חדשות ערוץ 7

פופולארי: תג בכותרות
גליונות בשבע עוד גליונות

בשבע

גליון 161ראשיהפצה

מיחידה 101 ועד לביצורי שא-נור - בגליון השבוע

שאול חלפון היה מחחייליו של שרון ביחידה 101, אבל שלא כמפקדו הוא נותר נאמן לשלמות הארץ ולמאבקיה במשך עשרות שנים.
22/09/05, 00:00
חגית רוטנברג

לוחם בלתי – נלאה שלא היסס להילחם גם בשופטי הבג"ץ, סירב להיות משת"פ של השב"כ והגיע בשל כך כמעטי לחרפת רעב. הקים באפס תקציב את ביהכ"נ בשא-נור, ונאחז בציפורניו באדמת היישוב עד לרגע חורבנו

לוחם ב-101 לצדו של אריק שרון, ידיד נפש של רפול, חבר במפלגת חירות, תלמידו של עוזי משולם, קבלן שבנה בעיירות הפיתוח, לבוש שלמה מסורתית וכיפת צמר כתומה ו-70 שנותיו ניכרות רק בשיבה שבזקנו. זהו רק תיאור חלקי לדמותו הצבעונית, ואולי התמהונית-משהו, של שאול חלפון.

חלפון הוא נצר למשפחה ארצישראלית ששורשיה נטועים באדמת הארץ כבר 800 שנה. אבות אבותיו עלו לארץ מספרד עוד לפני גירוש היהודים משם, והשתקעו בצפת. לאחר מאתיים שנה עברה המשפחה לחברון, ושם התגוררה עד הגירוש בפרעות תרפ"ט. הוריו של חלפון ברחו משם עם שאר יהודי הקהילה, ואביו היה ממקימי שכונת מונטיפיורי בתל אביב.

כששאול היה בן 3 עברה המשפחה למושבה אבן יהודה, שהיתה אז בחיתוליה. "גדלתי בבית לאומי ממדרגה ראשונה", הוא מתאר. "התחנכנו על אהבת התורה, העם והארץ. היינו קשורים לכל דבר לאומי שקרה בארץ".

חלק מאחיו שירתו באצ"ל ובלח"י, וגם הוא לא טמן ידו בצלחת: "כנער ניסיתי לגנוב מהבריטים כדורי טומיגן ולהעבירם ללח"י. כשגדלתי היתה לי אתון, שבעזרתה העברתי מזון ונשק ללוחמי המחתרת שהתחבאו מהבריטים".

משפחת חלפון ספגה גם אבדות כבדות למען המולדת: בפרעות תרצ"ו ביפו נהרגו כמה מאחיו של שאול. אח אחר שלו עבד כמהנדס חשמל אצל הבריטים בבסיס צריפין. "פעם האצ"ל גנב משם נשק, והבריטים החליטו שאחי עזר להם. כשהגיע בוקר אחד לעבודה, הם ירו בו כמו כלב".

ילדותו של חלפון עברה עליו כבן למשפחה קשת יום, עם עוד 15 אחים ואחיות בבית. בהיותו בן שלוש הוטל עליו לטפל במשק המשפחתי, במקביל ללימודים ב'חדר'. בגיל צעיר שלח אותו אביו ללמוד מסגרות אצל מכר שלו, בעל מסגרייה.

"כשכולם היו הולכים הביתה בארבע, הכריח אותי בעל הבית להישאר לנקות. ביום שישי כשחילק לכולם כסף, ביקשתי ממנו גם, ובמקום לתת לי את משכורתי נתן לי סטירה: 'לא מספיק שאני מלמד אותך מסגרות בחינם, אתה עוד מבקש כסף?' היום אני מודה לו – למדתי מקצוע טוב לחיים, הייתי קבלן בניין למעלה מ-40 שנה. זו הרגשה טובה לעבוד בדבר שאתה בעל מקצוע בו, ויכול לתת עצות טובות ולעזור".

