בשבע 162: משתקמים וממשיכים

מכתב לאחי, מתיישבי גוש קטיף המגורשים, בפרוש השנה החדשה

צבי הנדל , כ"ה באלול תשס"ה

בפעם הראשונה בחיי אני מבין לעומק, אבל מתוך כאב וצער, את הקביעה ש"מחלוקת שהיא לשם שמים סופה להתקיים". לצערי, המחלוקת בתוכנו מיותרת ואסור לנו להאמין שהיא לשם שמים, כי ה'רעים' לא נמצאים בקרבנו. יש אנשי רשע השמחים נוכח המתח במחנה גוש קטיף הפצוע.
עלינו מוטלת החובה לנקות את הרעל ולנקז את המוגלה, גם אם זה כואב, כי ללא טיפול שורש עלולה המחלוקת להעמיק ולקרוע בתוכנו קרע לדורות, עד שלא נזכור מהו המקור ונישאר רק עם שנאה המכלה כל חלקה טובה. ברוך ה', בקרבנו אין חלוקה של 'רעים' ו'טובים'. נכון, יש הבדלי השקפות, אבל כולם גיבורי חיל אמיתיים.

ישנה קבוצה של חברים מאמינים, המכונים 'אנשים מעשיים ופרגמטיים', המביעים כעס על קבוצת חברים אחרת, המכונים 'אנשי האמונה ומובילי המאבק' על שלכאורה בגללם לא נעשו ההכנות בזמן. הם מאשימים אותם בהעדר אחריות ובחוסר דאגה לעתיד כולנו.

תחושות אלו מובעות מתוך שכנוע פנימי עמוק שאת כל הסבל העובר עלינו בעת הזאת, במלונות, בקרוונים ובאתרי המגורשים האחרים, ניתן היה למנוע לו רק פעלנו בצד האמונה גם עם שכל ישר, מתוך הבנת המציאות של סופיות החלטת העקירה, גם אם זה כואב. ואכן, זה כאב לכולנו.
מנגד, 'אנשי האמונה' משוכנעים שהם הפרגמטיים, ואין להם ספק שאם כולנו היינו מאוחדים, ללא שיחות וללא הסכמות עם הממשלה, לא היינו נעקרים מביתנו וגוש קטיף לא היה חרב. הם מאמינים כי כנגד גוש מלוכד ונחרץ לא ניתן היה לעמוד.

נוסף לשתי הקבוצות המרכזיות ישנן גם קבוצות משנה: של מתיישבים הטוענים שאמנם עסקו בהכנות לגירוש אך לא חצו קו דק של הידברות עם העוקר, ומצד שני של מתיישבים המסבירים שבצד ההכנות לעקירה, מתוך פרגמטיות ואחריות, המשיכו עם כולם במאבק עד הסוף. היום, לאחר מעשה, כל צד מתחזק בעמדתו ומשוכנע שהמציאות מוכיחה את צדקתו ואת טעויותיו של הצד השני.

ואני הקטן אומר לכם: היום, בחודש הרחמים והסליחות, בתקופה של חשבון נפש ערב ראש השנה – שמה שהיה איננו עוד, ובכל צד כנראה נמצא חלק מהאמת. הקבוצה היחידה של ה'רעים' הם אנשי הממשלה. גוש קטיף, על כל קבוצותיו וחלקיו, כולו צדיקים וגיבורי חיל. עכשיו כולנו חייבים להיות מאוחדים ולא לחטט בפצעים, כי לא אנחנו גרמנו לפצע ולא באשמתנו גורשנו.

הממשלה לא הכינה את המינימום הנדרש להעתקה קהילתית. היא ורק היא החליטה לשבור ולפלג בין היישובים ובתוך היישובים עצמם, ורק באשמתה הפכנו לפליטים חסרי בית. מנגד, בוצע בסופו של דבר גירוש מרושע עם מוסר אפסי של מושחתים, כנראה כי זהו רצון הבורא יתברך, ורק בעתיד אולי נוכל להבין דברים שאיננו מבינים היום.

מאחר שחפצי חיים אנחנו, ויש לנו הכוח הדרוש להמשיך קדימה, חובה עלינו לשלב ידיים, כולנו כאיש אחד, ולעשות הכל כדי לשקם כל אחד כפרט, כל יישוב כקהילה ועד כמה שניתן – גם את הגוש כולו. וגם אם לא נצליח בשלמות – ודאי שלא נאשים את עצמנו.

רק מאוחדים, עם אהבת חינם בתוכנו, נוכל בעזרת ה' להתגבר על תקופת המעבר ועל הקשיים הפיזיים (שהממשלה עושה הכל על מנת שלא יתמעטו). רק כך נוכל לקום מתוך ההרס והחורבן הגשמי בכוחות מחודשים לביצוע המשימות הרוחניות-לאומיות הרבות שעוד נכונו לנו.

חובה עלינו לדעת שבחסדי בורא עולם הצלחנו לרשום פרק מפואר בדפי ההיסטוריה של ההתיישבות המתחדשת בארץ ישראל. אפילו ברגעי הגירוש הקשים התגלו אנשי גוש קטיף כיהודים אצילי נפש, בעלי אמונה ואחריות שניתן רק להתקנא בעוצמתן.

ואכן, עם ישראל על כל חלקיו העריץ את הרוח הגדולה והצדיע לגיבורי החיל. גם שנאתו העיוורת של מיעוט בעם השולט כמעט אבסולוטית בכלי התקשורת לא הצליחה, למרות גיבוי הממשלה ומשפחת שרון, להבאיש את ריחנו ולהשניא אותנו בעיני רוב רובו של העם, שבכה וחיבק אותנו בחום ובאהבה.
מותר לנו להיות גאים על מה שאנחנו ומה שעשינו, ובעזרת ה', בכוחות מחודשים ועם רוח גדולה של אמונה ייעלמו המשקעים, נוכל להרים את הדגל מחדש, נמשיך בתנופה של עשייה, ובורא עולם יצליח דרכנו.
בברכת שנה טובה, שנת בניין ויצירה מתוך אהבה ואחווה