בשבע 162: על דעת עצמי

אבי סגל , כ"ה באלול תשס"ה

מתחברים לישראליות

כל מיני טיפוסים מופיעים בכלי התקשורת ודורשים מאתנו לעשות חשבון נפש. הם טוענים שמאבק הכתומים נכשל משום שהתנתקנו מהעם, המדינה, הישראליות. אני לוקח את הטענה הזאת ללב: מנסה להבין איפה טעיתי, במה התנתקתי, ובעיקר – מה אוכל לעשות כדי להתחבר חזרה אל הישראליות. בעניין הזה, כבר קיבלתי מספר החלטות חשובות.

הבוקר, למשל, ערכתי קניות בסופרמרקט. כשהגעתי לקופה, בחרתי באופן טבעי את התור הקצר ביותר, שבו עמד רק אדם אחד עם שלושה מצרכים. אלא שכעבור דקה, הגיעה זוגתו של האדם שעמד לפניי, וצירפה לשלושת הפריטים בערך מחצית מהסופרמרקט, כל מה שהצליחה להביא בשתי ידיה. קצת חוצפה, נכון? אבל חוצפה ישראלית. בגרמניה לא תראו דבר כזה, וגם לא באיראן. ואני, שכל כך רוצה להתחבר מחדש לישראליות, החלטתי מהיום לעשות בדיוק אותו דבר: לתפוס תור בקופה, ואז להתחיל את הקניות שלי בראש שקט.

כשחזרתי משם הביתה, ציפתה לי הפתעה: פיאט לבנה וישנה חסמה את הכניסה לחניון הבית. לשווא ניסיתי למצוא חנייה אחרת באזור. כעבור חמש דקות, הגיע הנהג החוסם. הוא לא טרח להתנצל ורק נכנס לרכב, השתהה בו עוד דקה בלי שום סיבה, ואז נסע. התנהגות ישראלית מאוד, חשבתי לעצמי, ואז החלטתי להתחבר אליה ולחנות תמיד במקומות אסורים: כניסות לחניונים, מעברי חצייה, מדרכות צרות או חניות נכים. ככל שהרכב שלי יפריע יותר, כן ארגיש מחובר יותר.

נכנסתי הביתה, ישבתי לנוח מן הקניות והתחלתי לקרוא עיתון. כתבו שם שמשפחות העקורים מגוש קטיף ייאלצו להשתתף במימון שהייתם בבתי המלון. פרצתי בצחוק פרוע ומלא שמחה לאיד. כמה מושחת, כמה ישראלי. כך אני אוהב את המדינה שלי, את העם שלי. כשאהיה חבר בממשלה, או במנהלת, או בוועד הבית, זאת בדיוק תהיה הדרך שלי: לדרוך על אנשים ואחר כך לירוק עליהם, או להפך. לא חשוב הסדר - העיקר שעשיתי את חשבון הנפש. כעת אני מחובר לגמרי.

משת"פ מול משת"פ

יש בי אהדה עצומה לאנשים החיים תמיד בשאיפה להתקדם ולהשתפר כבני אדם. אברי גלעד, למשל. קראו לזה מודעות עצמית, קראו לזה מאבק עיקש ביצר הרע - יש בשדר הגל"צי משהו מעורר השראה, תכונה בסיסית שכולנו צריכים להעריך, לטפח ולאמץ בעצמנו. רק שבמסגרת הרצון להיטיב את דרכיו, מומלץ לגלעד להיפטר מכמה עודפים של דמגוגיה פוליטית שעוד נותרו בו, כמו ההשוואה המטופשת שערך לאחרונה בתוכנית 'המילה האחרונה'.

גלעד התייחס לטענות המחלקה לחקירות שוטרים, על חוסר שיתוף פעולה מצד משפחות הרוגי אוקטובר 2000. "סליחה, מה עם גוש קטיף?" תהה גלעד, "גם שם המשפחות לא שיתפו פעולה, ואתמול אישרו להם עוד פיצוי כאילו שיתפו פעולה והכול בסדר. למה אלה לא שיתפו פעולה וקיבלו את התוצאה הגרועה ביותר מבחינתם, ואלה לא שיתפו פעולה וקיבלו את התוצאה הטובה ביותר מבחינתם"?

אכן, השוואה מצוינת - למעט העניין הקטן הזה שאין שום קשר בין המקרים. המתנחלים לא שיתפו פעולה עם גירושם והרס בתיהם, לעומת הערבים שלא שיתפו פעולה עם הניסיונות לעזור להם; חוסר שיתוף הפעולה של המתנחלים לא קשור לפיצויים המגיעים להם, ואילו חוסר שיתוף הפעולה של הערבים קשור ועוד איך לתוצאות החקירה.

זה לא אומר שאין בארץ אפליה. זה רק אומר, שאברי גלעד צריך להפסיק לשתף פעולה עם טיעונים דמגוגיים, ואז כולנו נקבל את התוצאה הטובה ביותר.


