בשבע 162: ויוותר יעקב לבדו, ויאבק

עם עשרת אלפים חיילים ממושמעים משלנו יכולנו לנצח את המאבק הזה ללא אלימות, אומר הרב יקי סביר, ר"מ בישיבת ההסדר באלון מורה, קצין וסייר מצטיין שפרש במחאה משירותו ההתנדבותי במילואים

חגית רוטנברג , כ"ה באלול תשס"ה

* הוא הצטרף למטה כפר דרום, נלקח אל הכלא מגג בית הכנסת, ונתון כעת במעצר בית עד תום ההליכים בעקבות כתב אישום מחמיר שהוגש נגדו על חלקו בהגנת היישוב * כשמועצת יש"ע דחפה להחלטה לא לחתוך את גדר המערכת הבנתי שמבחינתם הקרב אבוד, אומר מי שהיה ממונה על הובלת השיירות בנגב המערבי לפני שעזב באכזבה את תפקידו בהנהגת המאבק

מאה וחמישים איש הסתננו ביום העצמאות מאלון מורה לחומש. המדריך הוביל אותם דרך ציר שנסתר מעיני התצפיות הצה"ליות הרבות הזרועות בשטח. למרות שאחד הקצינים הבכירים קיבל התראה מוקדמת על הטיול, התגלתה הקבוצה רק בשערי חומש. המפקד זעם על החיילים שכשלו, ויחד עם זאת ניסה לנחש מי יכול להיות האדם ששבילי האזור נהירים לו והצליח לעקוף את צה"ל בצורה כזו.

אחד השמות שהועלה היה הרב יקי סביר. בדיון שהתקיים בישיבת אלון מורה לפני ההחלטה על היציאה, אמרו מומחים מתחום המודיעין שטיול באזור הזה הוא מסוכן. "אם נסנדל את עצמנו בכל דבר שיש בו סכנה – נאבד את ארץ ישראל", טען אז הרב סביר. "אנחנו צריכים להראות נחישות כלפי שמיא, והוא יעשה את השאר". ברוח זו פעל הרב יקי סביר בחודשים האחרונים במלחמה על ארץ ישראל. הניסיון הצה"לי הרב שרכש כקצין הפך לנכס במערכה בכלל ובכפר דרום בפרט.

לא לטיס, כן לתורה
הרב יקי (יעקב) סביר (43) נולד להורים ירושלמיים, צאצאים למשפחות דתיות, שעמדו שנים רבות על פרשת הדרכים שבין דתיות לחילוניות. כילד למד הרב סביר בבית ספר ממ"ד וגם בבית ספר ממלכתי. את לימודי התיכון עשה בתיכון היוקרתי למחוננים שליד האוניברסיטה העברית, שלא היה משופע בדתיים. אבל אמונה, כך הוא אומר, תמיד היתה לו.

למרות שהישגים לימודיים גבוהים לא היוו בעיה עבורו, הוא לא יצא עם תעודת בגרות מלאה מהתיכון. "את הבגרות בתנ"ך סירבתי לעשות. כל לימודי התנ"ך אצלנו עסקו בביקורת המקרא. בשיעורים התווכחתי עם המורים ולא ניגשתי למבחנים. השלמתי את הבגרות הזו רק כשלמדתי הוראה".

בסיום השמינית הוא החל לחבוש כיפה, לאחר שנים ארוכות של התעניינות בדת. הוא השקיע זמן רב בלימודי יהדות, בעיקר בחברותא הקבועה שהיתה לו עם דודו – הרב יעקב לבנון, מאז שהיה בר מצווה. בארבעת החודשים שנותרו לו עד הגיוס, הלך ללמוד בישיבת 'מרכז הרב'.

הוא התגייס מתוך ידיעה ברורה ש"יש לי חוב כלפי עצמי להגיע לישיבה ולהמשיך ללמוד". זה מה שגרם לו לסרב להצטרף לקורס טיס, על אף שעבר את כל המבדקים. "טיס זה מסלול של מינימום 7 שנים. בשבילי זה היה יותר מדי זמן – מתי אלך לישיבה?" גם הקצין הבכיר שהפציר בו לשנות את דעתו נתקל בסירוב.

