בשבע 162: אנשי השנה תשס"ה

אבי סגל , כ"ה באלול תשס"ה

בכל פעם שבאים לבחור באנשי שנה, שתי שאלות מתעוררות: לשם מה אנו צריכים את זה, ומה זה בעצם אומר להיות איש שנה – האם בוחרים באיש הפופולרי ביותר, המשפיע ביותר או פשוט הכי טוב שיש? לא ברור.
לעתים נדמה, כי הבחירה מעידה יותר על הבוחר מאשר על הנבחר. במגזין טיים נבחרו לא פעם אנשי שנה מפוקפקים ביותר (על היטלר שמעתם?), ובערוץ 2, לעומתו, אחד מאנשי השנה האחרונה היה הסודוקו.

לכן, אנו רואים לנכון להסביר את מהות בחירת האנשים שעשו את השנה בעיתון זה. לא, זה לא סקר פופולריות, ואלה לא בהכרח האנשים הכי משפיעים שיש. הנבחרים אצלנו, איש איש בתחומו, הם הגיבורים שלנו, האנשים שנטעו בנו גאווה והערכה, האנשים שעשו לנו את השנה הקשה הזאת לקשה פחות.

ולשם מה באמת אנו צריכים את זה? למען הצדק. משום שחלק מהנבחרים שלנו לעולם לא יככבו ברשימות אנשי-שנה אחרות. לא פעם, מי שעשה לנו את השנה גרם לאחרים בעיקר טיקים עצבניים בעין שמאל. זאת הסיבה שרשימות נבחרים של כלי תקשורת אחרים נראות תמיד כמין מועדון סגור, עם כניסות חריגות לדתי מחמד זה או ימני אחר. אז תקראו לזה אפליה מתקנת, תקראו לזה צדק יחסי. אנחנו מעדיפים לכנות את הבחירה שלנו 'הכרת הטוב'.

כותרת: הארי שבחבורה
קטגוריה: פוליטיקה
הזוכה: אריה אלדד
קרדיט: חגית רוטנברג ועדי גרסיאל

ביצוע מהלכים פוליטיים ומדיניים בהצלחה, היה השנה נחלתם הכמעט בלעדית של משפחת שרון ותומכיהם מהשמאל. ניסיונות בלימה פרלמנטריים וציבוריים של מתנגדי העקירה נכשלו פעם אחר פעם אל מול קיר הברזל. יוזמת משאל העם, המאבק על אישור התקציב, מורדי הליכוד בראשות עוזי לנדאו – כולם נרמסו תחת שרשראות הבולדוזרים.

שבח שטרן ונתן אנגלסמן, שיזמו את הדיון במרכז הליכוד בהקדמת הפריימריז, כמעט שהצליחו להניע מהלך להדחת שרון, אולם מכבש הלחצים הביא לניצחונו הדחוק של שרון במרכז.
גם יו"ר ועדת החוקה, מיכאל איתן, תומך התנתקות בעצמו, ראוי לאזכור על פעילות ללא מורא וללא משוא פנים בדיונים על היבטיה החוקתיים של תכנית הגירוש ועל הביקורת הנוקבת שמתח על יחסם של המשטרה והפרקליטות למפגינים בכתום.

חבריו למפלגה של איתן לא עשו אפילו את זה. השנה שברה הפוליטיקה הישראלית שיאים חדשים של ציניות, תועלתנות אישית ואופורטוניזם. ימניותם של היושבים בצמרת הליכוד, הסתבר, לא היתה אלא מצגת שתכליתה שדרוג לג'וב הבא. סילבן שלום, לימור לבנת, צחי הנגבי, ישראל כץ, דני נווה, זאב בוים וגילה גמליאל שכחו את עמדותיהם משכבר הימים ממעמקי הכורסאות המיניסטריאליות המרופדות. גם התפטרותו בדקה ה-90 של נתניהו, התבררה כמהלך סרק שנועד לשפר את תדמיתו בהתמודדות על ראשות הליכוד.

