בשבע 162: לקום מחר בבוקר

אריק שרון אמנם ניצח בקרב, אבל בנו תלוי מצבו במערכה שלפניו

אליקים העצני , כ"ה באלול תשס"ה

בבוקר ניצחונו של שרון אמרו ברדיו ממחנה המנצחים: "החברתיות ניצחה את האידיאולוגיה". אך מה זאת 'חברתיות'? מלחמה בעוני? האם היא והאידיאולוגיה הן דבר והיפוכו? האיש ציטט את ז'בוטינסקי, אבל בתורתו שכנו יחד בהרמוניה הדאגה לצורכי האדם וגם נאמנות לוהטת לארץ ישראל. ואולי התכוון אותו חבר מרכז לחברתיות ממין אחר: חבר מביא חבר?

במרכז הליכוד הוכה המחנה האידיאולוגי, מפני שבישראל החדשה התמסרות לרעיון מעבר לאינטרס האנוכי נחשבת למידה מגונה. במרכז הליכוד, כשרוצים לגדף את מישהו, קוראים לו 'פייגלינים'. אך מה פסול מצאו בפייגלינים? כספי קזינו? איים יווניים? שתלטנות, שררה, ג'ובים? להיפך! הפייגלינים חשודים בניקיון כפיים, בעשיית 'דילים' שלא למען טובתם האישית. אי אפשר לסמוך עליהם!
אלא שרכוש, כבוד, שררה ופרסומת אפשר לאבד ברגע אחד. אמת פנימית ואמונה במטרה נעלה חסינות מפני ידיים זדוניות. השנה הבאה תהיה שנת מאבק אידיאולוגי, אמונה מול אנוכיות, ושדה המערכה – לא יעזור כלום – יהיה שוב ארץ ישראל.

גם שרון המנצח קם לבוקר של דאגות: להיות כבול לליכוד, כשהלב בשמאל והראש אצל פרס? ואיך יזכה בקולות מתפקדי הליכוד, אם ימשיך בהחרבת יישובים ובהגליית יהודים כפי שהקוורטט שהתכנס בניו יורק כבר מצווה עליו? ואיך לנהוג בשרים ובח"כים שנטשו אותו ברגע המבחן? לנקום, ולדחוף אותם לזרועות נתניהו? והם, מצדם – האם יכריעו הכרעה ערכית, יתגבשו למחנה ויילחמו על דרך אידיאולוגית, או יזחלו בחזרה אל בעל השוט? והערבים – האם יתאפקו וישמרו על אתרוג אחד פעמיים, עד הבחירות בנובמבר 2006? ומחנה השלום הישראלי – האם יחכה בשקט ולא יפרק את הממשלה, אם שרון לא ימשיך מיד בנסיגות?

אולם כל השאלות האלה יציקו לשרון רק אם המחנה שלנו ימשיך להילחם. עברנו את ניסיון ההתנחלות בארץ ישראל, את ניסיון רצח-האופי בידי תקשורת עוינת, את ניסיון שתי האינתיפאדות ואת ניסיון החורבן והגירוש. עכשיו עומד לפתחנו ניסיון שמבחינה נפשית הוא אולי הקשה מכל – ניסיון הפילוג המר בעם, העדר שפה משותפת.

תחל שנה וברכותיה. ניתנת לנו שנה שלמה להילחם – תחילה על לבם של מצביעי הפריימריס בליכוד, ואחר-כך על נפש העם כולו, לקראת הבחירות הכלליות. אסור לנו להתפשר ולהתכופף, אסור להסתגל לרוח הרעה הנושבת. אנחנו נושאי הדגל, אין אחרים! נאחז במאחזים בשיניים ואף נקים חדשים, נביא מתנחלים אל יישובי ההר שבסכנת עקירה. לא נרפה ממחנה השמאל וממנהיגו, אריאל שרון.
נעמוד בכל הגזרות, גם באקלים עוין ומתנכר, כפי שיהודים עמדו בכל הדורות. וכי לא תמיד היינו 'היהודים' של מדינת היהודים?

מי ייתן שנהיה ראויים לכך!

מי רוצה את אהדתו של הפלוצקר?
עוד לא יבשו הדמעות מן הגירוש, וכבר לסבר פלוצקר, דמות מרכזית בתקשורת הישראלית, יש דאגות אחרות: "החרפה של כלכלת עזה" (ידיעות אחרונות, 28.8.05): ההכנסה למשפחה של 6 נפשות כ-1000 שקלים בחודש, 84 אחוזים ממשקי הבית מתחת לקו העוני, תת-תזונה, אבטלה.