אריק סיכן אותנו סתם
כשהתגייס לצה"ל רצה "לעשות את הדבר הטוב ביותר שאפשר". הוא הצטרף לגדוד 890 של הצנחנים שהוקם אז, והיה הגדוד הלוחם המרכזי בצה"ל. הוא שירת בצנחנים במשך שבע שנים, עד 1960. "התקדמתי שם בדרגות, אבל בעיקר במעשים", הוא מספר. חלפון היה מעורב בכל פעולות התגמול שבוצעו עד 56', ובמבצע סיני צנח במיתלה בלי שעבר קורס צניחה לפני כן. הוא היה גם אחד מלוחמי יחידה 101 שהקים אריק שרון.

"יחידה 101 זה בעיקר סיפורים גדולים בלי בסיס", הוא מנפץ את המיתוס הלאומי אודות היחידה שנחשבת לאגדית. "לא היו שם פעולות תגמול, והיא פורקה אחרי ארבעה חודשים וחצי בסך הכל".
חלפון נותן את הגרסה שלו ללידתה והתפוררותה של ה-101: "אחרי מלחמת השחרור השתחררו הרבה קצינים ישראליים מצה"ל, ונותרו בעיקר עולים חדשים. צה"ל לא היה ממש לוחם, וישראל היתה בבעיות חמורות: הסורים החלו לרדת לכנרת, היו לנו הרבה כישלונות. בן גוריון קרא לדיין, שעוד לא היה רמטכ"ל, ואמר לו: 'המצב חמור, מה לעשות?' דיין השיב: 'יש מישהו שאני מכיר, בחור אמיץ, אבל הוא סטודנט עכשיו באוניברסיטה העברית. אולי הוא יסכים לעשות משהו'. בן גוריון קיבל את ההצעה וקרא מיד לסטודנט אריק שרון.

"הוא נולד דיקטטור וימות דיקטטור", שוזר חלפון את חוות דעתו, ומסביר: "כשקראו לו הוא הסכים, בתנאי שייתנו לו להקים יחידה מיוחדת משלו. הוא אסף כל מיני חבר'ה שהכיר, והקים יחידה שישבה במחנה שנלר. כל מה שעשינו היה סיורי עומק – נכנסנו לתוככי כפרים ערביים, אבל לא היו דברים של ממש. הרבה מהפעולות הללו עשה אריק בלי לשאול. הוא ביצע איתנו דברים חמורים, שרק בנס יצאנו מהם. בן גוריון קרא לדיין ואמר לו: 'הפעולות שלו יגרמו לנו לסיבוכים מדיניים'. כך פורקה ה101 וצורפה לגדוד 890 של הצנחנים, תחת פיקודו של שרון".

כחייל שלחם תחת פיקודו של שרון, איך התרשמת מאישיותו?
"פעם שלחתי לו מכתב. כתבתי שם: 'נהיית גיבור ישראל רק בזכות העובדה שהיו לך חיילים כמונו'. אין ספק אמנם שיש לו כושר מנהיגות, אבל אם איש, ואני לא קורא לו יהודי או בן אדם אלא איש, לא מסוגל לשלוט על הכוחות שיש בו – אז הוא מגיע לאן שהוא מגיע. הוא לא הביא את היכולות שלו למקומות חיוביים. 21 שנה הייתי שפוט שלו, היללתי אותו. ב-1978 התעוררתי: גיליתי שמה שחשוב לו היתה הגאווה האישית שלו, ולא היה בו שום דבר לאומי".

תמונה מלילי
חלפון עושה כאן מעבר מהפרק הצבאי בחייו לפרק הפוליטי: באותה תקופה היה חבר במפלגת 'חירות' באופן שאם היה רוצה היה יכול להיות גם ח"כ. מעורבותו בקלחת הפוליטית תרמה לו מידע רב על התנהלות ממשלת בגין-שרון: "כחבר 'חירות', גם בגין היה אליל בשבילי. ב-78' שרון היה שר החקלאות, אבל הוא תמיד רצה יותר. הייתי איתו בניסיונות הכושלים להקמת מפלגת 'שלומציון'. הוא החליט לחבור לליכוד, ופנה לבגין: 'לא תוכל לפנות את ימית אם לא תמנה אותי לשר הביטחון' אמר לו ערב נסיעתו לקמפ דיוויד. כך מונה לשר הביטחון, והיה המנוול הראשון שהראה שאפשר לעקור יהודים".