על רקע עגום זה, התבלט השנה איש ציבור כמעט טירון במושגים פוליטיים – חבר הכנסת, הפרופסור ותת אלוף במיל' אריה אלדד. ברחבת כלא מעשיהו הוא חילק תעודות הוקרה לעצירים וביקר אותם לעתים תכופות; נאומיו הרבים מעל בימות שונות, שתובלו באמירות ציניות נוקבות, הזכירו לשומעיו את להיטותו ותקיפותו של אביו המנוח, איש הלח"י, ישראל (שייב) אלדד. בנוסף, השתתף אלדד בכל פעילויות המאבק, ואף יזם צעדת מחאה מצפון השומרון עד לגוש קטיף, שנועדה לעורר את תושבי היישובים שבדרך. הוא גם עבר בעצמו להתגורר בשא-נור.

עם זאת, גולת הכותרת של תרומתו למאבק היתה קריאתו החד משמעית מעל במת עצרת ההמונים בפסח בגוש קטיף לצאת למרי אזרחי. קריאה זו, שהיתה הסנונית הראשונה של קו המאבק המיליטנטי, חוללה סערה במערכת הפוליטית ועוררה עליו את חמתם של פוליטיקאים ואנשי תקשורת רבים. מאוחר יותר תורגמו דבריו גם למעשים בשטח.

למרות שפעילותו הציבורית לא הפכה להצלחות בבית המחוקקים, נשאר אלדד בין חברי הכנסת המעטים שהיו נאמנים לבוחריהם עד הסוף. וזו כשלעצמה היא סיבה מספיק טובה לבחירתו כאיש השנה.

כותרת: דברים שרואים מכאן ומשם
קטגוריה: ביטחון
הזוכה: משה (בוגי) יעלון
קרדיט: עדי גרסיאל

בחירה של איש שנה בתחום הביטחון היא משימה לא קלה. הרי מערכת הביטחון, על זרועותיה השונות, תפקדה כמנגנון משומן בשירות המנתקים, והפגינה תכנון, השקעה ותחכום שלא תמיד נראו במאבק בטרור.
ובכל זאת, למרות מיעוטם היחסי של הסרבנים הגלויים, תופעת הסרבנות האפורה היתה רחבה הרבה יותר מאשר רא"ל דן חלוץ מוכן להודות.
למעשה, ניתן לכלול בקטגוריה זו גם את קודמו בתפקיד, רב אלוף במיל' משה בוגי יעלון. כזכור, ראש הממשלה החליט בניגוד למקובל שלא להאריך את כהונתו של יעלון בשנה נוספת, מעשה השקול להדחה. גם ראש השב"כ, אבי דיכטר שלא ראה עין בעין עם שרון, סיים את שירותו.
מה אמר יעלון למקבל ההחלטות על ההתנתקות, יכולנו ללמוד מראיון לארי שביט ב'הארץ':
"אחרי ההתנתקות, אם תהיה התחייבות ישראלית לעוד מהלך, נרוויח תקופה של שקט. אם לא, תהיה התפרצות... פיגועים מכל הסוגים, ירי, מטענים, מתאבדים, מרגמות, קסאם... הקמתה של מדינה פלשתינית תוביל בסופו של דבר למלחמה".
אמנם, בשביל הניתוח הבסיסי הזה, שכבר הוכיח את עצמו בימים האחרונים, לא צריך להיות רא"ל, אולם דברים שרואים מהשטח לא רואים כנראה מכורסאות המיניסטרים המרופדות.
לזכות יעלון נזקפים הישגים נוספים שכמעט נשכחו בלהט החורבן: פענוח כוונותיו של ערפאת לפתוח באופנסיבה רחבה והכנת הצבא לאינתיפאדה השנייה (כסגן רמטכ"ל), ובלימת הטרור, שהתחילה לצרוב את התודעה הפלשתינית בחוסר התועלת של המאבק המזוין. הצלחה זו, למותר לציין, נמחקה כמעט לחלוטין בידי הדחפורים שהחריבו את גוש קטיף.