הרב סביר החל להתקדם בסולם הדרגות בחטיבת 'גולני': הוא סיים קורס קצינים, שירת כמ"מ, סמ"פ, ותפקידו האחרון בשירות הסדיר היה כמ"פ בבה"ד 1. לאחר ארבע וחצי שנות שירות, החליט שלא להאריך יותר את שהותו בצה"ל ולפרוע את החוב כלפי עצמו: ביום שהשתחרר בבקו"ם נסע ל'מכון מאיר' וחזר ללמוד.

לאחר מכן המשיך כתלמיד בישיבת 'מרכז הרב' במשך 5 שנים. בינתיים הכיר את אשתו, צביה, והזוג הצעיר קבע את משכנו בהדר ביתר, יישוב שהכיל בימיו הטובים 15 משפחות, רובם אברכים. יוקר המחיה והחיפוש אחר סגנון לימוד שונה הביאו את בני הזוג סביר ושני ילדיהם הקטנים לעבור לאלון מורה.

הרב סביר למד שמונה שנים בכולל ביישוב, ולפני שמונה שנים הצטרף לצוות ההוראה בישיבת ההסדר אלון מורה, שבראשה עומד דודו – הרב אליקים לבנון. הוא לא תכנן להיות ר"מ בישיבה אלא דווקא חקלאי, "אבל אמרתי: קודם בן אדם צריך ללמוד. אחרי 13 שנות לימוד הבנתי שחקלאי כבר לא יצא ממני, והתחלתי ללמד".

שטרן פוסק הלכה
במהלך הראיון מגיע אל הרב סביר אחד מתלמידי הישיבה, ללמוד בחברותא. אגב עסקי הישיבה, אני מתעניינת כיצד הם מתייחסים לאיומיו של ראש אכ"א, אלעזר שטרן, להדיח את הרב לבנון מראשות הישיבה בעקבות קריאתו לסירוב פקודה: "שטויות, עוד אחת מהפנטזיות של שטרן", אומר הרב סביר בביטול. "אין לו שום סמכות לעשות את זה. זה צריך לעמוד במבחן בית המשפט, וכמו שזה עלה ככה זה ייפול".

אגב אזכור שמו של שטרן, מתעוררים בקרב הנוכחים סיפורים מסיפורים שונים אודות פועלו של האיש. "לפני שנתיים העביר רב מיישוב מסוים בגליל שיחה לבני הנוער בנושא חובת הציות, ואמר שיש מצב שבו אדם מסרב פקודה. שבוע לאחר מכן קיים שטרן שיחה עם הנוער ביישוב, ופרש לפניהם את משנתו בנושא, ההפוכה בתכלית מזו של הרב. קם אחד הבחורים ואמר: 'איך אתה לא מתבייש? לצאת פה בריש גלי נגד משהו הלכתי שרב המקום אמר?' שטרן התרגז וצעק על הבחור: 'אני אדאג שלא תגויס לצה"ל'. זה ממש 'עבד כי ימלוך'. שאלו אותו שאלה קשה מדי אז הוא נזכר שהוא ראש אכ"א", חותם הרב סביר.

התלמיד שהגיע, קצין ב'דוכיפת', מוסיף גם הוא סיפור ששמע מפיו של שטרן במהלך קורס קצינים: "הוא סיפר לנו בגאווה שהגדוד שלו הלך להתארח אצל דרוזים. הרבנות הצבאית פסקה שאסור לאכול אצלם. 'אמרתי להם: מותר לכם לאכול אצל דרוזים, אין עם זה שום בעיה', הוא סיפר לנו".

במקביל להתפתחות בתחום התורני, הרב סביר לא זנח את העיסוק הביטחוני: בשירות המילואים לחם כקצין במלחמת של"ג, והיה קצין סיור בחטיבת השריון. לאחר מכן הועבר להגמ"ר בשומרון והיה למפקד האזור וליו"ר ועדת הביטחון של אלון מורה.

