חדשות ערוץ 7

פופולארי: תג בכותרות
גליונות בשבע עוד גליונות

בשבע

גליון 161ראשיהפצה

עצמאי בשטח - בגליון השבוע

אריאל זילבר, חזר צפונה למתת, אבל לא שוכח את חווית הגירוש וממשיך לשמור על קשר עם אנשי אלי-סיני. "אני עם המדינה גמרתי, אני כמו אדיר זיק – יהודי מארץ ישראל", אומר מי שהיה מאושיות הזמר הפופלארי.
22/09/05, 00:00
עדי גרסיאל

גם בדיסק החדש שלו, שיצא לאחר 7 שנות הכנה, מככבים שירי מחאה טעונים במסרים אידיאולוגיים. והוא גם שומר שבת, מניח תפילין כל יום, ומתכנן לעבור לשירים עם מילים מהמקורות

דיסק חדש של אריאל זילבר, אחרי שבע שנות שתיקה, הוא בוודאי סיבה לחגיגה. לא שהאמן הוותיק שם סכר לפיו, להיפך – נדמה שאין כמעט זמר, בשמאל או בימין, שזיהה עצמו פוליטית כמוהו. שושי אשתו, שהיא גם האמרגנית שלו, הזהירה מראש: "אתה יכול לשאול אותו על התקליט החדש, אבל הוא יענה לך על הגירוש".

ואכן, זילבר מגיע לראיון חמוש בעותק ראשון של הדיסק החדש שיצא השבוע, שבוהק בגוונים כתומים, אך מיד מסתייג: "זה לא קשור ל'כתומים'". ובכל זאת, "בהתחלה הציעו לי ללכת על כחול, אבל לא רציתי". לא צריך הרבה כדי להוציא ממנו הצהרות בלתי פטריוטיות בעליל: "אני גמרתי עם המדינה. הפכתי להיות כמו אדיר זיק ז"ל – יהודי מארץ ישראל, וזה מתאים לא רק לי, אלא גם לעוד הרבה אנשים.

"יש לי בת בצבא", הוא ממשיך, "וכשאני לוקח אותה מהבסיס היא רואה חברים בטרמפיאדה ומבקשת שניקח אותם. אני מסרב; מבחינתי כל החיילים פושעים. כשהיא שואלת: 'למה אותי אתה לוקח?' אני עונה: 'את אמנם חיילת, אבל בשבילי את קודם כל הבת שלי'".

דתילוני
חוויית הפליטות, מסתבר, עוברת אצל משפחת זילבר בגנים: סבא וסבתא שלו, ממייסדי תל אביב, גורשו מביתם בשדרות רוטשילד בעיר לפני כמעט 90 שנה. "התורכים הודיעו להם: 'מחר אתם צריכים ללכת', והם עלו על אונייה למצרים. אנחנו נמצאים באותו מצב כיום, במדינה אנטי-יהודית, עם מערכות שלטון ותקשורת אנטי-יהודיות".

אתה מודע למחיר שאתה משלם על הצהרות כאלה.
"לא בטוח שאני מפסיד הרבה. בהופעות אני באמת לא מדבר פוליטיקה, אלא רק שר. ואני לא בטוח שהם מצליחים כל-כך לפגוע בי. הרי כבר ניסו לעשות עלי חרם לפני כמה שנים, וזה נכשל" (בעקבות ראיון ל'ידיעות' שבו יצא נגד השמאל, הקיבוצים וההומואים).

אולי הסיבה לאדישות המסוימת שהוא מקרין קשורה לכך שכבר כמה שנים הוא לא רואה טלוויזיה ולא קורא עיתונים. "אני לא צריך את שטיפת המוח שלהם כדי לדעת מה קורה. לא הם יגישו לי את החדשות. יכול היות שהבעיה היא בכלל לא שרון. הוא רק בובה בידי אילי הון וממשלות זרות שמנהלות כאן את העניינים בשלט רחוק. הנה, מרצ מקבלים מימון מהנורווגים, והם לא רוצים פה מדינה יהודית".
אז מה הפתרון שלך?

"שכל הדתיים יתאחדו, בלי חשבונות אישיים. אם כולם ילכו יחד, נגיע ל-40 מנדטים. ניקח את השלטון בהליכה". זילבר, אגב, מקפיד לחזור על הרעיון הזה שלוש פעמים במהלך הראיון.
הוא מגדיר את עצמו כ'דתילוני': מניח תפילין, מתפלל שלוש פעמים ביום ("משתדל"), שומר שבת וגם קובע עתים ללימוד (בינתיים לבד – קשה למצוא חברותא במתת).