השנה נוכחנו לדעת שלא רק בקרב חברי כנסת ושרים, אלא גם בקרב זרועות הביטחון, רק מעטים מוכנים לעמוד על עקרונותיהם ולשלם על כך את המחיר, גבוה ככל שיהיה. רוב הקצינים הבכירים העדיפו להיות רובוטים צייתנים כמו דן הראל, במקרה הטוב, וממלכתיים להכעיס, במקרה הפחות מוצלח של אלעזר שטרן, למשל.
דווקא יעלון, חבר קיבוץ, לא מישהו שנתפס כאיש ארץ ישראל השלמה, הוכיח שיש לו יושרה, חוט שדרה ו'ערכים של פעם'. פלא שהוא לא הולך לפוליטיקה?

כותרת: אחד כנגד הזרם
קטגוריה: משפט
קרדיט: עפרה לקס
הזוכה: אדמונד לוי

'אף אחד לא קם' הוא לא רק שיר של הגששים. זוהי גם מדיניותם של שופטי בית המשפט העליון בתקופת כהונתו של הנשיא אהרן ברק. בפסקי הדין הנוגעים למדיניות הממשלה בציר ימין- שמאל, קולה של המקהלה הוא אחיד. אין בס או בריטון, אין גם קנון.
אבל בשנה האחרונה, שנת ההתנתקות, קם שופט אחד ונעמד על רגליו האחוריות. השופט אדמונד לוי עשה זאת, אם נדייק, שלוש פעמים: בפעם הראשונה היה זה בפרשיית הפיטורין השערורייתיים של השרים אביגדור ליברמן ובני אלון. השופט לוי אמנם דחה את העתירות נגד הפיטורין, אולם בנימוקיו תקף את מדיניותו של שרון. הוא טען כי הסמכות לפטר שרים ניתנה לראש ממשלה כדי שיוכל להתמודד עם 'מפלגות קטנות וסחטניות', וזה לא היה המקרה להלן. כבר אז רמז לוי על בעייתיות של צעד כזה במשטר דמוקרטי. לדעה הזאת שלו, יש לציין, היה שותף גם השופט (כבר בדימוס) יעקב טירקל.

בקיץ הזה פסק לוי, שוב בדעת מיעוט, כי אין להרוס את בתי הכנסת בגוש קטיף. הוא ביקש "להזכיר עד דור אחרון את הקרבן שהקריבה מדינת ישראל, רק משנדמה היה כי מבליח זיק של תקווה להסדר מדיני באזורנו".

דבריו אלה של השופט לוי חריפים, אך שיאה של ההתייצבות הנגדית שלו היתה בלי ספק דעת המיעוט המפורטת שלו בעתירה שנגעה לאי חוקיותה של תכנית ההתנתקות. לוי היה אז אחד מול עשרה. הוא כתב שתכניתו של שרון דומה לצונאמי, וכי החלטת הממשלה "אינה מצטמצמת לפגיעה בזכויות יסוד של הפרט, באשר היא נוגעת בעצב רגיש פי כמה: זכותו של העם היהודי להתיישב בארץ ישראל... אל יהא ספק בלב איש: פסק דיננו עתיד להיות סימן דרך בשאלת זכותם של יהודים להיאחז בחבלי הארץ ... גם באותם חבלים שהרוב המכריע של העם סבור כי הם צריכים להיות נתונים לצמיתות תחת ריבונותה של מדינת ישראל".

בסופו של דבר קבע לוי כי ההתנתקות מנוגדת למגילת העצמאות ולזכותו של עם ישראל להתיישב בכל חלקי ארצו.
יש שטענו שבפסיקתו זאת לקח השופט אדמונד לוי את עיקרון ה'אקטיביזם השיפוטי' של ברק למחוזות שאפילו הנשיא הנכבד לא חלם עליהם. אחרים האשימו אותו בפסיקה לפי השקפת עולמו האישית (וכי מי אינו פוסק לפי השקפת עולמו?) כך או כך, לוי: מזרחי, מסורתי וימני, אנטיתזה לאשכנזיות השמאלנית והחילונית של בית המשפט העליון, הביע את דעותיו בתעוזה, בחדות ובאופן נחרץ. לאיש השנה של 'בשבע' הוא נבחר לא בשל השתייכותו העדתית או המגזרית, אלא בשל חתירתו האמיצה והעקבית נגד הזרם. טוב לדעת שיש שם למעלה אחד שלא נסחף.