הרקורד הצבאי הפך את השפה הצה"לית לשגורה על פיו, וראשי התיבות השונים ומושגי לחימה מתגלגלים על לשונו בקלות. מכמה סיפורים שהוא מספר על שיחות פנימיות בסגלי הפיקוד הבכירים בצה"ל, נראה שמדובר באדם שבקי לפני ולפנים בנבכי המערכת הצבאית.

לצה"ל כבר אין ערכים
כקצין מצטיין, איך אתה רואה את צה"ל היום?
"לקח לי הרבה זמן עד שנפל לי האסימון, שצה"ל של היום הוא צה"ל אחר. זה לא צה"ל הלוחם ששירתי בו, תחת פיקודו של רפול". הוא מדגים את דבריו בסיפור ששמע מפי חבר טוב, מ"פ בשריון: "לפני עשר שנים יצא סגל פיקוד בכיר בחטיבת השריון להכיר גזרה חדשה שקיבלו, צפון רמת הגולן – בקעת קוניטרה, עמק הבכא. הם נעמדו על אחד ההרים והמח"ט עשה סימולציה: הוא תיאר באזני הקצינים סיטואציית מלחמה שבה חודרים טנקים סוריים לגזרה. 'מה תעשו עכשיו?' שאל. ענה המג"ד: 'אני סופר כמה טנקים חדרו: אם יש יותר מחמישה – אני נותן פקודה לשיפור עמדות לאחור' – כלומר נסיגה של 20 ק"מ אחורה.

"צועק עליו המח"ט: 'מה פתאום? אתה לא תחכה לחמישה טנקים סוריים. אחרי שלושה כבר תבצע דילוג אחורה להר אודם. חיילים פה לא ישחקו על הרמפות'. היום מלמדים בצה"ל שהקרב של קהלני היה טעות, למרות שדווקא אצלו אף טנק סורי לא הצליח להבקיע".

איך אתה מתייחס לצה"ל, כגוף שביצע את משימת הגירוש?
"אני קרוע בעניין הזה. קשה לי מאוד לקחת חייל טרמפ,למרות שבתור אדם שנתון במעצר בית אני לא צריך לעמוד בניסיון", הוא אומר באירוניה. "הצבא עשה פשע, במידה מסוימת כולם – חוץ ממי שסירב או שהיה מוכן לסרב – כולם השתתפו בפשע".

הוא מסביר את המניע, לדעתו, להתנהגותם של החיילים הפשוטים שביצעו את הפקודה, ושוב בעזרת סיפור מבפנים: "הרב ילון פרחי מהמכינה בעלי, קצין גבוה, העביר בזמנו שיחה לחיילי יחידת 'דובדבן', כשרק הוקמה. הוא רצה להסביר שאדם משקיע בצבא למען מעגלים שונים, מהפרט לכלל: למען המשפחה, העם, המדינה וכו'. כשהבינו מה עומד להיות כיוון השיחה, קם הסא"ל שהקים את היחידה ואמר: 'כל מה שאתה אומר – זה פאסה. היום אף אחד לא משקיע כי חשובים לו הערכים, מדינה, ציונות'.

"אנשים עושים היום דברים בצבא מסיבה אחת: מאצ'ואיזם. כי הם רוצים את הכומתה בצבע הנכון מתחת לכותפות, כי הם רוצים את האות המתאים בדש הבגד, כדי שאלו יעשו את הרושם הרצוי על הבנות. צה"ל הוא בסך הכל בבואה של החברה הישראלית, שהדבר היחיד שמעניין אותה הוא איזה רווח יצא לי מזה. ערכים לא משחקים. לכן, לפני שחייל הולך להרוס חיים של אלפי אנשים, מספיק שאומרים לו שזו משימה לאומית, ושאם יעשה אותה טוב יקבל חמשוש, והוא יעשה אותה טוב".

על אותו משקל מספר הרב סביר כיצד כבש צה"ל את מוצב הבופור, אחד המוצבים המסובכים ביותר לכיבוש ברמת הגולן. את הסיפור שמע בראיון ברדיו שהעניק הקצין הצעיר שתחת פיקודו נכבש המוצב, כמה ימים לאחר מכן. הוא תיאר איך שורת הקצינים הבכירים במוצב נהרגו ונפצעו בזה אחר זה, והוא – קצין צעיר וחסר ניסיון – נותר לבד עם קבוצת חיילי גולני.