את ההתקרבות ליהדות החל כששמע את ליבוביץ' מתבטא במונחים כמו 'יהודונאצים'. בהמשך, אחרי הסכמי אוסלו שהביאו איתם את 'קרבנות השלום', כבר נפל לו האסימון. בבחירות האחרונות כבר הציע את שירותיו לאיחוד הלאומי, לטובת ג'ינגל הבחירות.

למה בעצם הדעות הפוליטיות שלך אמורות לעניין את הציבור יותר מאלו של סנדלר או פרופסור לכימיה?
"ראשית, אינני אדם פוליטי ואני לא חבר בשום מפלגה. כל אחד אומר את דעתו, אבל מה לעשות שאמנים מושכים תקשורת. אומרים לי: תפסיק לדבר ותתחיל לשיר. אני עונה: למה עמוס עוז מתבטא בנושאים פוליטיים? שישתוק ויכתוב ספרים. אז כמו שהוא מדבר, ככה גם אני. כל אחד יכול להביע את דעתו, זו עדיין מדינה חופשית – לפחות למראית העין".

תעשה תשדיר לאיחוד הלאומי גם בבחירות הבאות?
"יכול להיות, אם כי אנשי חב"ד אומרים שכבר לא יהיו יותר בחירות, מכיוון שמלך המשיח יבוא והוא לא צריך קלפיות".

לא כאן בשביל הביקורת
אחרי יותר מ-30 שנות קריירה מוסיקלית, אריאל זילבר עדיין לא סיגל לעצמו מניירות של כוכב. אנשים ניגשים אליו בטבעיות והוא עונה להם בלי טיפת התנשאות. השומר בלובי של הבניין ליד מציע לו קפה שחור "משהו טוב"; טכנאים שעוברים מברכים אותו ואומרים שהוא "האמן הגבר היחיד שלא מפחד להגיד את דעתו".

את הראיון אנחנו מקיימים במועדון תל אביבי. זילבר מגיע לשם על תקן של 'חימום' של הזמר מיכה ביטון, שאותו הכיר ביישוב באלי סיני. זילבר עבר לשם לפני כחצי שנה: "כשהייתי באלי סיני הלחנתי שיר למילים שכתבה לירון הרפז, שנרצחה ביישוב", הוא מספר, "חיפשתי אולפן כדי להקליט, והפנו אותי למיכה, שגר בנתיב העשרה ויש לו אולפן הקלטות בבית. ככה הכרנו והתחברנו".

למרות שזילבר חזר לביתו במתת שבגליל, הוא לא שכח את תושבי אלי סיני שמתגוררים במאהל ביד מרדכי. "ערוץ 10 עושים עלי כתבה. הצעתי להם לבוא למאהל ולראיין אותי שם, שיראו את האנשים. כולם פליטים. כל הארץ מלאה פליטים. זה מדכא".

אלי סיני בעצם התפנתה מרצון, לא?
זילבר עולה בכמה טונים: "מה פתאום?! איזה רצון? הם רצו ללכת? ראית פעם מישהו שהתפנה מביתו מרצון? נכון שהם לא הרימו ידיים או התעמתו עם חיילים".
הם לא התנגדו כמו כפר דרום.
"באמת חבל. אם כל מקום היה כמו כפר דרום, זה היה נראה אחרת. אבל אני רק באתי לעודד ולא להעביר ביקורת. פשוט הגעתי כדי להיות איתם".

וגם ניגנת לחיילים את הג'ינגל 'יהודי לא מגרש יהודי'. הרגשת שזה משפיע? הרי כמעט שלא היו סירובים במהלך הגירוש עצמו.
"בהתחלה הפתענו את הצבא והם ניסו להפסיק אותנו – שלחו משטרה ורדפו אחרינו. אחרי כמה ימים הם שינו טקטיקה. בדיעבד התברר לי שהם השתמשו בנו כדי לשטוף לחיילים את המוח: ככה הם הרגילו אותם למחאה".

אתה מאמין שהיה אפשר לנצח את המאבק?
"בטח, בכפר מימון. היו צריכים להחזיק שם מעמד רק עוד קצת והצבא היה מתמוטט. החיילים והשוטרים היו על סף אפיסת כוחות. זו היתה נקודת השבר".

