חדשות ערוץ 7

פופולארי: תג בכותרות
גליונות בשבע עוד גליונות

בשבע

גליון 162ראשיהפצה

מוסד פתוח - בגליון השבוע

פגועי נפש מהמגזר הדתי והחרדי ששוחררו מאשפוז זוכים לסביבה תומכת ומשקמת ביישוב מבוא חורון ● במוסד "חסדי אנוש" מעמידים לרשותם צוות מלווה, סביבה שקטה, משפחות מאמצות, וסדר יום קבוע עם ארוחות תפילות ועבודה מתגמלת
29/09/05, 00:00
עדי גרסיאל

* כל אלה תורמים לשיקום של דיירי המוסד, מחזקים את ביטחונם העצמי ומאפשרים להם חזרה הדרגתית לחיים עצמאיים

הגבעות המוריקות והנוף הפסטורלי הנשקף מבתי היישוב מבוא חורון, אחד היישובים הראשונים בבנימין, משרים שלווה כמעט מידית על כל מי שבא בשערי היישוב. אולם בין העצים והדשאים המוריקים מסתתרות לא מעט נפשות סוערות. כמעט מאז הקמתו של מבוא חורון, לפני 35 שנה, בידי גרעין של פועלי אגודת ישראל, מארחים תושביו צעירים עם בעיות נפשיות מהמגזר הדתי והחרדי.
בתחילה קראו להם 'הרווקים', נזכר דני אבידן, ממייסדי היישוב המנהל את הנגרייה במקום. כמו משפחות רבות ביישוב, משמש גם ביתם של האבידנים כמשפחה מארחת לדיירי ההוסטל לפגועי נפש, 'חסדי אנוש'.

זה התחיל מצעיר חרדי חסר מסגרת שהיה שרוי במצוקה והגיע כדי 'להתאוורר'. השיפור המהיר במצבו של אותו צעיר, שהביטחון העצמי חזר אליו, משך למקום צעירים נוספים, והיישוב הקצה להם בית. תחילה נשלחו ליישוב בחורים עם בעיות קלות, ובהמשך הגיעו גם בעלי בעיות קשות יותר.

מוסד בהמלצת הרבנים
אהרון קורמן, 36, סגן מנהל חסדי אנוש, התוודע למקום בעקבות קרוב משפחה שסבל מבעיות נפשיות והגיע למבוא חורון. הוא בן כפר הרא"ה, אב לחמישה שלמד בישיבה קטנה ובישיבת ההסדר בקריית ארבע.

ייחודו של חסדי אנוש הוא השילוב בין דיירי ההוסטל לקהילה. קורמן: "הדיירים מסתובבים בכל מקום: בבית הכנסת, בספרייה ובמכולת, מתארחים לארוחות אצל משפחות ואפילו מוזמנים לשמחות". גם ההיפך קורה: תושבי מבוא חורון מגיעים בימי החול לתפילת שחרית בבית הכנסת של ההוסטל. הסיבה: המניין המאוחר, שמתחיל ברבע לשמונה...

ישראל מיטלמן, מוותיקי היישוב, בן 50 ואב לשמונה, הוא מנהל ההוסטל. לצד עבודתו בענפים השונים של המשק, ליווה מיטלמן את 'הרווקים' שנים רבות. לפני כשבע שנים החליט למסד את הפעילות ולהקים הוסטל שיהיה מוכר על-ידי המוסדות הרשמיים. הוא פנה לקורמן, שאותו הכיר מקודם, ויחד הקימו השניים לפני כשבע שנים את 'חסדי אנוש'.

למיטלמן ולקורמן אין השכלה פורמלית בתחום, אולם באמתחתם ניסיון מהשטח של עשרות שנים בעבודה עם פגועי נפש והשתלמויות שונות של משרד הבריאות.
דיירי ההוסטל מוזמנים באופן קבוע לסעודות השבת במשפחות המאמצות ביישוב. בחור 'מאומץ' יכול גם להזמין את עצמו לביתה של המשפחה במהלך השבוע, כדי לאכול או סתם לשחק שש בש או לקרוא עיתון.

