בשבע 161: בשבע עיניים

, י"ח באלול תשס"ה

מבצע קויישלאך
ידידיה הכהן

איסמעיל היה מטובי מבריחי שבט המוג'הדין. השבילים והואדיות המפותלים של מדבר סיני היו מוכרים לו ככף ידו. במהלך הקריירה הארוכה שלו הבריח מכל הבא ליד, החל בסיגריות וסמים קלים וכלה באמצעי לחימה שונים שנועדו לדלל את משפחות הפשע במדינת ישראל. אך בעבודה שנתבקש לבצע היום הכול היה שונה, אמנם הבגדים השחורים המשונים שלבש הבוס וחבריו נבלעו היטב בלילה המצרי, אבל הוא לא יכול בשום אופן להסביר את המשיכה שחשו הגמלים השקטים והממושמעים בדרך כלל לסחורה שבארגזים המוארכים. רק הכלל ששינן לו המבריח האגדי עבדאללה והדהד עוד באוזניו, "כמה שתדע פחות יהיה לך טוב יותר", מנע ממנו מלשאול שאלות מיותרות.

הדרך לא הייתה ארוכה, רק שעתיים הליכה עד לגבול. האנשים קשרו את הארגזים בחרדת קודש על הגמלים, תוך שהם משוחחים ביניהם בשפה מוזרה שאיסמעיל לא שמע מעולם והתחילו לפסוע אל עבר הגבול הישראלי. לפתע החרידה זעקת שבר את דממת הלילה המצרי כאשר ניתק אחד הארגזים ממקומו ונחת על הקרקע החולית, "לא נורא, נעשה מזה קויישלך", התנחמה הקבוצה.

אך את מה שקרה בגבול הישראלי לא ישכח איסמעיל לעולם, קבוצת האברכים פסעה היישר אל עבר המחסום הישראלי, איסמעיל ניסה בכוחותיו האחרונים לעצור בידם, הוא מעולם לא נתפס והוא לא ייתן לזה לקרות עכשיו, אך קבוצת החיילים כבר הקיפה אותם ונשאה בזהירות את הארגזים אל עבר האוגדונר. הקצין חיבק בחום את איסמעיל שהגיב בחיוך נבוך בפיו חסר השיניים, "אני לא רגיל לכל כך הרבה אור", מלמל. "אני מתכבד להעניק לכם את אות הלולב הקדוש", זרח האוגדונר, "עשיתם שירות נפלא למדינת ישראל". האברכים חייכו במבוכה, "רק רצינו לחזור הביתה בשלום", השיבו.

עשרות אלפי לולבים מייצאת מצרים מאל עריש לישראל מדי שנה. לאחרונה החליטה ממשלת מצרים להטיל אמברגו על ייצוא הלולבים למדינת ישראל מה שעתיד לגרום להאמרת מחירים ולמחסור חמור בלולבים בסוכות הקרוב, שרי החוץ והחקלאות פתחו במגעים קדחתניים עם עמיתיהם המצריים כדי לפתור את המשבר. אם יכשלו, צפויה לאיסמעיל ולחבריו הרבה עבודה בשבועות הקרובים.

חצי חינם – אמציה האיתן

ודאי התלהבתם כמוני לשמע הבשורה על יום התחבורה הציבורית שנחגג כאן בישראל בתחילת השבוע. ביום ראשון אחר הצהרים יכולתם להגיע מחיפה לנהריה ברכבת, ללא תשלום. אני מכיר מישהי שאם היתה שומעת על כך באילת, היתה עולה מייד על מטוס לנהריה (אם היה כזה) ונוסעת ברכבת לחיפה, על חשבון המדינה. מגיע להם. אבל לה אני יכול להקדיש טור שלם, ולא לכך התכוונתי.
בדמיוני דווקא עולה אותו מר ישראלי, אדם פשוט ממעמד הביניים, שכמו כולנו, בקושי גומר את החודש. היוזמה של שר התחבורה, למען עידוד הנסיעה בתחבורה ציבורית, מאוד עודדה אותו והוא עלה, עם מטלטליו, על הרכבת השמה פעמיה אל חיפה. בדרך הוא שרק לעצמו שיר עליז, ושמח לראות את שכנו לספסל מצטרף אליו בשריקה. בסוף השיר, כשהעולם לא יכול היה להיראות יותר נחמד, הציע לו שכנו, שהתברר כסוכן של חברה סלולרית, את עסקת חייו. שלושה חודשים ללא תשלום דמי מנוי, ללא תשלום על הודעות כתובות, ואפילו שיחות חינם עד לחמישים דקות בחודש. כשהרכבת עברה ליד עכו, הוא כבר הספיק לחתום כמעט על כל הטפסים שהגיש שכנו לספסל.