שירים בשלושה אקורדים
יש בזילבר משהו ילדותי, אולי זו רעמת השיער השופעת ואולי החיוך השובב. כשהוא נשאל על כך, הוא מודה באשמה. כן, משהו בנשמתו נשאר עדיין ילד. ובעצם, הסקרנות והתמימות, תכונות אופייניות לילדים, חשובות לכל אמן.

הלחנים של זילבר פשוטים – ילדותיים לכאורה – אך אם אתם מוצאים את עצמכם מזמזמים מנגינה שלא יוצאת לכם מהראש כמה ימים, יש סיכוי טוב שזילבר חתום על הלחן. בין הלהיטים שהנפיק (רשימה חלקית): 'בטי בם', 'שמש שמש', 'רוצי שמוליק', 'ברוש', 'תן לי כוח', 'אגדה יפנית' ("בחמש קם צייד"), 'ואיך שלא', 'מיליארד סינים', 'הנה אנו המיואשים'.

למלודיות פשוטות יש יתרונות נוספים. זילבר: "הופעתי עם דני סנדרסון באיזה חלטורה ורצינו לשיר את 'תה עושה סחרחורת ולבן עושה לי רע', ופתאום שמתי לב שהקהל בעצמו אוכל... אמרתי לדני: עזוב, חבל לקלקל להם את התיאבון. בוא נשיר את 'ואיך שלא'. מכיוון שזה שיר של שלושה אקורדים בלבד, הנגנים לא היו צריכים חזרות".

לפני שבע שנים הוציא זילבר תקליט ובו שירים ערביים דווקא. בתקליט ובמופע שבא בעקבותיו השתתפו גם שלושה מוסיקאים ערביים-ישראליים. זילבר לא רואה סתירה בין דעותיו לבין המוסיקה הערבית ועבודתו עם אותם נגנים, שחלקם הגדירו את עצמם כ'פלשתינים'. "היה רק אחד, דווקא נוצרי, שהתחיל להתווכח איתי על פוליטיקה. באותה תקופה הלחנתי שיר שכתב אהוד מנור ז"ל על החיילים החטופים בלבנון. ביקשתי מאותו נגן שינגן בחליל. הוא סירב כי הוא 'לא מזדהה עם חיילי צה"ל', אז שלחתי אותו הביתה".

מוסיקה עם חלב האם
זילבר, 62, יליד תל אביב, נשם מוסיקה מרגע שנולד. אמו, ברכה צפירה, היתה מחלוצות הזמר העברי, ואביו, בן עמי זילבר, היה כנר בתזמורת הפילהרמונית. באופן טבעי היתה המוסיקה חלק מרכזי בבית הזילברים. היו דיונים על היכולות של מנצחים ונגנים שונים, ויכוחים על סולמות מוסיקליים והפריה הדדית בין הזמרת לנגן התזמורת.

"מפעל חייה של אמא שלי היה לקחת שירים מכל העדות להפוך אותם לישראליים", מעיד זילבר. "היא היתה תימנייה, אך כיוון שגדלה במשפחה ייקית היא ספגה גם את התרבות הגרמנית וידעה גם יידיש. מאוחר יותר היא חזרה לשורשיה המזרחיים".

צפירה היתה כוכבת גדולה בארץ ישראל של שנות ה-30 וה-40. שירה 'למדבר שאנו' פתח את שידורי הרדיו העברי בשנת 36'. בהמשך הופיעה לא מעט בחו"ל, גם בפני פליטי השואה.

עד גיל ארבע היה הפעוט אריאל משתתף קבוע בחזרות של הפילהרמונית כשהוא בעריסה, ליד אביו, בזמן שאמו שהתה בחו"ל. השיעורים המוסיקליים של התינוק הסתיימו כשיום אחד, אחרי מכת תוף חזקה במיוחד, הוא פרץ בזעקת אימים, שהביאה את המנצח להכריז עליו כאישיות בלתי רצויה באולם הקונצרטים.

בניגוד אולי למצופה, ברכה צפירה עודדה את בנה לעסוק במוסיקה. "גם כי לא ידעתי לעשות שום דבר אחר", מודה זילבר בצחוק. "ניסיתי הרבה מקצועות: מסגרות, זגגות, נגרות, אבל היה חסר לי האלמנט היצירתי".