המשפחות המאמצות עושות את מלאכתן ללא תמורה. "אני רואה בזה צדקה, וצדקה היא בהתנדבות, לא?" מתפלא דני אבידן על השאלה. "יש כאן בחורים שמגיעים ליישוב ללמוד דף יומי, ואחד מהם יודע את הש"ס בעל פה. כשיש איזו שאלה פונים אליו, והוא ברוב הפעמים מפנה אל המסכת והדף המתאימים".

איך מונעים חיכוכים בין חניכי ההוסטל לתושבים? אם יש בחור שהתנהגותו פוגעת או מפריעה ליישוב, הוא מוצא את דרכו החוצה מיד, מדגיש אבידן. היו מקרים של צעירים שהגיעו ונשלחו תוך כמה שעות הביתה, בגלל התנהגות בעייתית. "התושבים לא מרגישים את זה", אומר אבידן, "כי הסגל נמצא עם יד על הדופק ופועל מיד".

אל 'חסדי אנוש' מגיעים אנשים שהופנו על-ידי משרד הבריאות וגם על-ידי רבנים. הרב שך אמר פעם לאדם ששאל אותו על ההוסטל: "אנשים טובים, מקום טוב", מתגאה קורמן. ב'חסדי אנוש' 22 דיירים. המבוגר בהם מתקרב ל-60. בבני ברק ובירושלים יש מוסדות מקבילים, אומרים מיטלמן וקורמן, אולם חסרים בהם שני מרכיבים: תעסוקה ושילוב בקהילה. זהו שילוב שלטענתם לא קיים גם במגזר החילוני.
סדר היום של הדיירים גדוש. קורמן מדגיש שמסגרת הזמן היא בעלת חשיבות עליונה לאנשים שעברו טראומה נפשית, והיא משמשת כלי רב עוצמה בתהליך השיקום והחזרה לתפקוד.

בבוקר משכימים הדיירים בשבע ורבע. אחר-כך תפילה, שמתופעלת על-ידי הדיירים עצמם, כולל ארגון העליות לתורה וסידור בית הכנסת. לפני ארוחת הבוקר, כמיטב המסורת בטירונות, מחלצים את העצמות בתרגילי התעמלות. בחצר יש גם שק אגרוף – אלטרנטיבה ספורטיבית להוצאת התסכולים.
אחרי הארוחה, שאותה מכינים החניכים בעצמם, הם יורדים לעבודה.

צעצועים מתוצרת מיוחדת
'חסדי אנוש' מציע כמה אפשרויות תעסוקה. אחת מהן היא הנגרייה, שאליה נשלח תחילה כל מי שמגיע למקום. הנגרייה ממוקמת כמה מאות מטרים מההוסטל, בכוונת מכוון. קורמן: "רצינו לתת לבחורים הרגשה של 'ללכת לעבודה', ולכן הצבנו גם שעון נוכחות, שאותו הם מחתימים בכניסה וביציאה".
בנגרייה מייצרים צעצועים מעץ שמיועדים בעיקר לגני ילדים, כגון עגלות, עריסות לבובות ומשאיות. "אנחנו חלשים בשיווק", מודה קורמן, "ומחפשים מישהו שיוכל לטפל בכך ולאפשר לנו להתרכז בטיפול בבחורים".

דני אבידן, מנהל הנגרייה, אומר שהבחורים מגיעים עם יכולות מוטוריות ירודות, אולם משתפרים במהירות. "הבעיה היא שאחרי שהם הופכים למיומנים, מעבירים אותם למפעלים אחרים", הוא מתלונן, לא ממש ברצינות.