בכל זאת, בני עמו של פלוצקר הפכו בן לילה לפליטים, בתיהם חרבו, חלקם לנים באהלים, רכושם של חלקם נבזז ומרביתם מובטלים. איך זה שפלוצקר חש רגשות אשם דווקא כלפי עזה, וטוען שישראל "משאירה אחריה הרס כלכלי בממדים של חרפה"?

רגע, מיסטר פלוצקר. שכחת שמעזה יצאנו כבר לפני 13 שנים? מאז הוזרמו לקופות השליטים הפלשתינים, בין היתר על-ידינו, מיליארדים לבניית כלכלה, והכל בוזבז ונגנב?! אם כן, איך זה ששוב אנחנו האשמים? מעיניו של פלוצקר לא נעלם כמובן השלטון המושחת ברשות, ולמרות זאת את עיקר האשמה הוא מטיל עלינו: מדוע לא קלטנו יותר עובדים? מדוע עשינו "סגרים, כתרים וניתוקים"?
ובאמת מדוע? מסתבר שפלוצקר לא שמע על הטרור, שבגללו חדלנו להעסיק אותם ובגללו סגרנו וכיתרנו וניתקנו.

תשאלו: בצל חורבן היישובים שלנו, זה מה שיש לך עכשיו בראש? להתווכח עם פלוצקר על רמת חייהם של הערבים בעזה? ובכן, שבדיקת סמ"ק ממוחו של פלוצקר מבעד למיקרוסקופ נחוצה להבנת הקשר הישיר שבינו ושכמותו לחורבן שעבר עלינו. מפני שכאן רואים בעליל שאת המוח השמאלני הזר והמנוכר לא נשכנע לעולם. גם העובדות המוצקות ביותר לא יזיזו אותו מעמדתו. ואם מעתה, כצפוי, שוב יצא טרור מעזה, לפלוצקר כבר יש מערכת נימוקים מן המוכן מדוע אנחנו אשמים.
מסקנה: כל המאמצים והכספים שהוציאו מנהיגינו, כל התקוות שתלו בשכנוע הפלוצקרים בצדקתנו, היו בזבוז אחד גדול. אפילו ברחמיהם לא זכינו, כי גם אלה נתונים רק לאויב. האיפוק והריסון שהטילו מנהיגינו על פעולות ההתנגדות שלנו כדי לזכות באהדתם היו לשווא.

כיוון שהחורבן שחווינו הוא רק ההתחלה, חלילה, וכל בית ביו"ש נתון בסכנה, חשוב שנשאל מעכשיו כל מי שיבקש להנהיג אותנו: האם תמשיך להסתחבק עם הפלוצקרים, במדים ובלא מדים? האם תתחשב במה שהם עלולים לחשוב עלינו, ולפי זה תעצב את מאבקנו?
אם כן, מוטב לנו בלעדיך.

לתקן את נעמי שמר
מי שנוסע לאורך בקעת הירדן נתקל צפונה ממחולה במסוף גבול ענקי. צילמו שם אפילו שלט עם הכיתוב 'כניסה לישראל'.
איך כתבה נעמי שמר? "לשיר זה כמו להיות ירקון"...

הצבא החדש של ישראל
לרגל מלאת שלושים לחורבן, אביא כאן קטעים ממכתבו של עו"ד גן-צבי אל הרמטכ"ל. במכתב יש דברים קשים שנכתבו מתוך כאב וייאוש, ולא מן הנמנע שהכותב עצמו לא התכוון אליהם פשוטם כמשמעם. עם זאת, רוח המכתב מבטאת רחשי לב של רבים, והיא נאמנה למציאות הנפשית בציבור הלאומי יותר מאשר 'רוח כפר מימון', ההתייפייפות וניסיונות הפיוס בין מגרשים למגורשים.