"שכבתי בתעלה, ולאף אחד לא היתה מוטיבציה לזוז. שאלתי את עצמי למה אני הפראייר שמדינת ישראל בחרה כדי לכבוש את הבופור. פתאום חשבתי: 'אם אנחנו לא נכבוש, יביאו לפה את סיירת הצנחנים, איזה ביזיון זה יהיה אם הם יכבשו במקומנו'". מאותו רגע התנהלה התקפה מחודשת, שהסתיימה בניצחון תוך זמן קצר. "הוא לא עשה את זה בגלל החשיבות של לכבוש מוצב שבידי האויב. רק המאצ'ואיזם היה רלוונטי".

המשפחה שעל הגג
יחסו של הרב סביר לצה"ל מתבטא באופן מעשי בעובדה שמאז פסח הפסיק להתייצב למילואים, אולם לא מהסיבה הצפויה. את הצעד הזה עשה לא נגד הגירוש אלא נגד מח"ט שומרון, יובל בזק. "כתבתי שאני לא מתייצב למילואים, כיוון שיובל בזק הפר את הכללים והפנה כוחות של החטיבה לפינוי גבעת להבה ביצהר. ההסכם הבלתי כתוב בינינו אומר שכוחות ביטחון שוטף באזור לא יופנו למשימות שיטור. אם הוא לא עומד בזה – אני לא מוכן לשחק במשחק שלו". הוא גם מציין שממילא שירות המילואים שלו היה בהתנדבות, עקב גילו ומספר ילדיו, אך הוא מפסיק כעת את ההתנדבות.

מכל ההרפתקאות הצבאיות שעבר, נראה כי דווקא המאבק האזרחי היה גולת הכותרת המבצעית של חייו. סיפוריו המפורטים על מאחורי הקלעים של המאבק בגירוש רוויים אדרנלין. כשהוא מבקר בחריפות מהלכים מוטעים ומבכה בכאב את הכישלונות, הלהט בקולו גורם לך לחשוב שהוא עצמו גורש מביתו ונותר פליט חסר כל.

הוא גם משלם את המחיר: בימים אלו נתון הרב סביר במעצר בית עד תום ההליכים נגדו. הוא אינו יכול לצאת אפילו לתפילות, אלא בליווי צמוד של אשתו, אביו, או דודו – הרב לבנון. משפחת סביר, על תשעת ילדיה התוססים והפעלתנים, נמצאת כולה עדיין בתוך המאבק.

כשהרב סביר מספר על אירועי כפר דרום משתלבים כל הילדים בשיחה, מגדולם ועד קטנם. כל אחד תורם עוד פרט, משחזר אחרת את האירוע, זורק איזו בדיחה על חשבון העוקרים, והבת הקטנה יודעת לצטט בעל-פה את סעיפי האישום נגד אביה. שהותם הממושכת במאהל המחזקים בכפר דרום חיברה אותם בקשר אמיץ למקום, למרות – ואולי בגלל – התנאים הלא פשוטים.

הילדים והאם צביה היו חלק בלתי נפרד מהמאבק על גג בית הכנסת. התינוקת לבית סביר, בת ארבעה חודשים, ממש גדלה אל תוך המאבק: היא ישנה עם אחיה על הרצפה בלילות ההתבצרות שלפני הגירוש, וחיכתה לאמה שכדי להאכיל אותה היתה צריכה לרדת מהגג דרך הקונצרטינות, ולקפץ מטר וחצי עד הסולם.

האב לא היה הראשון מקרב בני המשפחה להיעצר: שלושה מהילדים כבר נעצרו בחסימות הכבישים, והאם צביה כבר רגילה לביקורים בבתי המשפט. בר המצווה של הבן יהודה התקיימה ללא אביו וללא אחיו הבכור, שנעצרו לאחר אירועי כפר דרום.