את האירוע המשמח הוא חגג בכוס קפה עם חלב, ואפילו הצליח לקבל מספר סלולרי לא מסובך במיוחד.
הרכבת אצה לה דרומה, ויקירנו נתקל, ממש במקרה, בבחור צעיר ונמרץ, אינטליגנטי וחייכן, שהחזיק בידו כמות נכבדה של אחד מעיתוני הערב. השיחה הקולחת גלשה עד מהרה לכיוונה של ערימת העיתונים, והנה מתברר למר ישראלי, שהיום הוא יום המזל שלו. הצעיר החביב הציע לו מנוי על העיתון, והבטיח לו שהגיליון המעודכן יגיע לביתו בכל בוקר, למשך חודש שלם, ללא תשלום.

הרכבת כבר הגיעה לפאתי חיפה, עם גמר החתימה על טפסי המנוי לעיתון, ואת סיומה של הנסיעה חגג בשבתו על הכסא המרווח, כוס הקפה בידו ועיתון חדש ומרתק פרוש על ברכיו. אני על גג העולם, הוא חשב לעצמו.

הירידה מגג העולם החלה ממש על מדרגות היציאה מהרכבת. כרטיסן מעונב דרש ממנו חמישה עשר שקלים טבין ותקילין – "הקפה לא היה בחינם" הוא הסביר בנימוס.
לאחר כחודש, התברר לו שאת התשלום על הסלולרי החדש ("המכשיר כמובן אינו כלול במבצע") הוא יגמור לשלם בעוד כשלוש שנים. חודש לאחר מכן הגיע חיוב התשלום בעבור העיתונים, אותם אף פעם לא הספיק לקרוא ("הרי אמרתי לך שהמבצע הוא לחודש אחד בלבד").
מאז למד מר ישראלי לקח חשוב לכל ימיו – חיוכים ומחמאות תוכל לקבל בחינם, ועל המקום. החשבון על השירות, כבר יגיע בדואר.

זמן אבוד
שמואל אדלמן

בדיוק ביום בו החלטתי להגדיל את מהירות החיבור שלי לאינטרנט, התברר לי ששוב נשארתי בפיגור טכנולוגי מאחור. בחדשות דיווחו כי "בזק" משיקה חבילות אינטרנט בהן קצב ההורדה מגיע למהירות של חמישה מגה ביט, וחברות הכבלים כבר מתכננות חבילות דומות.

אני לא מבין גדול במחשבים, כך שאין לי מושג כמה כוסות קמח נכנסות במגה ביט אחד, אבל בחישוב פשוט מדובר על מהירות הגדולה פי שניים ויותר מהחבילה המהירה ביותר הקיימת בישראל. נביאי הטכנולוגיה, או אלו שטרחו להציץ מה קורה באירופה ובארה"ב מספרים כי בקרוב נוכל להעביר ביעילות ובמהירות שיא לא רק תמונות של נכדים חייכנים במסיבת הסידור אלא גם שירים בטכנולוגיה משופרת וקבצי ווידאו של הנכדים הנ"ל.

כל זאת, כמובן, בהנחה שנסכים לשלם את מחיר החיבור לספקי האינטרנט. ואכן, חשבון הטלפון התופח, והסכומים שנעלמים מחשבון הבנק לטובת מפעילי תקשורת של אינטרנט מהיר, טלפון קווי וסלולארי גרמו לי לפרץ געגועים נוסטלגיים לימי הטרום-תקשורת כשעוד למדתי בישיבה התיכונית. גוגל היה אז החוליה המשלימה של נוזל הפלאים גוגל-מוגל וכשחיפשנו חומרי לימוד לשיעורי בית, נאלצנו להיעזר באנציקלופדיות עשויות נייר. צ'אט היה עוד מילה במילון האנגלי-עברי שבילקוט, וכשרצינו לפגוש חברים חדשים לא הקלדנו אלא יצאנו למסעות וטיולים. הודעות העברנו אחד לשני על פתק, (בדרך כלל כשגבו של המורה מופנה אלינו), ולמי שהיתה חברה טרח מדי שבוע לשלוח לה מכתב. הוצאות התקשורת שלנו הסתכמו במחירם של כעשרה אסימונים לשבוע, לא כולל הפלאפל שהיינו מחסלים בתור ליד הטלפון הציבורי. כרטיסי הטלכרט שנכנסו לשוק עם הזמן, וטלפון הלחצנים שהחליף את טלפון החוגה שוברת האצבעות, נראו בעינינו כפסגת השאיפות.

אז נכון שנוח יותר לשלוח מכתבים, שירים ותמונות ברשת האינטרנט ולקבל קטעי ווידאו למחשב, אלא שיש לי תחושת בטן שהזמן הרב שלכאורה חסכנו כשהפסקנו ללקק בולים, לעמוד בתור או ללכת לספרייה התאדה למקום לא ידוע. גם אחרי מהפכת האינטרנט המהיר אנחנו עדיין מסיימים את השבוע עם הלשון בחוץ, ומחכים ליום שבו נוכל לשבת עם חברים במרפסת ופשוט לדבר.