כותרת: כימיה אורגינלית
קטגוריה: מדע
הזוכים: הפרופסורים אברהם הרשקו ואהרן צ'חנובר
קרדיט: עדי גרסיאל
אם תשאלו ישראלי ממוצע על מה בדיוק זכו הפרופסורים אברהם הרשקו ואהרון צ'חנובר בפרס נובל, רוב הסיכויים שהוא יגרד בראשו בחוסר נוחות. אבל מי לא יודע שגל פרידמן זכה לפני קצת יותר משנה במדליית זהב אולימפית בגלישה ושיהודה סעדו ניצח בכוכב נולד 3?
זהו, אם תרצו, כל ההבדל על רגל אחת בין תרבות ערוצשתיים, המקדשת את מה שקורה כאן ועכשיו, מצטלם טוב ומתורגם מידית לצלצול בקופות, לבין התרבות היהודית, המטיפה לערכים כמו לימוד, שקדנות ודחיית סיפוקים.
הפער לא נעלם גם ממי שאחראית, מתוקף תפקידה, על האוניברסיטאות ועל הספורט – השרה לימור לבנת. שרת החינוך טרחה להצטלם עם הגולש הפוטוגני, אבל מקומה נפקד מהטקס בשוודיה. אפשר להבין אותה: את מי כבר מעניינים שתי פרופסורים, לא ממש צעירים, שזכו בפרס (יחד עם שותף אמריקני) על מחקר בכימיה שעשו לפני יותר מעשרים שנה, משהו על חלבונים?
יש משהו צנוע, ועם זאת מעורר גאווה וגם קצת געגועים, בשני מדענים נטולי פוזה הספונים במעבדות שלהם, ועבודתם היא כל עולמם. פרופ' צ'חנובר, הצבעוני מבין השניים, אינו נוהג להתהדר בחליפות. הוא מסתפק בג'ינס וחולצה פשוטה ואינו מתכוון לחרוג ממנהגו. "לא השתניתי בגלל החלטה של איזו ועדה בשוודיה", אמר.
ואולי זה לא מקרי שצ'חנובר והרשקו עבדו במשך עשרות שנים דווקא בטכניון, המוסד האקדמי הראשון בארץ ישראל (שנחנך לפני למעלה מ-80 שנה). המסורת הארוכה של המוסד הלא מספיק מיוחצן הזה השתלמה השנה.
צ'חנובר והרשקו לא הסתפקו בתודות ובמחמאות, אלא התריעו, בראיונות המועטים יחסית שהתקשורת העברית אפשרה להם, על מצבה העגום של האקדמיה בישראל. ההשקעה הממשלתית ההולכת ופוחתת באוניברסיטאות, והמשכורות האטרקטיביות המשולמות בחו"ל למדענים מבריקים, הסבירו, ממוטטות בהדרגה את התשתית האקדמית שאפשרה את זכייתם.
אחוז הזוכים היהודיים בנובל (לא כולל נובל לשלום ולספרות, אם תסלחו לי), גבוה להדהים מהחלק היחסי של עם הספר באוכלוסיית העולם. אחוז הישראלים עדיין טעון שיפור משמעותי. העובדה ששני הפרופסורים מהטכניון עשו זאת, כנגד קבוצות מחקר שיושבות על תקציבי עתק, מזכה אותם בתואר אנשי השנה במדע. כדאי להקשיב למה שהם אומרים, כדי שהם לא יהיו גם הזוכים האחרונים.