"באתי לאולם בית המשפט והקצין נבח עלי כשביקשתי לדבר עם בעלי", מספרת צביה על השעות שלפני בר המצווה. "אבל אני רגילה כבר. אמרתי ליקי: 'אנחנו חזקים, הכל בסדר. אל תוותר על כלום בקצה הציפורן, גם אם תצטרך להישאר בכלא ולהפסיד את בר המצווה'. לעלייה לתורה בשבת הוא שוחרר, והשבת נחגגה במלון 'פרדייז' באר שבע, יחד עם מגורשי כפר דרום.

"התכנון המקורי היה לעשות את השבת בכפר דרום, אבל אחרי מה שקרה אמרנו שאנחנו רוצים לחגוג את השבת עם המשפחה הכי קרובה שלנו כרגע, וזו משפחת כפר דרום. אנחנו ממשיכים להיות בקשר קבוע עם כמה משפחות משם", מספרת צביה. היא מביעה כעס וכאב על היחס שמקבל בעלה: "הוא אדם שהשקיע ימים ולילות למען המדינה בתפקידים ביטחוניים. אני כועסת על המדינה שבגדה בו, ומנסה פשוט לחנוק אותנו עם המעצר. אבל זה יוצר בנו רק עוד דבקות במטרה ועשייה יותר נחושה".

מגייסים את הנוער
מה שהדליק בו נורה אדומה וגרם לו לשנס את מותניו למאבק היה כישלונו של מאהל מועצת יש"ע מול הכנסת. הוא כינס את תלמידיו והודיע להם: "רבותי, היחידים שיכולים לחולל מהפכה הם הנוער. אל תסמכו על הזקנים".

בעקבות קריאתו הקימו תלמידיו את מטה הנוער של מועצת יש"ע, ובמקביל תוכננה תכנית אופרטיבית לעצירת הגירוש, בהסכמת מועצת יש"ע: החדרת אלפים לגוש ושיתוק המדינה. בכפר מימון הוא היה אחד הפעילים המרכזיים של מועצת יש"ע, ונעצר לחמישה ימים בחשד לארגון חסימות כבישים וגיבוש קבוצות שיפרצו לגוש קטיף תוך כדי חיתוך הגדרות. לאחר ששוחרר המשיך בפעילותו, והיה מעורב בהוצאת הקבוצות מאופקים לכיוון גוש קטיף.

אנקדוטה מעניינת מחוויותיהם של אנשי השטח היתה תפיסתם של שוטרים סמויים שניסו להסתנן לשורות הנאבקים. הוא מספר על מה שאירע באופקים, כאשר גיוס אנשים לקבוצות שיפרצו לגוש קטיף נעשה בפומבי, ורמקולים קראו לאנשים להירשם לצעדה בדוכנים: "ראינו שוטרים סמויים שנרשמו, וידענו שהם יפילו את כל המבצע. הפעלנו שתי תכניות סינון: קודם כל ארגנו את הקבוצות בפארק אופקים לתפילת ערבית. תוך כדי הסתובבו ה'משגיחים' שלנו לראות מי מתפלל ומי לא. את אלו שלא התפללו כינסנו לקבוצה אחת באוהל של נווה צוף. נשארו עוד כמה שהיה ספק לגביהם. ביקשנו מכל אחד להגיד את שם רב היישוב שלו. 30 איש התחילו לבלוע רוק בעצבנות. שלחנו גם אותם לאוהל של נווה צוף. אולי הם ממתינים שם ליציאה עד עצם היום הזה", הוא צוחק. העובדה היא שמכל שבע הקבוצות שיצאו באותו ערב – אף אחת לא נתפסה.

סוגית חיתוך הגדרות היתה הציר המחלוקת המרכזי במועצת יש"ע, שהביא לפרישתם של הרב סביר ושאר הפעילים. הם הבינו שמועצת יש"ע ויתרה על המאבק, והקימו את מטה כפר דרום.

הרב סביר מספר שלפני כפר מימון התכנסה המועצה להתייעצות אצל הרב שפירא בנושא: "הרב שפירא אמר להם: 'למה לי לדבר, ממילא אתם עושים אחר-כך מה שאתם רוצים'. הם התחייבו שהפעם יקבלו כל מה שיאמר, והרב פסק לחתוך את הגדרות".