זה לא מפחיד שאנשים עם היסטוריה של בעיות נפשיות עובדים עם משורים וגרזנים?
קורמן: "את החיתוכים הגדולים אנחנו עושים בנגרייה חיצונית. הבחורים עושים בעיקר צביעה, שיופים והרכבה. כשמגיע לנגרייה מישהו כדי לקנות, כל העובדים מקיפים אותו ומסתכלים מה הוא בוחר. וכשהוא משאיר צ'ק זאת בכלל חגיגה".

מוקדי תעסוקה נוספים למתקדמים הם הרפת של מבוא חורון, חדר האוכל של ישיבת 'נהורא', המכולת (כולל משלוחים) והדובדבן שבקצפת: המחסן של תורג'מן, שאודותיו נרחיב בהמשך.
את ארוחת הצהרים (מנות מוכנות בחמגשיות) אוכלים הדיירים במטבח של ההוסטל. אחרי הצהרים מתקיים שיעור בחומש עם רש"י ומשניות. "לרוב הדיירים יש בעיות של ריכוז, ולכן צריך להעביר להם את החומר בצורה קלה, עם כיבוד ובאווירה של כיף", אומר קורמן.

אחרי מנחה וערבית פונים הדיירים לחוגים שונים, כמו הגנה עצמית, אמנות ומחשבים. אחת הפעילויות החביבות על המדריכים והחניכים היא הטיול שנערך אחת לשבועיים. כיצד דואגים למנוע שעמום בנסיעות הארוכות? קורמן מסביר שהסוד הוא בשילוב נכון של עצירות לארוחות והתרעננות ליד מקומות יפים כמו מעיינות, חורשות וגם קברי צדיקים. באחד הטיולים האחרונים נסעו דיירי ההוסטל לירדן ואפילו חתרו בקיאקים.

זה לא קצת מסוכן?
"יש כאלה שהם עצמאים מספיק, והם שטו ארבעה בקיאק, ואלה שלא הצטרפו לסירה שלי. אל תשכח שרוב הדיירים כאן הם אנשים שאמנם עברו משבר נפשי, אבל הם מתפקדים".

חלק מהיישוב
המימון להפעלת ההוסטל מגיע מתקציבי סל השיקום הממשלתי. המשפחות עצמן משלמות למעשה מתוך קצבאות הביטוח הלאומי רק את חשבונות המים, האוכל והחשמל. את ניהול החשבונות עושים הדיירים בעצמם, אם כי, כפי שקורמן מזדרז להדגיש, בפיקוח הדוק של מנהלי ההוסטל: "כך הם מפתחים תחושת אחריות".

צוות ההוסטל כולל עשרה עובדים, ביניהן אמהות הבית אילה ותמי. כמעט כל חברי הסגל מתגוררים ביישוב. "הבסיס הוא תמיד הלב", אומרת תמי. "כשנמצאים כאן מבינים שהדברים הכי קטנים הם בעצמם הכי גדולים. בחור שאתמול לא היה מסוגל לצאת מהמיטה כי לא היתה לו שום מטרה, הוא לא מצא שום תכלית, קם והולך לעבודה ורואה תוצרת. החיוך שלו בבוקר קונה את עולמך. אני לוקחת מהם את היכולת להתמודד עם מצבים קשים ולשים את הייאוש בצד ולנצח אותו. אחרי שרואים אותם, לומדים לשים דברים בפרופורציה".

אילה: "המטרה שלנו היא לתת להם את הכלים לצאת מכאן ולהשתלב בחוץ. אנחנו מלמדים אותם איך להכין אוכל, לנקות ולכבס וגם איך להתלבש יפה. המראה שלהם בהחלט מכובד".
עיקר העבודה, מדגישות תמי ואילה, נופלת על הבחורים. ההוסטל לא מחזיק שרת או מנקה, ובכל זאת המגורים והשטחים הציבוריים נקיים ומסודרים.

איך מקבלים אותם ביישוב? אין חששות?
תמי: "הם חלק מהמקום. אני מאמינה שהם גם תורמים לחינוך ילדי מבוא חורון, כיוון שהם מאפשרים להם ללמוד לקבל את השונה, לאהוב אותו ולמצוא בו את הטוב. לדעתי יש בכך אלמנט מאוד בריא ליישוב עצמו".