כותרת: רב מכר
קטגוריה: תרבות
הזוכה: הרב חיים סבתו
קרדיט: אסתי רמתי

השנה נתברכנו בספרים חדשים מפרי עטו של הרב חיים סבתו – מי שאיל מגד מגדיר אותו כהפתעה המרגשת ביותר של השנים האחרונות בספרות הישראלית. ספר קסום - 'כעפעפי שחר', וכן הספר שיצא לאחרונה בשם 'אני לדודי' – דברים לימים הנוראים.
הסופר–הרב חיים סבתו, או שמא הרב–הסופר, הוא בהחלט תופעה ייחודית בנוף התרבותי של ארצנו. כבר לפני חמש שנים זכה ספרו "תיאום כוונות" בפרס ספיר היוקרתי, ושמו של הרב מישיבת מעלה אדומים החל להשתרבב בקביעות למדורי הספרות של העיתונים הגדולים. אך למרות התהילה, בראיון לביטאון הסתדרות המורים מסתבר שהרב סבתו רואה את עצמו בראש ובראשונה כמחנך. "לכתוב רציתי, אבל לפרסם לא רציתי", מספר הרב. "הפרסום מכביד וזה עונש. אני שונא את תרבות הרייטינג, השיווק והכותרות הגדולות. בישיבה אנחנו מחנכים את תלמידינו לצניעות. עולם התורה אומר, שאם עשית מעשה טוב ודיברת עליו, המעשה לא שווה כלום, בעוד שבעולם המודרני אומרים, שאם עשית משהו ולא פרסמת אותו, כאילו לא עשית כלום".
העובדה שכתיבתו של הרב סבתו משקפת אך ורק את האמת הפנימית שלו ולא באה למצוא חן בעיני מאן דהוא מהברנז'ה ניכרת היטב בספרו האחרון. מדובר במעשייה פשוטה לכאורה, על יהודי פשוט לכאורה - עזרא סימן טוב הכובס. בעברית מופלאה מוליך אותנו הרב סבתו בין סמטאותיה של ירושלים, ומספר לנו סיפור מרגש שכל כולו בשבח התמימות הטהורה.
הספר שזור פיוטים ארוכים המובאים במלואם ואף שפת החולין מתובלת דברי תורה לרוב, כיאה לסופר תלמיד חכם. אילו אני המו"ל, הייתי מפקפקת ביכולתו של הקהל החילוני לרדת לעומקו - אך כניסתו של הספר לרשימת רבי המכר הוכיחה אחרת. אפילו צלם ידוע העיד שזה הספר השוכן ליד מיטתו. ואולי אפשר לומר על הקהל את מה שכתב הרב סבתו על גיבור ספרו בשעת הלימוד היומי: "מה שהבין הבין, ומה שלא, הרגיש בלבו".


כותרת: בלי אתרוגים
קטגוריה: תקשורת
הזוכה: ינון מגל
קרדיט: חגית ריטרמן
איש השנה בתקשורת הוא ינון מגל, כתב ערוץ 10 המסקר את המתנחלים והצבא. מגל, ששימש בעבר כתב בשטחים והכתב הצבאי בגלי צה"ל, מביא איתו לסיקור, לצד היכרות טובה עם השטח, גם יושר עיתונאי. אל הדיווחים שהוא מוסר, המשקפים נאמנה את המציאות המורכבת, הוא נמנע מלשרבב את דעותיו הפרטיות.

עיתונאים נוטים בדרך כלל לטובת החלש, הנדכא, זה שהממסד מתנכל לו. לפעמים הם מתגייסים לעזרתו; אבל במאורעות הקשים שעברו על תושבי גוש קטיף וצפון השומרון נדם קולם של רוב אבירי הצדק. בין העיתונאים שנחרדו מאסון קתרינה שאירע בדרום ארה"ב, היו שלא נחרדו מאסונם של אחיהם שבדרום ישראל. היה בין העיתונאים גם מי שנשמע כמעט מאושר בשעה שהובלו אחיו אל הלא נודע. על רקע אלה בלט מגל אף יותר.

עבור רבבות תומכי המתיישבים היה מגל אי של שפיות, הבנה ואמפתיה בתקופה הקשה ביותר של מפעל ההתיישבות ביש"ע. הוא העביר לצופי ערוץ 10 את הנחישות, את העמידה האיתנה ואת גודל השבר של המתיישבים. לצדו יש לציין את אראל סג"ל ממעריב, שיושרו, לבו הטוב וכישרון הכתיבה שלו חברו להיות החומרים שמהם נכתבו מאמריו המרגשים אודות המאבק הכתום.