הוא למד מוסיקה באקדמיה למוסיקה בתל אביב. "לא היתה לי בגרות, הזהירו אותי שלא אוכל לקבל תעודה מהאקדמיה. עניתי שאני לא צריך תעודה. אני רק רוצה לדעת".

כמו אמו, גם זילבר נדד לא מעט בצעירותו. בסוף שנות השישים של המאה הקודמת הוא ניסה את מזלו בלונדון. אמו הפעילה את קשריה וניסתה לעניין בשיריו את אחת הלהקות הרבות שפעלו באותם ימים תוססים בבירת הממלכה, 'החיפושיות'. אולם רינגו סטאר, המתופף של הלהקה שאליו פנתה צפירה, דחה אותה בנימוק – המוצדק בדיעבד – ש"יש לנו מספיק שירים משלנו".

אחרי שנה של ניסיונות לפרוץ לזירת המוסיקה הבריטית הבין זילבר שאין לו מה לחפש בלונדון, חצה את התעלה ועבר לפריז. כאן שפר עליו מזלו, וצמד העופרים ביצעו גרסה צרפתית לשירו 'ככה את רצית אותי', שהצליח. השידוך עם אסתר ואבי עופרים פתח בפני זילבר דלתות לעולם המוסיקה הצרפתי, וזמרים מקומיים הזמינו ממנו לחנים לשירים וגם לפרסומות. בהמשך היה זמר חימום לזמר הישראלי מייק ברנדט, שכוכבו דרך באותן שנים בצרפת.

במקביל הגיח זילבר לביקורי מולדת בארץ, ושיריו הצליחו גם כאן. הגשש החיוור, למשל, הקליטו את 'בטי בם' שלו, שהפך ללהיט גדול. הוא חזר ארצה שלושה ימים לפני יום כיפור תשל"ד, 1973.
למה בעצם? הרי הקריירה שלך דווקא תפסה תאוצה בצרפת.

"לא רציתי להיות צרפתי. הרגשתי שזו לא התרבות שלי. המפיק של מייק ברנדט רצה לקדם אותי ולהוציא לי תקליט. נכנסתי לאולפן והתחלתי לשיר את כל הלהיטים שלי בצרפתית, ופתאום שאלתי את עצמי: ככה אתה רוצה להמשיך כל החיים? לשיר בשפה זרה, להיות לא שייך, פליט? ארזתי את מעט החפצים שלי במזוודה וחזרתי לארץ".

בארץ הציע לו מתי כספי להקים להקה יחד עם שלום חנוך ודני ליטני. הארבעה החלו לעבוד, "אחרי יומיים כספי אמר לנו שלום. הפריע לו שאנחנו לא נגנים מספיק מקצועיים. ליטני עזב גם הוא. נשארנו שלום ואני. ישבנו וניגנו, חיפשנו". מהשידוך המקרטע לכאורה הזה צמחה אחת הלהקות הנחשבות ביותר בתולדות הרוק הישראלי, 'תמוז'. למרות זאת, מעיד זילבר עליו ועל חנוך ש"לא היינו אותו ראש".
השניים הצליחו ליצור במשותף רק שיר אחד – אבל איזה שיר – כשיואב קוטנר הפיק סדרה טלוויזיונית על הרוק הישראלי הוא קרא לה באותו שם, 'סוף עונת התפוזים'. שירים מפורסמים נוספים של תמוז: 'הולך בטל', 'פנס הרחוב' ("מישהו הפסיק את הזרם").

בין שינקין למתת
בשנת 84' התחתן אריאל זילבר עם שושי, מורה למקרא ולספרות. לאריאל ארבעה ילדים: רועי (מאשתו הראשונה), בן 32, מוסיקאי ועורך סרטים, בת בצבא ובן ובת נוספים בתיכון.
אחרי החתונה עברו שושי ואריאל זילבר לגור בקרוואן במצפה מתת שבגליל. אחרי שהמשפחה התרחבה הם רצו לבנות במקום את ביתם, אך מצוקת המזומנים הניעה אותם לחזור לעיר הגדולה כדי "לעשות קצת כסף ולחזור לצפון".

הם שכרו בית בשינקין שהיתה בו מתפרה בקומה התחתונה, והם התגוררו בקומה העליונה. "זה היה לפני ששינקין היה שינקין", הוא משחזר. "הרחוב היה אז חלק משכונה רגילה. לאט לאט התמלא שינקין במסעדות ובבתי קפה, וגם בחולדות ובלכלוך, ואז ברחנו משם".

