכות חייהם של ערביי עזה, שרק הורעה בעקבות מסירת הרצועה לידי החמאס. הפריע לה הניצחון הימני והדתי המוחץ בבחירות האחרונות, הפריעה לה המעורבות הגוברת והולכת של הציבור האמוני-לאומי בצבא ובחברה, הפריעה לה נוכחותו ההולכת ותכפה בסלון הבית.

בניגוד גמור לדתיים, הממשיכים להרגיש ולהתנהג כמו מיעוט שולי גם כשהם רבים ומרכזיים, השמאל החילוני מקפיד לשפוע ביטחון עצמי ושתלטנות גם כשהוא הולך ונכחד בעליל. "המדינה זה אני", צועקים שרידיו בשארית כוחותיהם, והמון דתי עצום מאמין להם ומתכנס מיד לדון ביחסו למדינה החילונית-שמאלנית-מתנתקת.

הבעלים הפיקטיביים של הבית הלאומי לא רצו בחורבן גוש קטיף אלא כדי לשבור את "המשיחיות הדתית", למגר את "הרבנים" ולנצח את "המתנחלים". זה מה שחיבר את הכוחות השונים והמשונים שסללו לבולדוזר של שרון את הדרך, וזה, ביסודו של דבר, מה שהניע את הבולדוזר עצמו. בזכות תכנית ההתנתקות תוכל ישראל להיות מדינה יהודית ודמוקרטית, הם אומרים, ומתכוונים שהיא תוכל סוף סוף להיות מדינה חילונית מערבית 'נורמלית'.

ניצלנו מן השליטה על עם אחר, הם נאנחים בהקלה, ומתכוונים שניצלו משליטת הימין הדתי עליהם. הרי הימין הדתי עסוק עכשיו מדי בליקוק פצעים, בחשבון נפש, בהפנמת הכישלון ובהכנות לטריקת הדלת הדרמטית שישמיע בצאתו מן המדינה אחת ולתמיד.

אסור להתבלבל בין העם, הציבור הרחב, ובין האליטה השולית הזאת, המתיימרת לדבר בשמו ולייצג אותו במאבק נגד המתנחלים. אם חלקים מן העם נוהים לפעמים אחרי המיעוט החילוני השמאלני, כפי שקרה בתקופת ה'שלום' של אוסלו ובסקרים על ההתנתקות, זה בעיקר מפני שהמיעוט החילוני השמאלי משדר להם יותר ביטחון ויותר הבטחות ויותר בעלות על הבית. אם חברי המיעוט הקטן הזה עדיין שולטים בתקשורת, בצה"ל ובמערכת המשפט, זה בעיקר מפני שעמוק בלבו חושב דייר המשנה הדתי כי כבעלי הבית זאת זכותם המלאה.