חמסה עלינו

א. למרות כל הנכתב למעלה, ואף שאין בי אהדה למשפחות ערביי-ישראל שנהרגו על קידוש האינתיפאדה, אני חושב שיש לבני המשפחות זכות להתנגד לניתוחי גופות, בלי שיואשמו לאחר מכן בחוסר שיתוף פעולה. משפחות ההרוגים לא עובדים אצל מח"ש, וניתוחי גופות הם נושא רגיש ולאו דווקא פוליטי.
ב. בושה וחרפה, מה שעשו למיקרופון של אריאל שרון במרכז הליכוד. באמת, אדם כזה טוב, שמעולם לא היה אחראי בעצמו למלחמות מיקרופונים במפלגה. ממש לא יפה.
ג. לא ברור מדוע כולם מתפלאים על ממשלת ישראל, שלא שלחה שר להלוויית צייד הנאצים שמעון ויזנטל. אפשר לחשוב איך התייחסנו לציד הנאצים עצמו, וכמה פושעים נאצים תפסה והענישה מדינת ישראל במשך השנים.
ד. מה נסגר עם היוונים האלה? אירחו את האולימפיאדה, ניצחו באירוויזיון, זכו באליפות אירופה בכדורגל, והשבוע - גם בכדורסל. למען השם, מה מכניסים להם באוזו?
ה. הדי-וי-די 'משחק המושבעים', לפי ספרו של ג'ון גרישם, הוא מותחן משפטי משובח ביותר.

כתבו את זה קודם

"איני מעמידה פנים שאני מגינה על מי שמציתים מדורות בענפים שנגדעו מעצי זית שחקלאים ערבים טיפחו עשרות שנים, ומתבדלים בישיבות שבהן נאסר עליהם ללמוד את המקצועות שרוממו את הרמב"ם, מאסטרונומיה ועד פילוסופיה".
(מתוך 'הצרה עם האיסלאם' של הסופרת המוסלמית-רפורמית-קנדית אירשאד מנג'י. מי העביר לה שיעורים בנושא החברה הדתית בישראל, תנ"צ ניסו שחם?)

יודע את מקומי

ערב הרחבת המשפחה, החלטנו להעביר את בננו בכורנו ממיטת התינוק שלו ל"מיטה של גדולים". מיהרנו לחנות, הזמנו את מיטת הילדים הכי יפה והכי רחבה שיש, ורק כשחזרנו הביתה, נזכרנו כי הרהיט הטוב ביותר עומד להיכנס לבית הצפוף ביותר. במילים אחרות: או שננסה לסדר את הבית מחדש, או שמישהו כאן – כמו בבתי חולים - ייאלץ לישון במסדרון. דבר לא נעים כשלעצמו, בעיקר משום שאין לנו מסדרון.
"אין שום בעיה", אמרתי לאשתי, "המיטה תעמוד במקום מיטת התינוק, שתעבור למקום של השידה. את השידה נעביר לחדר ההורים במקום הארגזים עם כלי הפסח, ואלה יעמדו בחדר העבודה במקום הפסנתר שיעבור למקום של הכוורת בסלון. את הכוורת נעביר לממ"ד במקום מכשיר הריצה שיחליף את הוויטרינה בחדר השני".
"נשמע טוב", אמרה אשתי, "אגב, איפה תהיה הוויטרינה?" זה היה סופה של תוכנית א'.
לרעייתי היה רעיון אחר. "אולי אנחנו צריכים להיפטר מאיזה רהיט או שניים", הציעה, "בוא נראה: את שולחן האוכל אנחנו צריכים, המקרר הוא מצרך חובה, בלי ארון ספרים אי אפשר, וגם ספת האורחים חשובה..."
"אני לא מוציא את הטלוויזיה מהבית", קטעתי אותה בקול חד.
"מי דיבר על הטלוויזיה?" היתממה, אבל הבעת פניה העידה כי פגעתי בול וכי על כך בדיוק היא חשבה. גם תוכנית ב' הלכה לבלי שוב. מכיוון שלא היתה תוכנית ג', שקענו זמן רב בהרהורים שהסתיימו בהצעתי החדשה והפרודוקטיבית.
"אנחנו צריכים לעשות ניסיונות, כלומר להזיז רהיטים ולראות אם יש מקום למיטה. אם לא נראה את זה בעיניים, זה לא יעבוד".
"צודק", ענתה אשתי, ואני – מעודד מהאישור שקיבלתי – המשכתי להבריק. "אני חושב שהפסנתר יוכל לעמוד בצד הזה, והשידה תתאים לכאן, וכך יישאר בחדר מקום למיטה". אשתי הביטה בי והנהנה בראשה. בשבילי היה זה רגע של תהילה. לרגע אחד חשתי כמו האדריכל האגדי פרנק לויד רייט. יכולתי לתכנן את הבית לכל מצב, לכל כמות וגודל של רהיטים, ולדאוג שהכול יהיה מונח בסדר מופתי ובהרמוניה. היתה רק בעיה קטנה אחת.
"בהצלחה בניסיונותיך", אמרה האשה ופנתה לענייניה. ואז הבנתי - את כל העבודה איאלץ לעשות לבד: לפרק ארונות, להזיז שולחנות, להעביר מכאן לשם ומשם לכאן. לאשתי היה תירוץ עלוב, אבל יעיל: היא בהריון, חודש תשיעי. פעם עוד נהגתי לומר לה שגם אני באותו מצב, אבל הדיאטה האחרונה הורידה את כרסי למקסימום חודש רביעי או חמישי. כעת אני חייב להיות גם האדריכל וגם פועל הבניין. העפתי עוד מבט בכיוון הרהיטים הכבדים שבביתנו ונאנחתי חרישית.
"טוב", אמרתי לבסוף, "אז למי ניתן את הטלוויזיה?"