לכבוד
רא"ל דן חלוץ, ראש המטה הכללי
הנדון: המלחמה הבאה

א.נ.,
אפתח במחמאות: צבא לתפארת הקמת, אדוני הרמטכ"ל, יש מאין, לשם המשימה הבזויה של גירוש היהודים מאדמתם... חטיבות שלמות. מפקדות. איזה ארגון, איזו טכנולוגיה, יופי של מדים חדשים. כל הכבוד לצה"ל. דורות של לוחמים עוד יגדלו על מורשת הקרב שלו...
תרשה לי, סמ"ר במיל' עלוב שכמוני, להשיא לך עצה מקצועית קטנה: אל תפרק את הצבא החדש הזה כל-כך מהר... ייתכן שבקרוב מאוד תזדקק לו שוב... עכשיו, ממש מעבר לפינה... המלחמה הבאה. לא מלחמה דה-לוקס נגד אזרחים חסרי מגן, אלא מלחמה אמיתית, עם רובים ופצצות וטנקים.
שנינו הרי יודעים את האמת: תכנית ההתנתקות היא ניצחון אדיר לאויב. ניצחון שהוא לא פילל לו בחלומותיו הוורודים ביותר. וכשתפרוץ המלחמה הבאה תכה שוב בתופי הטם-טם של השבט. גולני, הנדסה ושריון, וכמובן חיילי המילואים הוותיקים – צבא העם הישן והטוב ייקרא שוב לדגל.
וכאן, אדוני הרמטכ"ל, תרשה לי להזהיר אותך: הצבא הישן והטוב במידה רבה מאוד הוא כתום. כשקראו לדגל הם תמיד היו שם, אבל לא עוד. גם לאידיאליסטים והתמימים יש עיניים ויש שכל. והאסימון כבר מתחיל ליפול. לקראת עקירת גוש קטיף, חיילים תושבי הגוש, רובם ככולם קרביים, שיצאו הביתה לשבת – החליפו לאזרחי לפני מחסום כיסופים. הם התביישו לבוא הביתה במדים.
משפחות מגורשות רבות השאירו בבית הריק שני דברים שלא ייעשה בהם עוד שימוש: מדי המילואים של הבעל ודגל המדינה. כ-ו-ל-ם כבר מבינים שהמדינה שלהם הפכה למפלצת, השולחת את טובי בניה ליישב חבל ארץ נידח ושומם, אחר-כך מושיבה על סף ביתם את הרוצח מתוניס וכל צבאו ומפקירה אותם לידי ה'פרטנרים לשלום', ולבסוף, אחרי שניים-שלושה דורות ואלפי פצמ"רים, מגרשת אותם בביזיון והשפלה מביתם. לפי חוק כמובן. כמו בסדום וכמו בנירנברג וכמו בברית המועצות. החוק מעל הכל.
לכן, אדוני הרמטכ"ל, למלחמה הבאה – שתיגרם כתוצאה ישירה מהגירוש ולאחר שהמגורשים ותומכיהם הזהירו במפורש מפניה – למלחמה הבאה הם כבר לא יבואו. הם לא ישושו למות על הגנת קיבוצי עוטף עזה, שלא רק עמדו מנגד כאשר גורשו שכניהם, אלא גם שמחו לעשות כמה לירות באותה הזדמנות חגיגית. וגם לא על הגנת התל אביבים שישבו אותה העת בבתי קפה ולגלגו מול התמונות הנוראות בטלוויזיה.
צבא העם הישן והטוב מת. במלחמה הבאה תיאלץ להסתדר עם הצבא החדש. עם גדוד רקיע וגדוד ליאל. איזה שמות יפים, כל הכבוד לקופירייטרים. עם אנשי הקבע החרדים לפרנסתם. עם המתכנתים והמהנדסים. עם חניכי הקורסים היוקרתיים. הם אלה שייאלצו להיכנס באש לתוך מחנות הפליטים הצפופים בעולם, להרוג ולהיהרג. מי יודע, אולי תיפול בחלקם הזכות ההיסטורית לשוב ולכבוש, ברגישות ובנחישות, את הדיונות שעליהן עמד פעם גוש יישובים פורח, גוש קטיף.
אדוני הרמטכ"ל, אל תמהר לפרק את הצבא החדש שבנית לתפארת. במלחמה שבפתח פשוט לא יהיה לך צבא אחר.
ברגשי אי-כבוד עמוקים,
שלמה גן-צבי, יהודי מארץ ישראל
ביניים: הערה לסיום
אכן, מצווים אנחנו לא לשכוח ולא לסלוח על פשע הגירוש. אך לעולם חייבים לזכור שהולנד תשרוד גם אם כל צבאה ילך הביתה, ולמדינת היהודים אין קיום אפילו יום אחד ללא צה"ל. על כן, התגובה שלנו חייבת להיות שקולה ומדודה. למשל, לשאול כל חייל טרמפיסט תחילה: "היית בגירוש? אם כן, לא אצלי". למשל, לייעץ לכל חייל ומתגייס להשקיע ולהתנדב ככל יכולתו, אך להודיע מראש: רשמו לפניכם, פקודה לגירוש יהודים לא אמלא.