בהתאם לתכנית של מועצת יש"ע, התארגנה בכפר מימון קבוצה של אלף איש במטרה להגיע לכפר דרום תוך פריצת הגדר. "פתאום זמביש בא אלי ואומר: 'לא חותכים'. אמרתי לו 'אתה מבין מה המשמעות? אתם נסוגים מדברי ר' אברום!' הוא ענה: 'התקשורת תטחן אותנו, זה יהיה רע מאוד'.

"באופקים הם שוב החליטו לא לחתוך את הגדר, ובסוף הבנתי שגם בזמן אמת הם לא ירשו לחתוך גדרות מפחד התקשורת. הוברר לי סופית שהם לא מאמינים במאבק ולא יעשו יותר כלום. החזרתי להם את הרכב, עשיתי חפיפה וירדתי עם המשפחה לכפר דרום".

בראש חודש אב החל להתגבש הגוף האלטרנטיבי שביקש להביא רבבה לגוש קטיף – מטה כפר דרום. בראשו עמדו הרבנים מלמד, לבנון, ועוד. מועצת יש"ע ערערה אצל הרב שפירא, וכונס דיון מחודש. מועצת יש"ע נימקה את דעתה שלא לחתוך גדרות בשיקול תקשורתי-ציבורי ובשיקול ביטחוני. "פתאום הם אומרים שזה מסוכן ביטחונית. כשישבתי עם זמביש וצביקי על תכנית מפורטת היכן לחתוך את הגדר, הם אמרו שזה בסדר ואין שום בעיה ביטחונית. הם העלו בפני הרב את הנושא הזה כהונאה טקטית. אחרי שלוש שעות נשאר הרב להתייעצות עם המקורבים. לאחר מכן הודיע שהשיקול הציבורי זה שטויות, אבל צריך לבדוק אם יש פיקוח נפש. נפל הפור לשאול את עמי שקד, קב"ט המוא"ז חוף עזה. היה ברור שהוא יסביר שזה מסוכן, והרב שפירא הכריע נגד חיתוך גדרות. בזה ירדה מהפרק תכנית המטה שלנו".

לוחמה כימית בשמן וצבע
התכנית המקורית אמנם ירדה מהפרק, אבל מטה כפר דרום לא ויתר על מאבק נחוש והרחבת היישוב. בימים שלאחר מכן ישבה אותה חבורה ותכננה לפרטי פרטים את המאבק שייזכר לימים כסמל האחיזה העיקשת באדמת גוש קטיף. נס המאבק היה ההתבצרות הממושכת על גג בית הכנסת, שזכתה לגינויים בלתי פוסקים בתקשורת, גם לאחר שההאשמות התגלו כשקריות.

כמי שהיה על גג בית הכנסת והכיר את המציאות מקרוב, מה אתה עונה לכל הטוענים נגד המאבק האלים לכאורה שניהלתם?
את התשובה הוא פותח שוב בסיפור: "אחד היס"מניקים שהיו בכפר דרום היה מלא כולו כתמי שמן וצבע, ובצק כיסה את כל הקסדה שלו. הוא בא למישהו, ניגב את הבצק מהעיניים ואמר: 'אם המאבק פה לא היה נראה ככה, לא הייתי רוצה לחיות במדינה הזאת'. מה שהיה על גג בית הכנסת בכפר דרום היה הדבר הכי לגיטימי וטבעי, שהיה צריך לעשות בכל מקום אחר".

כדי לתת פרופורציות, מספר הרב סביר על שיחה שהתקיימה בינו לבין חבריו בגדוד המילואים לאחר עליית רבין לשלטון. "קצין אחד שאל אותי: 'נו, יקי, לקחת לך כבר עו"ד טוב שתקבל פיצויים כמו שצריך?' ואז אמר לי מ"פ אחד בשם גיא, מיסוד המעלה: 'תראה, יקי, אם אותי היו באים לפנות מהבית, הייתי שם עמדת מא"ג על הגג, מי שמתקרב – אני יורה בו'.

