בשבע 162: אין אמונה בידיעות

האם כותבי מאמרי הדעות הימנים בעיתוני השמאל צריכים לעזוב כדי לא לשמש עלה תאנה או להישאר כדי להשפיע ככל שניתן?

חגית ריטרמן , כ"ה באלול תשס"ה

* מה כוחו של פובליציסט שמביע דעה, למה העיתון של המדינה דוחק את הימין ימינה, ומה צו השעה – תרבות או תקשורת? * שיח פובליציסטים ימנים בעקבות עזיבתה של אמונה אלון את 'ידיעות אחרונות'

אחרי שנים שבהן לקולו של המחנה הלאומי כמעט לא היה הד או שקולו עוות על-ידי מחבלי מיקרופונים, ניצבו בפניו שתי אפשרויות: להשתלב בתקשורת הכללית וגם להקים תקשורת אלטרנטיבית.
שני המהלכים צוברים תאוצה, אבל התפטרותה לאחרונה של הפובליציסטית אמונה אלון מ'ידיעות אחרונות', לאחר שמאסה בעוינות של העיתון כלפי המתנחלים, מעוררת שוב את השאלה באיזו מידה האפשרות הראשונה כדאית. שהרי לצד כלי תקשורת בעלי קו פוליטי ברור, יש אחרים שנתפשים כמאוזנים בשעה שאינם כאלה, לא מעט בזכות קומץ כותבים ימנים. הדבר מאפשר לעיתונים כאלה להעביר דרך הפילטר שלהם מידע שלא זוכה לקריאה ביקורתית. "אולי עדיף ליצור מצב שבו ברור שהעיתונות הזאת פסולה, כדי שיידעו היכן לא לחפש את האמת, היכן אין יהדות וימין", אומרת השבוע אלון.

"לא העיתון של המדינה"

העזיבה שלה את העיתון קשורה קשר הדוק לגירוש. ליתר דיוק, להנעת גלגליו ולסיקורו. "העיתונות הישראלית תמכה בגירוש, ואפשרה לשרון לבצע אותו. המדיניות שלו היתה תמוהה גם בעיניה, אבל היא השתמשה בו כבמכשיר. בין כלי התקשורת האלה נמנה גם 'ידיעות אחרונות'".

אלון לא ציפתה שהעיתון יהיה הוגן, "הם מתייחסים אלינו כאל דיירי משנה. וגם אנחנו מתייחסים כך אל עצמנו", אבל הרגישה שהיא איננה רוצה להשתתף במופע האימה של עיתון שלא מגלה הבנה בימים של חורבן ואסון.

"האליטה הקטנה של השמאל החילוני בישראל, שבגללה קרה הגירוש ושאנשיה הם השולטים, בין השאר ב'ידיעות', קובעת את הכללים ומשחקת משחק שאיננו הוגן ושרק היא יכולה לנצח בו", היא אומרת. "העיתונות שלהם לא מייצגת את הציבור, הם לא 'העיתון של המדינה'".

עורך העיתון, רפי גינת, שקיבל את מכתב ההתפטרות לא נשאר חייב. במכתב תשובה של מי שנעלב, הוא ניסה להוכיח לה שטענותיה מגוחכות ושהעיתון לא שמאלני אלא מתאר את המציאות כהווייתה. בסיום הזמין אותה לחזור: "אני סבור שיש לדעותייך מקום חשוב בעיתוננו, ולמרות דברייך המעליבים, אשמח להמשיך לראותך בין הכותבים בעיתון".