אירוע אחד יכול היה לעמוד לבדו לזכותו הגדולה של מגל: ביום עיון של הרשות השנייה הוא מתח ביקורת אמיצה על תפקודה של התקשורת בתכנית הגירוש, ביקורת שבעקבותיה הותקף על-ידי עמיתיו בתקשורת הכתובה והאלקטרונית. מגל אמר שהתקשורת מנותקת מהמציאות, מסיתה ומשקרת, והביא עמו דוגמאות לכל אחת מהקביעות הללו כדי להמחיש אותן.

הדברים המרתקים שאמר בכנס מוקלטים, וחובתו של כל צרכן תקשורת להאזין להם וללמוד כיצד מעלו כלי תקשורת בתפקידם, באמצעות מניפולציות, כשסיקרו את הגירוש.
בעבודתו העיתונאית ובדברים שאמר בכנס, יצא ינון מגל גם להגנת כבודה של אוכלוסייה גדולה בישראל וגם להגנת כבודו של המקצוע.

כותרת: סחטו לתפוז ת'צבע
קטגוריה: פרסום
הזוכה: הקמפיין הכתום
קרדיט: ירעם אטיה

מספרים על אימא ששאלה את הבנה הפעוט באיזה צבע פרי המשמש, כשהאחרון ענה לה מבלי למצמץ: "צבע גוש קטיף".
חלומו של כל מפרסם הוא להצליח לנכס לעצמו, ולמוצר שברצונו למתג, צבע מסוים. צבע שתפקידו לבדל אותו מן המתחרים, ושיקנה למותג ערכים הקשורים בצבע. סלקום השקיעה מיליונים ברענון הלוגו שכלל את הצבע הסגול, ואף נדרשה לעזרתה של חברת המיתוג הבינלאומית IG; פלאפון השקיעה לא פחות כסף ומאמץ במיתוגם מחדש בצבע הכחול, ואורנג', כבר למן היום הראשון שעלתה ארצה, זוהתה עם הכתום.
ה"שפה" הוויז'ואלית הזו תורמת לזכירות המוצר ולרמת חשיפתו, וההוכחה הפשוטה ביותר לחשיבותה היא שכבר ממרחק קילומטר כולנו זיהינו את הפרסומות של אורנג' בזכות הצבע הכתום המשולב ברקע שחור. זיהינו בלשון עבר, ולא מזהים - כי מאז שבגוש קטיף החליטו לנכס לעצמם את הצבע הכתום, הכתום של אורנג' היה בסכנה. לא אתפלא אם יתברר שמנכ"ל אורנג' נפגש בסתר עם ראשי מועצת יש"ע במטרה לשכנעם להמיר את הכתום ב... נניח... סגול או כחול.
ייחודו של הקמפיין הכתום הוא בכך שעל אף התקציב הדל שעמד לרשותו, שלא התקרב אפילו למיליון דולר - סכום שנשפך על קמפיין זוטר של חברת אורנג', הוא תפש חזק יותר מכל קמפיין אחר שראינו בחודשים האחרונים. ללא כל שימוש במסרים מגרים או פרובוקטיביים, הסרט הכתום החל לבצבץ מכל מקום, וכבש בהתמדה כל חלקה, מדן ועד אילת: החל מהצמידים הכתומים שהמשיכו את הקונספט של הצמידים הצהובים והירוקים, ואף המשיכו, וימשיכו, לשרוד הרבה אחריהם; דרך קשירת סרטים על כלי הרכב, על התיקים, על האבנטים, ואפילו על זרועות הידיים; וכלה בסריגת כיפות כתומות, ייצור טליתות כתומות, תהילים בעטיפה כתומה וריחנים כתומים, בצורת ארץ ישראל, לתלייה על כלי הרכב.
הקמפיין הכתום אף הצליח לטבוע מושג חדש: "הרוח הכתומה". ובניגוד למקרה השכיח שבו מנכסים צבע למוצר מסוים רק על מנת לשלשל עוד כמה מיליונים לכיס התפוח ממילא; בקמפיין הכתום הרוח היתה הסיבה ולא המסובב. הרוח החיה והפועמת היתה השחקן המרכזי במאבק על הערכים. אמנם היא נתגלתה בשיא תפארתה דווקא בעת המשבר, אך לבטח היא תמשיך לצעוד עמנו הלאה, ותמשיך לצבוע ולחיות את ה-כ-ו-ל בכתום. אפילו את המשמש.