בכל ראש חודש עורכים דיירי ההוסטל מסיבה בביתה של אילה, למרות שבהוסטל ישנו מועדון שמתאים לאירוע. "כשאדם נכנס לבית הוא מרגיש שמכבדים אותו, שהוא חלק מהקהילה ולא נטע זר", מסבירה אילה. כשהיא יצאה לחופשת לידה חזרו המסיבות למועדון ההוסטל. תמי מספרת שהדיירים לא חדלו לשאול מתי סוף סוף תיגמר החופשה של אילה.

כשמחלקים בהוסטל דמי כיס הבחורים צוהלים, מספר הצוות, למרות שחלקם מקבלים קצבה גבוהה בהרבה מהמשפחות שלהם. "זה בגלל שאת דמי הכיס שלנו הם הרוויחו בזיעת אפם", מסביר מיטלמן. הדיירים מקבלים כמה מאות שקלים מדי חודש.

אילה: "אחד הבחורים קנה לאחרונה חליפה ב-1300 שקל מכסף שחסך בחודשים האחרונים. זה היה מחמם את הלב לראות אותו. הוא זרח כמו חתן".

לא במקום תרופות
מיטלמן: "הבעיה העיקרית של הצעירים שמגיעים אלינו היא הלגיטימציה מבית. מדובר בדרך כלל בבנים למשפחות טובות, שכל האפשרויות היו פתוחות לפניהם. פתאום, בלי הודעה מוקדמת, הכל קרס. אחרי הטיפול והאשפוזים שחלקם עוברים, הם מרגישים שהכל נחסם בפניהם: החברים מהישיבה, המכרים ולעתים אפילו המשפחה מתנתקים מהם. כשהם מגיעים אלינו אנחנו לא מבטיחים להם גדולות ונצורות, אבל מקבלים אותם כמו שהם, וזה כבר הרבה, ומבטיחים לקדם אותם ככל שניתן".

איך מתייחסות אליהם המשפחות שלהם?
"בתחילה הן חסרות אונים כמו החולים עצמם. בניגוד למחלה גופנית, שרואים את שלבי המחלה בעיניים, כאן הכל נסתר מהעין. בהתחלה מנסים להתכחש ולהסתיר, אומרים לבחור: תתאמץ יותר והכל יסתדר. בשלב הזה החולה מותקף משני הכיוונים, מהמחלה עצמה ומהלחץ של הסביבה שלא מבינה אותו ולא מחזקת אותו. רק אחרי פרק זמן המשפחה מפנימה את הבעיה ומבינה שצריך לטפל בה.
"אנחנו נכנסים לתמונה אחרי הטיפול של המוסדות הפסיכיאטריים, ומנסים לעזור למשפחה לראות איפה הבן נמצא באמת – לא היכן שהם קיוו שהוא יהיה. חשוב שגם הבחור יבין שהמשפחה במצוקה כמוהו ולא מתנכרת לו. כשהמחיצות יורדות מתחילה העבודה האמיתית".

מיטלמן הוא חסיד של הדברים הקטנים. "כשמספרים לי על מישהו שנרפא באורח פלאי תוך זמן קצר, אני מתקשה להאמין. ההתקדמות היא אטית. אלה אנשים שביטחונם העצמי נשבר והם בונים אותו מחדש, צעד אחר צעד".