אלון: "אני לא רואה את זה כמצב קבוע אלא כחלק מהמשבר הגדול שכרגע אנחנו נמצאים בו. יש תחושת עלבון, כעס ותסכול על זה שלא הצלחנו למנוע את הגירוש. אולי זה יעבור לי, עוד שנתיים-שלוש. הצעד שלי הוא גם אמוציונאלי וגם רציונאלי. הרגשתי שאני לא מסוגלת רגשית להיות חלק מהם. אין לי שנאה, יש כעס וחוסר יכולת לסלוח לאנשים שהייתי מיודדת איתם ושידעו מה הם עושים.
"תמיד היתה הטיה שמאלה, כי כך האליטה החילונית השמאלנית רואה את המציאות. כמעט כל מי שתמך בגירוש הוא שמאלן בעינינו, אבל תשאלי אותו אם הוא כזה, והוא ייעלב. הם חושבים שהם במרכז. שמאל מבחינתם זה השמאל הקיצוני, יוסי ביילין ואחרים. אצלנו תמיכה בגירוש מוגדרת שמאלנות. יש אליטה קטנה ונכחדת של שמאל חילוני מנותק מהמורשת ומהחיים עצמם שמשתלטת על סדר היום במדינה והם ימשיכו גם בלעדיי, אבל אני לא מסוגלת להמשיך".

להישאר או ללכת

אלון עזבה את 'ידיעות אחרונות' לאחר שכתבה בו טור פובליציסטי מ-1997. שש שנים לפני זה היה לה טור ב'מעריב', וברזומה שלה כנציגה של הימין גם הופעות בפאנלים טלוויזיוניים ב'פופוליטיקה', ב'דן בעניינים' וב'המטבחון'. בעצם, זו לא הפעם הראשונה שהיא נוקטת צעד כזה. לפני שנה ורבע הפסיקה להיענות להזמנותיהן של תוכניות הטוק-שואו בטלוויזיה, והפנתה את המערכות לנציגים אחרים של המחנה הלאומי.

גם אורי אליצור, בעל טור ב'ידיעות אחרונות' כ-15 שנים, ויתר בעבר על טור פובליציסטי שהיה לו בעיתון 'חדשות' מטעמים דומים. כשהרגיש שהעיתון "עבר את גבול הטעם הטוב באנטי דתיות ובירידה מתחת לחגורה", כתב לעורך מכתב, ועזב. "בינתיים אני לא מרגיש את זה ב'ידיעות'", הוא אומר השבוע, "זה כלי תקשורת נפוץ מאוד, ואני מרגיש שיש חשיבות שאביע שם את דעתי. אבל אני מבין את הצעד שלה, זו אמירה מחאתית".

לדעתו של ד"ר חיים משגב, אלון טעתה כשעזבה את העיתון. "נכון שלעיתון הזה יש נטיות שמאלניות ברורות, אבל אסור לוותר על שום מאחז בתקשורת הארצית", הוא אומר. למשגב היה בשנות התשעים טור במעריב, משך כארבע שנים.

"גם בעניין בית-המשפט העליון אמרו לי שכיוון שנטיותיו ידועות והחלטותיו ברורות מראש, אולי אין טעם לפנות. שקלנו את זה בעתירות שהגשנו בחודשים האחרונים, אבל גם על זירה זו אסור לוותר, כדי לא להפקיר את השטח לכל מיני עמותות שמאלניות ועורכי-דין שמאלנים. אנחנו זוכים בהחלטות מסוימות, ואם נשמעת דעת מיעוט, כמו של השופטים יעקב טירקל ואדמונד לוי, גם זה משהו. צריך להמשיך במערכת המשפט, בצבא ובתקשורת.

"כדאי לקחת חלק בכלי תקשורת שמאלנים ככל שניתן. אחרי עזיבתה של אלון, נשארו ב'ידיעות' שלושת האורים של סוף השבוע (אליצור, פורת ואורבך, ח.ר), ואין להם ברירה אלא להמשיך".
מנגד, עו"ד נדב העצני שכותב מזה עשר שנים פובליציסטיקה ב'מעריב' תומך בצעד של אלון. "אין ספק ש'ידיעות אחרונות' הקצין שמאלה, למרות שמעולם הוא לא היה מאוזן. העיתון הזה הפך להיות תואם "הארץ"".