כותרת: - איש הרוח שחתר לניצחון גשמי
קטגוריה: הנהגה תורנית
הזוכה: הרב אברהם יעקב שרייבר
קרדיט: עמנואל שילה

במאבק נגד הגירוש ניכר היטב, אולי יותר מאי פעם בתולדות מדינת ישראל, מקומם של רבני הציונות הדתית. רבני גוש קטיף בהנהגת הרב האזורי יגאל קמינצקי, הרב נתנאל מעצמונה והרב קדוש מגני טל, היו הכוח המניע בהקמת ועד יישובי גוש קטיף. הם התוו את קו המאבק, חיזקו את הרוח והאמונה, ובמידה רבה אחראים לכך שכמעט כל תושבי הגוש נותרו בבתיהם עד אחרי הרגע האחרון.
גם רבני יש"ע והארץ כולה שימשו הפעם לא רק כמגייסי כוח אדם להפגנות מבין תלמידיהם ושומעיהם. ויכוחים נוקבים בין מובילי המאבק הוכרעו בביתו של הגר"א שפירא. פסקי הלכה על היבטי המאבק השונים היוו גורם מכוון משמעותי ביותר לגבי אזרחים וחיילים. הוויכוח ההלכתי כיצד ינהגו חיילים שנצטוו לסייע לגירוש הוליד דיון ציבורי קשה ונוקב, שהמשקעים שהותיר עדיין מחוללים סערות.
בימים הקשים ביותר עסקו רבנים מתנדבים בהושטת סיוע נפשי למשפחות ובריכוז הסיוע לעקורים לאחר הגירוש. היו מבין הרבנים מי שהתייצבו בעמדת תיווך בין כוחות הגירוש לבין ציבור 'המשובחים', עמדה שבמקרים מסוימים זכתה לביקורת.

בחרנו מבין הרבנים את הרב אברהם יעקב (אבי"ק) שרייבר, רבה של כפר דרום, שביטא כבר בשלב מוקדם עמדה תקיפה ונחרצת בסוגיית סירוב הפקודה ("אני תלמידו של הרב שפירא" אמר בקצרה ל'בשבע'), והיטיב להגדיר את מה שהיתה צריכה להיות מטרת המאבק. "מאבקנו כאן הוא על ניצחון הרוח במציאות ולא בתיאוריה", קבע מי שעמיתיו למקצוע העדיפו לעיתים להתמקד באספקט הרוחני הטהור. "ניצחוננו יהיה כאשר נוכל להמשיך ולחיות על האדמה הזאת". את התפישה המסתפקת בניצחון מוסרי הגדיר הרב מכפר דרום כגלותית.

הרב שרייבר, בן 37, בא לכפר דרום בקיץ תשנ"ב כאברך כולל, בעקבות אחד מאירועי הטרור שפקדו את היישוב. משימת החיזוק שהתכוונה משפחת שרייבר למלא במשך שנה אחת הובילה להישארות ממושכת במקום ולקבלת כהונת הרבנות. בהנהגת רבו, כפר דרום היה אחד היישובים שאיש מתושביו לא פנה למנהלת של בשיא, והמקום שבו נרשמה התנגדות עיקשת בהתאם לעומק הפשע של הגירוש.
הניצחון במציאות ולא בתיאוריה יושג כנראה רק בעתיד. כפר דרום היום הוא קהילה ללא יישוב שעסוקה בשיקום ובבניית עתידה. לרב הצעיר של כפר דרום נכונו אתגרים לא פשוטים גם בשנה הבאה.