הם נמלטו לא רחוק, לשכונת אפקה. אמו של זילבר נפטרה והשאירה לו בית בשכונה הצפון תל אביבית. אך גם שם לא מצאו את מקומם. זילבר: "הכל שם מפלסטיק, לא הרגשנו שאנחנו מתחברים למקום. אשתי היתה הולכת למכולת ופוגשת שם רק פיליפיניות". הם מכרו את הבית באפקה וחזרו לצפון כדי להקים את ביתם.
אתה כמו מתנחל: קודם שם קרוואן, אחר כך מקים בית.

"כל הארץ זו התנחלות. כשאתה מדבר עם ערבי הוא לא מתעניין בקווי 67'. מבחינתו תל אביב זו גם התנחלות".

אתה לא מרגיש רחוק ממרכז העניינים שם בצפון?
"העשייה זה אצלי בראש. יש לי גם אולפן בבית, ושם הפקתי את הדיסק החדש. אני לא צריך את תל אביב".
גם לא בשביל ההשראה?
"זה לא משנה. שים אותי בתוך מרתף ואני יוצר. אני לא צריך לשבת בבתי קפה ולקשקש עם אנשים בשביל רעיונות".
איך באמת אתה יוצר?
"אני מנגן כל יום שעה ומשהו על חצוצרה ופסנתר. תוך כדי האלתורים באים לי הרעיונות, ואני מקליט אותם ואחרי איזה זמן חוזר אליהם ובודק מה מוצלח. המוזה באה אלי כשאני משועמם. לכן בחודשים האחרונים היה קשה לי ליצור, בגלל המאבק בגוש קטיף".
למה בעצם לקח לך כל-כך הרבה זמן, שבע שנים, עד שהוצאת את הדיסק החדש?
"הייתי עסוק בפרוייקט עם שני מוסיקאים אתיופים, באביי בזה ואבטה בריהון מחצרות יסף. לימדנו שם פסנתר, ופתאום הגיע אלינו בחור, באביי בזה, דחף לי קסטה ליד ואמר לי: 'אתה זמר, תשמע'. שמעתי, חזרתי אליו ושאלתי: 'החומר שלך יפה מאוד. מה אתה רוצה שאני אעשה עם זה?' הוא ביקש להוציא דיסק. הצטרף אליו חבר שלו, מאוד מוכשר, אבטה בריהון. הבאתי אותם אלי הביתה לאולפן, הסברתי להם איך זה עובד – ותוך שבועיים הם גמרו את העבודה באולפן. אחר-כך הייתי צריך הרבה זמן כדי להוסיף להם קטעי חצוצרה שאני ניגנתי". השניים גם שיתפו פעולה עם זילבר באלבומו החדש.
בנוסף גיבש זילבר במהלך השנים האחרונות קבוצת נגנים מהגליל שמלווה אותו בהופעות ובהקלטות. אם לשפוט לפי הרשימה שהוא מנפיק, נראה שהוא המעסיק המוסיקלי הגדול ביותר בגליל. אבל זה כמובן לא קל: "למרות שהם טובים, הראש של החבר'ה הוא בג'אז – מאלתרים, ואני כל הזמן מזכיר להם, תנגנו לפי התפקידים".

הראפר שהקדים את זמנו
אתה נפגש עם יוצרים דתיים?
"הופעתי עם אהרן רזאל, ונראה לי שהכיוון העתידי שלי הוא שירי קודש".
ואכן, כבר בדיסק החדש יש התייחסות ניכרת לתכנים יהודיים. "בשביל מה לחשוב על מילים", הוא שואל, "יש כבר כל-כך הרבה במקורות". יש היום הרבה כוחות טובים במוסיקה היהודית, וגם החוזרים בתשובה שדרגו את התחום, אומר זילבר.

למה שלא תעבוד עם עוד מוסיקאים דתיים?
"קשה לי לשתף פעולה עם אחרים. אבל ככה זה כל האמנים – אינדווידואליסטים".
'להתראות במבול הבא', שיר של זילבר משנת 91' שבו הוא מדקלם מעין חזון חורבן על ערי החוף, היה בעצם הראפ העברי הראשון, בלי לדעת שהוא כזה. אחרי אסונות הצונאמי וניו אורלינס הוא נשמע כמעט נבואי. את השיר לומדים בבתי ספר תיכוניים בגיאולוגיה, מפתיע זילבר, "מורים מתקשרים אלי, ומבקשים שאשלח להם את המילים, כדי שיוכלו להסביר לתלמידים ביתר קלות על תופעות כאלה".
הוא לא מתרגש מכך ש'המציא' את הראפ הישראלי עשור לפני כולם: "אריק איינשטיין תמיד אומר לי: 'זה לא חוכמה לבוא לפני זמנך, החוכמה היא לבוא בזמן'".