יגידו לך שגם 'מעריב' לא בדיוק ימני, אלא יש לו נטייה אנטי ממסדית.
"'מעריב' לא ימני, ואין בו המינון שהיה בו אילו אני הייתי עורך אותו. אבל יש בו יותר אינטגריטי. בגיליון יום שישי האחרון, לדוגמה, בן-דרור ימיני ודן מרגלית כתבו נגד שרון; את זה את לא מוצאת ב'ידיעות', ובטח לא ב'הארץ'. יש הבדל בין 'מעריב' לבין האחרים, וגם הוא לא מאוזן לגמרי.
"לי אין דילמת כתיבה ב'מעריב' כפי שהוא עכשיו. לעבוד שם זו שליחות. אבל אני מודה שאילו היו פונים אליי מ'ידיעות' – היתה לי דילמה קשה מאוד. אם אתה מרגיש שאתה משמש להם כעלה תאנה ושמשתמשים בך בציניות וזקוקים לך רק בשוליים כדי שהם יוכלו לטעון שהעיתון שלהם מאוזן, זאת בעיה. אם אמונה אלון הרגישה כך, היא צדקה בעזיבתה. אבל אם אתה חושב שרבים קוראים אותך בעיתון רב תפוצה כ'ידיעות אחרונות', זה משהו אחר".

נדחקים לשוליים

נדמה שרוב צרכני התקשורת מושפעים מהמסרים של הידיעות ושל הכתבות יותר מאשר מאלה של טורי הדעות.
משגב: "זה נכון שידיעות משפיעות יותר מפובליציסטיקה. הרבה אנשים רואים קרדיט של אמונה אלון או חיים משגב ויודעים שזו דעה ימנית".
אליצור: "אם אתה פובליציסט, אז אתה איכשהו משפיע על הקוראים ולא על התקשורת. העורך, הפרשן והכתב משפיעים, בפובליציסטיקה אתה נמצא לכתחילה בפינה קבועה. כל מי שקורא 'ידיעות אחרונות' יודע שאני מייצג את הימין הדתי. אין לי שום השפעה על הנימה של העיתון, ואני לא חושב שיש בידיעות איש ימין שיש לו השפעה כזאת. אני לא חבר מערכת או שותף. אבל יש אנשים שקוראים ואוהבים את הדברים".

אמונה, האם לדעתך הפובליציסטים הימנים תמיד בתפקידי משנה בתיאטרון הזה?
"כן, כי הבימוי, הליהוק והתאורה הם תמיד בקו מסוים, גם אם כמות השחקנים בכל צד שווה".
אם אי אפשר להשפיע על ניסוח הכותרות או על בחירת המידע שיפורסם ומיקומו, אולי עדיף להימנע גם מכתיבת פובליציסטיקה, שמשמשת לא פעם כסות. היא מטעה את הקוראים לחשוב שהם צורכים כלי תקשורת מאוזן.

"כשקוראים את התגובות בטוק-בק שבאתרי האינטרנט", משיב משגב שמפרסם מאמרים באתרים של ערוץ 7, וואי-נט ואן-אף-סי, "רואים שחשוב שאדם עם דעות אחרות יתבטא. אנשים קוראים את המאמר, ואומרים 'אם איש כזה חושב כך, גם לי מותר ואולי אני לא טועה'".

הקולות שקוראים לאליצור, לאורבך ולג'קי לוי לעזוב את 'ידיעות אחרונות' אולי התעצמו לאחר עזיבת אלון, אבל הם אינם חדשים. אלון עצמה אומרת שהיא לא מתיימרת להעביר מסר לכותבים אחרים. "קטונתי מלומר להם מה לעשות. אני לא נגד שיופיעו בתקשורת, וגם אני, אם יזמינו אותי לדיון שיש בו רשות דיבור, לא בתוך ויכוח שבו צועקים זה על זה, אולי אלך. אני אמביוולנטית".