"זה לא מה שהיה אצלנו. לא היתה שום אלימות ולא משהו מסוכן. בסך הכל לכלכו להם את הבגדים בצבע ושמן. התקמטו לשוטרים העניבות לא רק מזה שחיבקו אותם. מה קרה? לא הרימו יד, לא דחפו, לא קיללו. רק טלטלו את המכולות באוויר. למה הם מצפים?", הוא קורא בהתרגשות, "זו לא המחאה הכי דמוקרטית שיש? באים לעקור עשרת אלפים אנשים, להרוס להם את החיים, למה ציפו? אז לכלכו להם את הבגדים בכתם שמן, זה נקרא אלימות? זה הדבר הכי נורמלי שעושה אדם שעוקרים אותו מביתו".

את פרשת הסודה הקאוסטית מכנה הרב סביר "בידוי ראיות של המשטרה והפרקליטות". כמי שהכיר את הדברים מקרוב, הוא מספר שככל הידוע לו בסודה הקאוסטית השתמשו אך ורק לצורך השבתת מנועים בכלים כבדים שעמדו סמוך לכפר דרום, כמה ימים לפני הגירוש. לאחר מכן, כשהועלה הציוד לגג בית הכנסת: מזון, שמן, צבע ועוד, העלה מישהו בטעות חמישה מיכלי סודה קאוסטית, שנשארו סגורים לחלוטין. לא היתה שום כוונה להשתמש בהם ולא השתמשו בהם, הוא אומר.

"גם הרופאים אמרו שלא היתה שום כווייה כימית לחיילים. בבגדים שלהם מצאו תמיסה של PH9, חומר שמבחינה כימית דומה לסבון. זה יכול להיות הצבע הכחול במים שהתיזה המשטרה". אגב הצבע הכחול, ממהרים הילדים לשלוף ארגז ולהוציא מתוכו פריטי לבוש ששרדו את הקרב על הגג. הציצית שלבש הרב סביר באותו יום עדיין צבועה כולה בכחול שהתיזו הזרנוקים. "טלית שכולה תכלת", הם צוחקים.

אז מה גרם לחיילים להוריד את הבגדים בהיסטריה ולהתגרד?
"הערכת השב"כ היתה שעומד להיות ירי. הם הכינו 300 מקומות בבית החולים סורוקה לנפגעי ירי. הם באו לכפר דרום, ובסוף רק שפכו עליהם שמן. הם נלחצו, לא ידעו מה זה, ולא היתה להם מעבדה כימית צמודה. הדמיון המזרח תיכוני התחיל לפעול, ולכן הרגישו ששורף להם".

מה הרגשת כשחבריך במועצת יש"ע מיהרו לגנות את מה שקרה על הגג?
"הבושה היא שהם מכירים אותי שנים. בנצי ליברמן אכל על שולחני. עבדתי כתף אל כתף עם זמביש, יענקל'ה וכל השאר. עד כדי כך לא מנסים לברר אפילו מה קרה? לצאת בגינוי בלי לבדוק? זו אחת האכזבות שלי מהם, גם במישור האישי".

מועצת יש"ע לא האמינה בציבור
הרב סביר אומר שאפילו במהלך הגירוש בכפר דרום, היתה בו עדיין אמונה שניתן יהיה לעצור את זה. "היום אני רואה שהיינו מאוד נאיביים, אבל אז חשבתי שנוכל לעכב את זה ביום נוסף, בשישי-שבת לא יפנו, זה יידחה ליום ראשון וצה"ל יתחיל להתבשל במיץ של עצמו. אולי יגיע שינוי מכיוון בלתי צפוי".

מה היה הרגע שבו הבנת שזה נגמר?
"כשהמכולות ירדו על הגג", הוא אומר בעצב, "ומלאכי החבלה לבושים בשחור יצאו מהן. בהתחלה דחפנו את המכולות במוטות כך שלא יכלו לרדת. כשהתקרבו, חשבנו לנעול את רשתות המכולות בשרשראות ומנעולים. אבל", וכאן מתגלה הסיפור האמיתי על הלוחמה הכימית בכפר דרום, "הם פרצו מתוך המכולות והתחילו להתיז עלינו גז לכיבוי אש מתוך מטפי כיבוי. זה גז חונק – לאנשים שרף הגרון, לא יכלו לנשום. אי אפשר היה להתקרב אליהם בכלל".