אתה בקשר עם איינשטיין?
"אנחנו נפגשים מדי פעם. בעיקר בהלוויות".
אפרופו, השנה הלכו לעולמם הרבה יוצרים: נעמי שמר, עוזי חיטמן, אהוד מנור...
"אני חושב שהם לא רצו לראות את הגירוש".
שמר וחיטמן בוודאי. אבל גם אהוד מנור?
"זה היה עושה לו רע מאוד. כמה שהוא היה איש של אמצע הדרך, אני בטוח שהוא מעדיף לראות את זה מלמעלה".

שירים בימנית
הדיסק החדש של זילבר, 'אנבל', פותח בשיר הנושא שכתב אבטה בריהון. זו גרסה עברית לשיר אמהרי. 'לב אמיץ' נכתב בעקבות מפגש עם חסידי ברסלב לפני כמה שנים, שעורר בלב זילבר השראה: "בכל רמזור הם יצאו ורקדו".

'יש לי' – מילים: אורי אורבך, לחן: אריאל זילבר, עוסק במתיישבי הגוש ("יש לי בית ושדה ובת... וכאן אני לעולם, כמו החול אשר נושק תמיד לים... אין לי בעולם בכלל יאוש, ובגן העדן אין גירוש").
את המילים לשיר 'הכריש' כתבה נעמי שמר לפני חצי יובל שנים, בעקבות הסכמי קמפ דיוויד. זילבר עיבד את המנגינה המקורית של היוצרת הגדולה, הכניס בה קצת 'זילבריות' ושיבץ אותה באלבומו. באופן מפתיע, הוא דווקא חולק על האנלוגיה: "היא טוענת שאנחנו הסרדין והם הכריש, אבל האמת היא שאנחנו הכריש. אם רק נחליט, נוכל לגמור אותם תוך שעתיים. הבעיה היא שאנחנו בעיקר תולשים לעצמנו את הסנפירים".

את 'בריון השכונה' כתב יהודי לא צעיר, רוברט צימרמן, הידוע יותר כבוב דילן. השיר נכתב בעקבות הפצצת הכור העיראקי בשנת 81', ומוקיע את צביעותו של העולם שגינה את ישראל כ'בריון השכונתי'.
הרצועה האחרונה בדיסק, 'מנגינה עאלק', מוכיחה שמאחורי הניצוץ הילדותי השובב בעיניו של זילבר מסתתר אמן מודע לעצמו עד כדי ציניות. 'מנגינה עאלק' נכתבה בהשראת ספרו האחרון של אפרים קישון ז"ל, 'נקמתו המתוקה של פיקאסו' הקורא תיגר על עולם האמנות המודרנית. זילבר, בדרכו הייחודית, מנסח מתקפת נגד על המוסיקה המודרנית באמצעות הקטע האינסטרומנטלי הזה. זילבר: "לפעמים בהופעות אני אומר לקהל: 'עכשיו תקשיבו לקטע שבו אני מנקה את הפסנתר'. אני מתחיל להכות על הקלידים בלי חשבון וקורא לזה 'קטע לאצבע אחת ופסנתר'".
על הדיסק עמלו יחד עם זילבר, נוסף למוסיקאים האתיופיים, גם גיטריסט מנהריה, נגן כלי הקשה ממתת, מפיק גיטרות מאליפלט, חלילן מיודפת, שני בניו של זילבר, ועוד.

כמה זמן אתה כבר עובד על הדיסק?
"המון, יותר משש שנים. הקלטתי כל שיר בעשרות גרסאות. אני מתייעץ ומנסה על אנשים ובהופעות, מחכה כמה שבועות ושומע שוב, אחר-כך אני רואה שצריך להוסיף כלים, אז אני מזמין נגנים נוספים ומקליט שוב... אבל הפעם באמת הגזמתי עם הזמן".
ומה הלאה? זילבר מתכנן לצאת במופע עם חלק מהנגנים שהשתתפו בדיסק. "נעשה חגיגה ונראה מה יצא".