בעיות הנפש מחולקות באופן כללי לארבעה תחומים עיקריים: סכיזופרניה – מחשבות שווא; דיכאון; מניה-דיפרסיה – דיכאון שאחריו התרוממות רוח, וחוזר חלילה; וחרדות – שטף של רגשות שהגוף מתקשה להכיל. הדיירים מגיעים להוסטל רק לאחר שעברו דרך המערך הפסיכיאטרי של משרד הבריאות. למרות האבחונים השונים, דרך הטיפול ב'חסדי אנוש' היא אחידה.
מיטלמן: "מעבר לתרופות שהדיירים לוקחים על-פי הוראות הפסיכיאטרים, אנחנו מעניקים טיפול דומה לכל סוגי הבעיות: לתת אמון ביכולתם ולהשרות ביטחון על כל אחד מהבחורים".
כל הדיירים, שמיטלמן מעדיף לכנות 'משתקמים', לוקחים תרופות על בסיס קבוע. "יש משפחות שמנסות להימנע מכך, כי כדורים זה סטיגמה, זו כביכול החותמת הסופית של מחלת נפש. אנחנו סבורים שכדור אחד יכול להיות מועיל יותר מעשר שיחות. ההוסטל אינו תחליף לתרופות, אלא החלק המשלים שלהן. הכדורים מונעים סימפטומים ויכולים למנוע מהמצב להידרדר, אבל כדי להתקדם דרושה מעורבות שיקומית שלנו".

יש אנשים שהגיעו אלינו מישיבות, מפתיע מיטלמן. בגלל מה שנראה כמו התמדת יתר או סיגופים למיניהם – לא אכלו ולא ישנו מספיק – הם נכנסו למשבר. אם כי מדובר במקרים נדירים.
היחס למשפחה הוא כאמור מורכב, וישנן גם כאלה שאינן מעוניינות בקשר עם בנן. זהו אחד האתגרים שעמם מתמודד צוות 'חסדי אנוש'. "המשפחה כועסת על הבן ולא מבינה למה הוא 'עשה לה את זה'. הם הרי השקיעו בו כל-כך הרבה. והבן לא תופס איך הוריו אינם רואים כמה הוא סובל", מסביר מיטלמן. עם הזמן מגיעה ההשלמה, בדרך כלל, אולם ישנן גם משפחות שמנתקות מגע.

יש הבדל בין המגזרים השונים בחברה?
מיטלמן: "מחלות הנפש מתפלגות באופן אחיד בכל חלקי האוכלוסייה: הדתית, החרדית והחילונית. עם זאת, בציבור החרדי התגובות קשות יותר בגלל החשש מפגיעה בשידוך של שאר הילדים, וגם בגלל מחסור בידע ובנגישות לחומר שקיימת במגזרים אחרים. אולם כיום ישנן עמותות שעוזרות, והמצב משתפר גם בציבור החרדי".

בדרך לחיים עצמאיים
יעקב (שם בדוי) הוא דוגמה לצעיר בן 32, שהגיע להוסטל לפני יותר משנתיים לאחר שהתגלגל במוסדות ובבתי חולים פסיכיאטריים, וקשריו עם משפחתו עלו על שרטון.

הוא סובל מבעיות נפשיות מגיל 15. את הישיבה הקטנה עוד הספיק לסיים, אך בהמשך לא יכול היה להירדם בלילות בפנימייה של הישיבה הגדולה בירושלים. "כל לילה, בשעה שלוש הייתי מעיר את אבא שלי ובוכה לו בטלפון". אחרי כמה התפרצויות הבינו במשפחה שיעקב זקוק לאשפוז, אולם אביו, שסבל גם הוא בעבר ממשברים נפשיים, התנגד.

מסלול הייסורים של יעקב כלל גם שבועיים בגהה וכן חתונה שהסתיימה בגירושין כעבור שבוע ("ההתרגשות לקראת החתונה זירזה כנראה את המשבר"). אמו, שנישאה בשנית לאחר מות אביו, התנכרה אליו, ורק לאחרונה, במאמצים רבים, הצליחו חברי סגל המוסד לחבר ביניהם מחדש. היא החלה להגיע לביקורים בהוסטל, ויעקב מגיע אחת לשבועיים אליה.

'חסדי אנוש' קולטים פגועי נפש ממשפחות דתיות וחרדיות. נוסף לתיק הרפואי של כל מועמד הם מנסים לברר גם על הרקע המשפחתי שלו. מי שמתאים מוזמן ליום ניסיון, שבו הוא מתוודע לפעילות במקום ועובד זמן קצר בנגרייה. מועמד שצלח גם את היום הזה מתקבל למקום לתקופת ניסיון נוספת של שבועיים, על מנת לבדוק גם את התאמתו לחיים ביישוב.

