בשבע 162: סוף הדרך להודו

גרובייס לוקח אותנו שוב לחו"ל, הפעם להודו. אבל הפעם הקהל כבר עייף, ונראה שהנסיעה מחפה על עלילה דלה

אמציה האיתן , כ"ה באלול תשס"ה

זה לא הסרט, זה אני. פשוט כבר התרגלתי לרמה יותר גבוהה. צילומים בחו"ל כבר לא ממש מרגשים אותי. אקדח מונף אל על כבר לא מאוד מפחיד אותי, ובדיחות לא מצחיקות מצליחות אפילו לשעמם אותי.

כבר ציינתי לא מעלל בימה זו את ההתקדמות המקצועית של יהודה גרובייס ושל הסרטים שהוא מביים ללא הפסק. אין לי סיבה אמיתית להפסיק לפרגן באותה המתכונת גם לסרט החדש, 'אבודים בדרך'. ואכן, מדובר בסרט מקצועי, מותח וגם הבת שלי נהנתה ממנו. הדמויות הראשיות מוצגות על-ידי מיטב השחקנים, וגם הנופים ייחודיים ומגוונים. אך עדיין נותרה אצלי הרגשה שהיה אפשר לעשות זאת אחרת.

'אבודים בדרך' מספר על שני נוסעים מהודו לישראל. האחד – פקיד ממשלה בכיר, חרדי, שחייב לחזור לישראל לפני ראש השנה, ובתיקו חוזה חשוב שהשיג במהלך שהותו בהודו. השני – בחור חילוני, שהסתובב ברחבי הודו בשנה האחרונה, ומנסה להגיע לישראל לחתונה של אחותו. תקלה במטוס גורמת לעיכוב הראשון, שאחריו נעלמים הדרכונים והשניים נאלצים לצאת למסע ברחבי הודו ונפאל, עד להשגת הדרכונים הנכספים.

הניגוד הבולט בין השניים יוצר מצבים קומיים ומתחים לא פשוטים. שמואל – הפקיד הבכיר – לחוץ ומלחיץ. הוא משופע בדולרים, ישן רק במלונות יוקרה, ואין לו זמן לשטויות. אייל – הקיבוצניק עם העגילים, זמנו בידו, הוא יכול להסתדר גם באוהל, ובכל הזדמנות הוא מרצה באוזני מי שמוכן לשמוע את התורות והתיאוריות שפיתח לעצמו סביב העולם.

שתי הדמויות האלה הן אמנם מתכון לסרט דרמטי ומעניין, אך במקרה שלנו נראה לי שהבמאי הכניס קצת יותר מדי חומרים לעוגה אחת. הנסיעה לחוץ לארץ והצילומים בהודו ונפאל אמנם מוסיפים צבע לסרט, אך לא מעבר לזה. האם באמת חסרים לנו נופים כאן בארץ ישראל? הכמות הגדולה של סרטים תורניים המצולמת בחו"ל מעוררת בי את החשד שבמאי שאינו בטוח בדרמה שברשותו פשוט מעביר את הסיפור אל מעבר לגבול, וכך מנסה ליצור עניין וייחודיות. עזבו, כבר שבענו את מראות העולם. אנחנו רוצים דרמה אמיתית, פשוטה וישראלית.

שני השחקנים המובילים את הסרט הם מהמוכשרים המופיעים בסרטי המגזר. אך גם כאן, לעניות דעתי, הבחירה אינה מדויקת. שלמה סדן מגלם את דמותו של שמואל בצורה מקצועית ורצינית, יותר מדי רצינית. בסרט שמנסה להיות קומי צריך היה פשוט לבחור שחקן אחר.

אנחנו זוכרים היטב את סדן מהמשחק המצוין בסרט 'אחים לנצח', וגם מהפקות אחרות של גרובייס. מה לעשות, הוא אינו מתאים לתפקיד שאמור להצחיק את הצופים. לעומתו, רונן הרשקוביץ, שגם הוא זכור מסרטים רבים של אריאל כהן, מתאים לתפקיד כמו קוישיקלעך לארבעת המינים. הוא חביב, טוב לב ואפילו מצחיק.

את מכסת האקשן בסרט ממלאים קבוצה של שודדי דרכים, המאיימים על הזוג המוזר באקדח, ומרוקנים אותם מהמעט שברשותם. גם פה נראה כאילו נעשה הדבר כדי לצאת ידי חובת האקשן, אך בלי השקעה מספקת. ההתרחשות קצרה מאוד, עוברת בשקט יחסי והאקדח הופך להיות כמעט צעצוע. אם כבר הכנסתם סצנה של פעולה, לכו איתה עד הסוף. ירייה אחת של האקדח (באוויר, כמובן), ניסיון התנגדות או משהו דומה היו הופכים את הסצנה להרבה יותר משמעותית.

איני בטוח שזו היתה כוונתו של הבמאי, אך מבחינתי, ההישג הגדול של הסרט הוא היציאה מהסטריאוטיפ. הצופה מתחבר דווקא לדמותו של הקיבוצניק החילוני, ואותו בכיר חרדי מגלה שניתן ללמוד רבות גם ממי שלא ישב בחודשים האחרונים ליד הסטנדר.

כמובן, אין פה שום הסכמה לדרכו של הצעיר השובב, והתפילין של שמואל מוצאות את דרכן גם אל ראשו של אייל, אך תהליך הלמידה נעשה בצורה הדדית. חדוות החיים ויכולת האלתור של אייל מעוררות את קנאתו של שמואל, ועל בשרו הוא לומד את מחיר הפינוק המופרז. הדרך הארוכה המשותפת לשמואל ואייל מלמדת אותנו כי אפשר ללמוד מכל אדם, ואולי רק בשביל זה היה שווה להגיע עד להודו הרחוקה.

לדיווח על סרטים חדשים הראויים להיכנס למדור, או סתם הערות מחכימות: amatsya@a7.org