כעת, לאחר שהתפזרו ענני האבק של הקרב, מצטרף הרב סביר לעורכי חשבון הנפש, ומצביע על נקודות החולשה במערכה, אולי גם כהפקת לקחים לתחנות הבאות בקרב על הארץ. הוא אומר שמועצת יש"ע לא האמינה בציבור, ולכן לא יצאה ממנה קריאה ברורה לחסימות כבישים, לפריצה לגוש ביום פקודה, והציבור נהג בהתאם. שיקול הדעת היה מוטעה לדעתו גם בכפר מימון: "ההוראות לשוטרים היו לשבור ידיים ורגלים. במקום להתקפל, היה צריך לשלוח קדימה אלף אנשים שמוכנים לחטוף מכות, ויש כאלה. אם היו 300 פצועים בסורוקה, זה היה טוב מאוד מבחינתנו, הם היו נכנסים למגננה".

כאיש מבצעים הוא טוען שניתן היה ללא ספק לנצח את צה"ל בהתארגנות נכונה. "אם היו עשרת אלפים איש שלנו, חיילים שעושים מה שאומרים להם בלי אלימות - הצבא היה משתגע. אם היו מפנצ'רים אוטובוסים כבר בכיסופים, משבשים מהלכים של הצבא, חוסמים את הדרכים בגוש – לחיילים היה נשבר. המאבק בכפר דרום נכשל כי ידענו שכבר פינו את כל הגוש. אם כל הגוש היה נערך יחד למאבק כזה ולא מסתפק בניצחון של סרטים כתומים על מכוניות בגוש דן – אפשר היה לעצור את זה".

הכבשים התמגנו והתפנו
הוא גם כואב את המדיניות של תושבי גוש קטיף לעומת זו של תושבי השומרון: "כשפונה מעוז הים, הכניסו את היישובים בגוש לסגר. עמדו ג'יפים בש"ג ואנשים באמת לא יצאו. אצלנו זה לא היה עובר. ביום העצמאות הצבא חסם לנו את הכביש כדי שלא נוכל לצעוד לחומש. מזכיר היישוב בא למ"פ והודיע לו: 'אם תוך 10 דקות אתה לא פותח את הכביש, אנשי אלון מורה יורדים לשני הכפרים הערביים ברגל'. מדובר בכפרים שצה"ל לא מעז להיכנס אליהם ללא טנקים. המ"פ צחק עלינו, אבל כשראה אחרי 10 דקות שתושבי אלון מורה זורמים למטה, הוא פתח מיד את הציר".

הוא מוסיף ואומר שבשומרון לא היה מצב ש-5,700 פצמ"רים יפלו וזה יעבור בשקט: "התושבים היו מבעירים את השטח ומבהירים: 'זה הבית שלנו, פה לא יהיו פצמ"רים'".

דוגמה נוספת היא נסיעה בשיירות ממוגנות: "בתחילת האינתיפאדה הנוכחית הכניסו את נצרים לנסיעה בשיירות משוריינות בלבד. גם את אלון מורה רצו להכניס למתכונת דומה, כי הציר היה זרוע מטענים וירי. אנשי אלון מורה עשו בלגן, פרצו את המחסומים, סירבו להיכנס לשיירות, והצבא ירד מזה. בדיעבד, אנשי נצרים התחרטו שהסכימו לכך".

את פרק התובנות הוא מסכם בדימוי זואולוגי מעניין: "מה לעשות", הוא נאנח, "שרון מומחה בגידול כבשים. 40 שנה הוא מגדל זן משובח, והוא רגיל שאם שולחים כמה כלבים שינבחו עליהן – הן מיד הולכות בתלם. הוא פעל כך שעם ישראל יהיו הכבשים הטובות שלו".