אתם מוסד דתי. האם זה אומר שמכריחים את כל הבחורים להתפלל?
קורמן: "דורשים מהם לקום בבוקר. על זה אנחנו מקפידים. יש כאלה שלא מתפללים יותר מדי, אלא רק מסתובבים בבית הכנסת, ואנחנו לא מתעקשים על זה". עם זאת, הוא מדגיש שהם מקפידים על חבישת כיפה, ולו כדי לכבד את המקום. הם מחדדים בפני הדיירים את החשיבות של התנהגות הולמת כלפי תושבי היישוב.
ולאן עוברים אחרי השיקום בהוסטל? לדיור מוגן. בדרך כלל זו דירה שבה מתגוררים ארבעה משוקמים, ומנהלים למעשה את חייהם באופן עצמאי, למעט פיקוח של עובדת סוציאלית. קורמן: "יש לנו ויכוח בנושא עם משרד הבריאות. הם לוחצים להוציא את הבחורים לדיור מוגן, ואנחנו סבורים שכאן, בתוך היישוב, זה הדיור המוגן האמיתי. למה להוציא אותם מהמסגרת הזו?"
במרוצת השנים עברו בחסדי אנוש יותר ממאה אנשים. בממוצע נשארים בהוסטל שנתיים-שלוש, ויש גם כאלה שההוסטל הוא ביתם. "לא כולם יצאו מכאן בריאים לגמרי", מודה קורמן. "היו כאלה שחזרו לקהילה שלהם ואיכשהו השתלבו בה. ובכל זאת, יש גם סיפורי הצלחה לא מעטים. כמו בחורים שהתחתנו והקימו משפחות".
דני אבידן מספר על צעיר שהגיע למקום לפני כמה שנים ומרוב תרופות לא היה מסוגל לזוז. "הוא ישב בתוך צמיג ישן ורעד בכל גופו. אחרי כמה חודשים בהוסטל הוא השתקם והפך ללא פחות מאשר שוחט".
בכל מקרה, אומר קורמן, גם מישהו שהגיע בלי רצון לקום מהמיטה בבוקר, וכיום הוא עובד ומחייך זו הצלחה. גם אם איננה שלמה.

הצ'ופר של 'חסדי אנוש'
למחסן של מנחם תורג'מן מגיעים רק המצטיינים מבין דיירי ההוסטל. תורג'מן מנהל מחסן סיטונאי המפיץ מוצרי מזון לסופרמרקטים. הוא מעסיק מעל ל-20 עובדים, שלושה מהם מגיעים מ'חסדי אנוש'. "ההתחלה היא קשה", הוא מודה. "לוקח זמן להדריך אותם ולהסביר להם את המשמעויות של עבודה בשוק החופשי, בלי 'חממה'. אבל אחר-כך התועלת שלהם לא פחות טובה משל עובד רגיל. אולי אפילו יותר. מדובר באנשים שאין להם מגבלות שכליות, אלא נפשיות. אם מטפלים בהם הם מתפקדים מצוין. יש לי בחור אחד מההוסטל שבכל שנותי בעסק לא ראיתי עובד שמסדר את הסחורה בצורה טובה יותר ממנו. והוא עושה את זה מהר". תורג'מן גם תרם לבית הכנסת הוסטל, יחד עם שני אחיו, ספר תורה על שם סבא שלו.

בימים אלו החלו עבודות הכשרת הקרקע לבניית הקומפלקס החדש של 'חסדי אנוש', שכיום פועל במבנים זמניים. במתחם החדש מתוכננים מבני מגורים, בית כנסת, מועדון ומגרשי ספורט. בעמותה ממתינים לתורמים שיסייעו בהשלמת הפרוייקט החשוב והייחודי הזה.