חורבנה של ימית גרמה לחלפון משבר נפשי קשה, שגרם לו לעזוב את הארץ למשך ארבע שנים. "תמיד היללתי את בגין, שהבטיח הרים וגבעות, ופתאום התגלה שהוא אפילו לא נמר של נייר. אני אומר זאת לגנותי", הוא מציין. "זה מה שקורה כשמהללים בן אדם במקום להלל את ה'". השבר של ימית הפך את חייו על פיהם: "מכרתי את כל מה שהיה לי פה בנזיד עדשים, משפחתי התפרקה, הכל התפרק. חזרתי לשפיות אחרי 4 שנים. עליתי לארץ והתחלתי להילחם".

חלפון התחיל להילחם, ולא הפסיק עד היום, על אף 70 שנותיו. הוא מעיד על עצמו שהיה מעורב בכל התארגנות הקשורה בחיזוק ההתיישבות בארץ ישראל. הרכב המסחרי הענק שלו מוכר למשתתפי ההפגנות: חלפון עיטר אותו בשלל פסוקים וסיסמאות הקוראים בשם ה', מחזקים את הקשר עם ארץ ישראל ומתריסים נגד אלו המרימים עליה יד. מאחוריו יש גם עגלה נגררת, שבה משנה חלפון מדי יום את מספר הימים שיונתן פולארד נמק בכלאו.

החצר והכניסה לביתו מלאים שלטי ענק. על אחד מהם תמונה של אריק שרון הצעיר, ולידה הכיתוב: "מהרסייך ומחריבייך ממך יצאו". אני מתעניינת כיצד השיג את התמונה, שנראית אותנטית למדי: "את זה קיבלתי מלילי שרון", הוא מסביר. "כששרון היה שר בממשלת ביבי והשתתף בהחלטה לסגת מחברון, כתבתי לו מכתב שבו הסברתי לו כל מה שאני חושב עליו. הוא לא הגיב.

"יום אחד אני נוסע בתל אביב, ופתאום חוסמת אותי איזו מרצדס, ולילי שרון יוצאת מתוכה. 'חלפון', היא אומרת, 'לא מסרתי לו את המכתב ששלחת. תתרכך, זה לא כמו שאתה עושה מזה'. לא השתכנעתי מההסברים שלה. בסוף היא הוציאה לי את התמונה הזו שלו ואמרה: 'קח, שתזכור אותו מהימים הטובים'. אבל בשבילי הוא לא אח יותר, לא יעזור כלום".

חזירים אוהבים חזירים
מערכה נוספת שניהל חלפון היתה מול בג"ץ. מדי יום א', במשך תשעה חודשים, התייצב למשמרת מחאה מול בית המשפט העליון, והקפיד לעבור במעבר החצייה בדיוק כשאהרן ברק הגיע ברכבו לעבודה. "כל פעם היה מגיע מישהו מהשב"כ או מהמשטרה ואומר שהשלטים שלי לא חוקיים. לקחו אותי לבית משפט והשופט קבע שזה חוקי. ביום שבג"ץ התיר את מכירת החזיר, כתבתי שלט 'חזירים אוהבים חזירים'. השוטר שהגיע אמר שהוא עוצר אותי על פגיעה בעובדי ציבור. השופט אמר שהוא לא רואה בשלט שום דבר נגד השופטים, אבל בכל זאת השלט שלי נשלח למעצר".

בהמשך הפגין חלפון גם מול משרד ראש הממשלה, וגם שם ביקשו להצר את צעדיו בתואנה שהדבר מסכן את חיי ראש הממשלה. "פעם נסעתי עם האוטו שלי לכיוון חוות השקמים. חמישה ג'יפים עצרו אותי ואמרו שאסור לי לנסוע שם, כי אני ימני קיצוני".