העצני: "יש מקומות שבהם אין ספק שאסור לכתוב או להופיע. בשבוע שעבר, למשל, פנו אליי מ'יש גבול' וביקשו שאשתתף בסימפוזיון שהם עורכים. אמרתי להם שהם לא לגיטימיים. לא אופיע בבמות שאינן לגיטימיות כי בהשתתפותי אתן להן לגיטימציה. חלק מכלי התקשורת הם כאלה, וזו שאלה בעייתית נורא. זו דילמה".

אליצור: "זו התלבטות קשה, ואני מכריע: אני כותב שם כל שבוע. אבל זו לא שאלה שאפשר לענות עליה בכן ובלא. אי אפשר להכריע לכאן או לכאן. תמיד לוחצים עליי שאפסיק, הכרעתי שאני ממשיך, ואני יכול להבין מי שיש לו ביקורת על זה".

אם לא די בכך שלעיתון יש מעט נציגים מהימין, קוראים רבים שמוצאים שכתיבתם של הפובליציסטים הימנים ב'ידיעות אחרונות' לא נופלת מזו של עמיתיהם השמאלנים ואולי גם עולה עליה ייאלצו לדפדף הרבה עד שיגיעו אליהם.

העצני: "ההקצנה בעיתון הזה הביאה למצב שזה הפך לדילמה אם להישאר בו. כולם – כתבי חדשות, כתבי מגזין, פובליציסטים ועורכים – עובדים בשביל שרון והשמאל. ב' מיכאל מופיע בהתחלה, והפובליציסטים הימנים נדחקים לסוף. וזה נעשה באופן קבוע, אין חילופין".

"אורי אליצור צריך לדעתי לדרוש שלא ימקמו את הטור שלו בעמודים האחוריים", אומרת אלון.
ואם מישהו חשב שטורים שממוקמים בצד ימין של כפולת העמודים זה רק סמל, הנה תיקון: "מחקרים מראים שאדם רואה בעיקר את העמוד השמאלי", מסביר אליצור, "לכן מי שממוקם בצד שמאל חשוב יותר מזה שבצד ימין. המדד הנוסף ל'חשיבות' הכותב הוא אם הכותב נמצא בהתחלה או בסוף. אני תמיד בסוף. אני מקבל את זה, לא יצאתי למלחמה על זה. אני אומר את דבריי בפינה שלי, ולא מרגיש ש'ידיעות' עבר את סף הגסות שלא מאפשר להיות חלק ממנו".

צו השעה: תרבות ותקשורת

"כשחזרנו ממורג, גיליתי את העוצמות האדירות של הציבור שלנו המכונה הימין הדתי", מספרת אלון. "אני לא מבינה במה זכינו לנוער נאמן כזה, טהור ומסור. הגילוי עד כמה אנו עוצמתיים גרם לי לחשוב בשביל מה אני מבזבזת אנרגיות על האליטה הנכחדת העלובה כשיש לי ציבור נפלא שיודע את הדברים שאני כותבת, שחי אותם.

"אנחנו צריכים לנהוג בחוכמה בנכסים שיש לנו, עד שנהיה רוב. המשימה היא לכבוש עמדות. אבל באמצעות הספרות והקולנוע אפשר להשפיע יותר מאשר באמצעות הפובליציסטיקה. אני רוצה להתמסר לכתיבת ספרות, אפשר להשפיע לא פחות באמצעות תפיסת מקום במרחב התרבותי".
העצני: "כלי התקשורת מקבלים כוח אדם חדש, אבל צריך להיות מוכן להתחיל מההתחלה, כלומר להרוויח גרושים, ולהוכיח את עצמך. המבחן יהיה אם יחסמו אנשים בדרגות הביניים או בדרגות הבכירות.
"האולפנות והישיבות צריכות לכוון את הבוגרים לעיתונות הכללית, בלי לגרוע מצוותי העיתונאים בעיתוני הימין. זו משימה לאומית".@

hagit_14@walla.co.il