עליית מדרגה נוספת ביחסיו עם אריק שרון היתה טקס ה'פולסא דנורא' המתוקשר שביצע לאחרונה: הוא מתקומם נגד חוסר הפרופורציה שתפס העניין בתקשורת, ומסביר את תפיסתו לגבי ה'פולסא דנורא': "ברגע שמנהיג פוגע בעם היהודי בצורה הכי קשה שאפשר, אז יהודי שאכפת לו ומעיין בכתובים כמו שצריך מתפלל לקב"ה שישלח מלאכי רשע שייקחו אותו מהעולם הזה. זו כל הבקשה. זו בקשה מסוכנת גם למבקש, כי אם בשמים יקבעו שהוא מזיק לעם ישראל יותר מזה שהוא מבקש עליו, ייקחו אותו".

הוא מוסיף שהקללה חלה רק על יהודי, ולדבריו, במקרה הנדון יש ספק בדבר: "אמא של שרון התגיירה לאחר שנולד, ולא ידוע אם התגייר בעצמו לפני שנהיה בר מצווה".

בכל זאת, אתה מקלל אדם ומבקש שיילקח מהעולם.
"שרון הרג את האנשים שעולל להם את זה. אדם שצריך להוציא את הבן שלו מהקבר, זה דבר נורא, אתה הורג אותו. אז מה הם רוצים שאאחל לאחד כזה? אני פשוט נגעל ממנו".

ללא קורת גג
למעלה מ-40 שנה הקדיש חלפון לעבודתו כקבלן בנייה, ובמסגרתה נטל חלק בפרוייקטים לאומיים והתיישבותיים. ביניהם הוא מונה את סלילת כביש אילת-שארם, שדה התעופה 'בקעת הירח' בהרי אילת ובנייה בעיירות פיתוח, שאליהן העתיק את מגוריו עם כל פרוייקט שבנה: מעלות, קרית גת, קרית מלאכי ועוד.

את העבודה הפסיק רק לשנה אחת, 1967, שבה שירת בגדוד ששחרר את עזה, ובמשך שנה נשאר בממשל הצבאי בעיר. אחרי מלחמת ששת הימים החל להטביע את חותם הבנייה שלו ברבים מיישובי יש"ע, בבניית מבני תעשיה, יחידות דיור וגני ילדים.

אחת הבקשות היתה לבנות בית כנסת ומקווה ביישוב נופים שבשומרון. חלפון החל בהצבת היסודות לפני 15 שנה, אולם העבודה נפסקה עקב בעיות פנימיות ביישוב, החילוני ברובו המכריע. הנסיבות גרמו לו להישאר בנופים, ולהתחיל שם בבניית ביתו הפרטי. 7 שנים עברו עד שזכה חלפון לשבת תחת קורת גג משלו, פשוטו כמשמעו.

הוא מספר שבזמנו היה חבר גם בישיבתו של הרב עוזי משולם. "השב"כ ביקשו שאהיה משת"פ שלהם, וסירבתי. הם התחילו להפעיל עלי לחצים כך שאיבדתי את מקומות העבודה שלי, והגעתי למצב של חרפת רעב. הייתי באמצע בניית הבית ולא יכולתי להמשיך. היו לי רק קירות חיצוניים, בלי דלתות, חלונות או גג. ישנתי עם אשתי באוטו, אבל אז הבנק עיקל גם אותו. עברנו לגור בין ארבעת הקירות, תחת כיפת השמים".

מי שנתן את הדחיפה לסיום הבנייה היה רפול ז"ל, שאותו מגדיר חלפון כידיד נפש שלו במשך שנים ארוכות. "הוא בא לבקר ונבהל מהמצב שלנו. אז החלו התרומות לזרום והבית נבנה בעזרת אחינו בית ישראל".

אגב אותן שנים קשות, מבקש חלפון להכיר תודה לרעייתו, תמר. "היא העזר כנגדי הכי טוב בעולם. לאן שהלכתי הלכה אחרי, לא התלוננה אף פעם, תמיד עשתה הכל מתוך שמחת חיים. עברנו ביחד דברים קשים מאוד: לא היה לנו שקל לקנות משהו לילד, חיפשו אותנו, ישנו בין עצי זיתים, סבלנו חום וגשם כשגרנו פה בלי קורת גג. בגשמים נכנסנו שנינו מתחת לניילון, וצחקנו. תמיד אמרה לי: 'אם אתה לוקח על עצמך התחייבות כספית למען עם ישראל – לך עם זה'".

תמר היא אשתו השנייה של חלפון. הוא הכיר אותה כשנסע לארה"ב, לאחר שהתגרש מאשתו הראשונה. היא אינה מוגדרת כאישה דתית, אך חלפון אומר כי מדובר באישה צנועה, יראת שמים, שאוהבת לעשות חסדים בלי רעש. לחלפון נולדו חמישה ילדים מנישואיו הראשונים והשניים, ומהם נולדו לו 11 נכדים. הגדולים מפוזרים בערים שונות בארץ, ובנו הצעיר שלמה (20), לומד בישיבת קדומים ושותף מלא למאבקים על ארץ ישראל, יחד עם אביו.

המגורים בנופים, יישוב חילוני, בעייתיים עבור אדם דתי כחלפון, כך שאת החגים והשבתות הוא מבלה בכל פעם ביישוב אחר ביש"ע. החלום הגדול שלו הוא לשוב לגור בנחלת אבותיו בחברון, אולם כרגע החלום אינו בר מימוש מבחינתו: "אני רוצה לחזור לחברון שאפשר לבנות בה בית כמו שצריך, ולא כמו בגטאות שאנו חיים בהם שם כיום. בינתיים אני עושה כל שבת שנייה בחברון".

בשלמה כתומה ושתי פיאות
המאפיין הייחודי במראהו של חלפון הוא ה שלמה שהוא לובש. "הרבה אנשים כבר שאלו אותי על זה", הוא עונה בחיוך. הוא שולף מהארון כמה שלמות נבחרות, שחלקן רקמה אשתו בעבודת יד: על אחת רקומה מפת ארץ ישראל, על האחרת בית המקדש, והשלישית עשויה מבד כתום בוהק וקוראת לחיילים לא לעקור יהודים. זו ה שלמה שלבש בימים ששהה בשא-נור.

"כתוב שישראל נגאלו בזכות שפתם, לשונם ומלבושם", הוא מסביר. "משה רבנו לא אמר לבני ישראל 'בגדי ה'בגיר' שלכם לא בלו מעליכם', אלא 'שמלתך לא בלתה מעליך'. עד לפני 60 שנה כל עדות הספרדים בארץ הלכו עם שלמות – זה הלבוש שלנו. לא להתלבש כמו כל העמים. רבנים גדולים אמרו לי: 'הלוואי שהיינו יכולים ללבוש שלמה'. אבל הם מתביישים ממה שיגידו עליהם".
גם בנו הצעיר, שלמה, לובש שלמה, ועומד איתה באומץ מול הרמות הגבה של החברה: "כשלמד בתלמוד תורה ביישוב השכן הילדים ממש שתו את דמו בגלל השלמה הזו. אבל הם העריכו אותו. כשחגגנו לו בר מצווה, באו כל החברים שלו לאשתי, וביקשו ממנה שתכין להם שלמות. כולם התייצבו עם שלמות לבר מצווה שלו, וכתבו לו שיר הלל".

כששלמה התחיל ללמוד בישיבת 'כסא רחמים' של הרב מאזוז, המשיך להתעקש על לבישת השלמה, ואביו הסביר לרב מאזוז שחשוב לשמור על הלבוש המסורתי כמו על הגיית העיצורים המסורתית שעליה מחנכת הישיבה.

אש בשא-נור
חלפון משדר כוח לכל אורך השיחה. הוא מדבר בקול רועם, פסיעותיו איתנות, מפעם לפעם הוא שורק איזו מנגינה, ועונה ל'מירס' המצלצל בכיס שלמתו. הפעם היחידה שבה קולו נסדק ועיניו מאדימות היא כאשר הוא מספר לי על הכנסת ספר התורה ובניית בית הכנסת בשא-נור. "מכל הפרוייקטים שבניתי, זה היה הדבר הכי גדול שעשיתי בחיים", הוא מקדים.

הקשר שלו לשא-נור החל בזכות הבן שלמה, שהגיע עם שני הבחורים הראשונים שעלו לחדש את ההתיישבות היהודית במקום. "נסעתי איתו. עבר שבוע והעסק שם לא התקדם. אמרתי לעצמי: 'זו מצווה גדולה, לכתוב ספר תורה. אולי עכשיו זה הזמן שה' מזכה אותי לכתוב ספר תורה על שם ההורים שלי ושל אשתי, ואם נכניס אותו לשא-נור זה יפתח פתח ליישוב לגדול".

בחנוכה הוא פנה לסופר סת"ם, שאמר לו שהכתיבה תארך לפחות שנה. "אני צריך את זה יומיים לפני שבועות", קבע חלפון. חודש לפני שבועות הודיע לתושבי שא-נור שהוא מתכוון להכניס לשם את ספר התורה שלו. התושבים הביעו ספקנות, לאור מצבו הכלכלי הקשה של חלפון. ספר התורה היה מוכן בב' סיוון.

בטקס סיום כתיבת האותיות בביתו של חלפון בלט גם אחיו הגדול, בן ה-72, שהיה שותף מלא לכל המהלך. "אחי שירת 35 שנה ב'מוסד', מחוץ למסגרת יהודית. הוא חי בגרמניה במסגרת פעילות הרדיפה אחרי נאצים. כשחזר לארץ היה לו קשה לחזור ליהדות. כשסיפרתי לו על כתיבת הספר, הוא התרוצץ לאסוף כסף למימון הכתיבה. כשזכה לכתוב אות בספר התורה הוא בכה מהתרגשות".

התהלוכה יצאה מביתו לכיוון שא נור. כשהגיעו לכפר הערבי לפני שא-נור ביקש חלפון לעצור את התהלוכה ולהפעיל במלוא העוצמה את הרמקולים, העשן והאורות ברכב ששכר. "רקדנו עם תלמידי הישיבה לאורך כל הכפר. הערבים לא העזו לצאת החוצה. שום שוטר לא היה איתנו. זה היה טקס בלתי רגיל, שנתן אור חזק לשא-נור".

בשא נור גילה חלפון שארון הקודש במקום קטן מלהכיל את ספר התורה הספרדי המפואר עם הרימונים שעיטרו אותו. באותו רגע החליט להביא גם ארון קודש, ותוך שבועיים הוכנס לבית הכנסת ארון הקודש הענק. את הפרוכת רקמה בעבודת יד אישה מבני ברק. שכששמעה שהפרוכת היא לעילוי נשמת החיילים שנפלו במערכה על צפון השומרון סיימה את העבודה תוך יומיים.

חלפון לא הסתפק בזה: כשגילה שבית הכנסת של שא-נור שוכן במבנה של מסגד לשעבר, החליט לבנות בעצמו את בית הכנסת החדש של היישוב. "הודעתי לתושבים שנקיים טקס הנחת אבן פינה בי' באב. התושבים שוב היו ספקניים. ברוב חוצפתי לקחתי על עצמי פרוייקט של מיליון שקלים כשבכיסי אין פרוטה. אבל זו היתה הרגשה שלא הרגשתי מעולם. למרות שבשביל עצמי אף פעם לא העזתי לבקש תרומות, כאן הניעו אותי דחפים חזקים, והתחלתי לאסוף תרומות למימון הבנייה. לקחתי על עצמי התחייבויות כספיות לחומרי הבניין בשווי עשרות אלפי שקלים".

בית הכנסת עמד שבוע
בחודשי הבנייה, שהיתה כולה על טהרת העבודה העברית בידי הבחורים בשא-נור, עבר חלפון להתגורר במקום. "התאהבתי במקום. האנשים שם הם כמו ילדים ונכדים שלי". הוא מספר על קשיים בעבודה, כיוון שהפועלים לא היו בדיוק אנשי מקצוע ולא תמיד הבינו את הוראותיו. "ביום שישי, שבוע לפני הגירוש, ביקשתי מהקב"ה שיזכה אותנו לקדש את בית הכנסת הזה. היה צריך עוד לצפות את הגג. עבדנו כל יום שישי, ואחר-הצהרים הכל היה גמור, וביקשתי מהבנות שיעזרו לנקות את בית הכנסת. הכנסנו את ארון הקודש ואת ספר התורה. איזו שמחה היתה שם", הוא נזכר בתוגה ועיניו מתמלאות דמעות, "היתה שם שמחת חיים שלא ראיתם מעולם. בקבלת שבת בית הכנסת היה מלא עד אפס מקום. עשרות מניינים התקיימו בבית הכנסת הזה, והספקנו לקרוא בתורה שלוש פעמים. קיימנו בו גם שתי בריתות".

חלפון החליט לקרוא לבית הכנסת ע"ש רפול ז"ל. "לכל אדם יש תחליף, אבל בדור הזה היו שני אנשים שאין להם תחליף: הרב גורן זצ"ל ורפול ז"ל. הוא היה יהודי שאהב את ארץ ישראל בצורה בלתי רגילה. אי אפשר היה לקנות אותו בשום דבר תמורת פגיעה בארץ. היינו חברים במשך 50 שנה, ואהבנו זה את זה אהבת נפש".

ביום הגירוש משא-נור קיימו חלפון וחבורת המחזקים ששהו בשא-נור תפילת יום כיפור קטן בבית הכנסת. את הכניסה הם ריתכו בברזלים ובזנ"טים, וכוחות הגירוש המתינו בחוץ עד לסיום התפילה, כפי שדרש חלפון. הוא הנחה את הנערים שהיו איתו וביקשו להילחם: "אני לא נכנע, אבל צריך להשליט את המוח על הלב. הפעם אנחנו מתי מעט מול כל הקלגסים והטרקטורים. אין מה לעשות ואין טעם למות בשביל כלום. לפחות נראה להם שברוחנו ננצח".

לאחר מכן יצא לדבר עם המפקדים: "אני דורש שאף אחד מכם לא יגע בספר התורה", תבע, "ואת הנערים פה תרימו בעצמכם, הם לא יצאו מרצונם. אוי למי שיעיז להרים עליהם יד". הם גורשו יחד עם כולם, ולקחו איתם את ספר התורה הביתה. למחרת הגיע גם ארון הקודש.

השקעת כל-כך הרבה כוחות ומשאבים בשביל בית כנסת שעמד שבוע וננטש. אתה לא מתחרט?
"זה לא הלך לאבדון. עשינו כל מה שיכולנו בשביל קידוש השם, ואני מקווה שבשמים ישפטו את זה לזכות. פעלנו בכל הכוחות, לא איבדנו תקווה לשנייה אחת. עשינו מה שיהודי מאמין עושה. לאחרונה ערכתי סעודת הודיה על גג הבית שלי למגורשי שא-נור. מברכים על הרעה כשם שמברכים על הטובה. איננו מערערים על מה שה' החליט".

סירבנו לקב"ה
חלפון מלא זעם וביקורת על הגורמים שהביאו לביצוע הגירוש, ובהם צה"ל. לנכד שלו, אביתר, המשרת בדרום, אמר: "אני אוהב אותך מאוד, אבל תדע לך שאם תהיה אפילו במעגל העשירי, באותו יום אקרע עליך קריעה, אין לי נכד".

אביתר הלך למפקדיו והודיע שלא ישתתף בגירוש בשום אופן, כיוון שסבא שלו יקר לו יותר. המפקדים ניסו להניאו מההחלטה, ולבסוף הוא נענש בשלושה חודשי שמירות. "אבל לפחות יש לו סבא", אומר חלפון.

היום הוא לא מסוגל לשאת מראה של שוטרים וחיילים: "אנחנו צריכים לבנות צבא יהודי אמיתי. בצבא הזה משרתים גויים ונשים, וזה אסור על-פי התורה. הקמנו את האליל של צה"ל וטיפחנו אותו, וכשעמדנו במבחן קיבלנו אפס: בחרנו לסרב לקב"ה ולא לסרב לצה"ל".