חדשות ערוץ 7

פופולארי: תג בכותרות
גליונות בשבע עוד גליונות

בשבע

גליון 162ראשיהפצה

מרדף עד תום - בגליון השבוע

"צייד הנאצים" שמעון ויזנטל האריך ימים יותר מרוב המרצחים ופושעי המלחמה שלעשיית הדין בהם הקדיש את חייו ●
29/09/05, 00:00
עפרה לקס

* האיש שנשבע לנקום הקפיד גם לפעול בדרכים חוקיות, כשהוא נעזר בתמיכה ציבורית ותקשורתית נגד הממסדים הפוליטיים שהעדיפו להעלים עין * נציגות ישראלית רמת דרג לא נראתה בהלוויתו – המשך הולם להתעלמות רבת שנים של מדינת ישראל ממי שלא הניח למרצחי העם היהודי לחיות בשלווה תוך שכחת עברם

ביום רביעי שעבר התקיים טקס לזכרו של שמעון ויזנטל בבית העלמין המרכזי בוינה. לטקס הגיעו נציגים נכבדים מרחבי אירופה, ביניהם קנצלר אוסטריה, וולפגנג שוסל. בהלווייתו, שהתקיימה יומיים אחר-כך בבית העלמין בהרצליה, נכח שר במשרד המשפטים הגרמני, סגן נשיא הפרלמנט הרוסי נציג האיחוד האירופי, שגרירים ונציגי שגרירויות. את ממשלת ישראל ייצג רק השר מיכאל מלכיאור, סגן שר במשרד ראש הממשלה.

חייו ופועלו של ויזנטל היו מוכרים ברחבי העולם, שם זכה להוקרה מרובה ולעתים גם לחצי ביקורת. מדינת ישראל, שויזנטל שימש פה לרבים מתושביה, לא סייעה במימון פעולותיו ואפילו לא פתחה או מימנה משרדים מקבילים שיתחקו אחר פושעי המלחמה שהשפילו, התעללו, רצחו ובזזו שישה מיליון מבני העם היהודי. ויזנטל פעל לבד. הוא יצר קשרים עם מודיעים פוטנציאליים ברחבי העולם, התיידד עם עיתונאים ותובעים והפך כל מסמך וכל עדות כדי להביא את הפושעים הנאצים לדין צדק. מדינת ישראל סייעה לו רק בהבאת עדויות.

מהבחינה הזו היתה הנציגות הממלכתית העלובה בהלווייתו של ויזנטל ראי לחייו, או אם תרצו – תעודת עניות למדינת העם היהודי.

אדם, התנהג כאדם
שמעון ויזנטל נולד ב-1908 בבוצ'אץ', עיירה שרובה יהודים שהשתייכה לממלכה האוסטרו- הונגרית. שבע שנים אחר-כך ברחו ויזנטל, אמו ואחיו לוינה, מן הקוזאקים שפלשו לעיירה. אביו של ויזנטל, שגויס באותה עת למלחמה, נפל בחזית הרוסית.

כעבור שנתיים חזרו האלמנה ושני בניה הביתה. באותה תקופה עברה העיירה מן הפולנים אל הרוסים ובחזרה כמעט מדי שבוע. ויזנטל סיים את לימודי האדריכלות שלו ונשא לאישה את צילה, שאותה הכיר עוד מימי הגימנסיה.

ביוני 41' פלשו הגרמנים ללבוב, ושוטרי העזר האוקראינים שחגגו את שובו של האזור לידיהם רצחו במשך שלושה ימים ושלושה לילות 6000 יהודים. ויזנטל הצליח להסתתר.
'צייד הנאצים' מעולם לא הסכים לכנות עם שלם בכינוי 'רוצחים' או 'נאצים'. אחת הסיבות לכך, מסביר ד"ר אפרים זורוף, מנהל מכון ויזנטל בישראל, היא שחבריו נטבחו על-ידי האוקראינים אך הוא ניצל על-ידי אוקראיני אחר. הגרמנים רצחו את כל מכריו, אך שני גרמנים אחרים הצילו את חייו.
המקרה הראשון אירע בשישה ביולי 41', לאחר שמקום מחבואו של ויזנטל התגלה. יחד עם עשרות יהודים נוספים נצטווה ויזנטל לעמוד כשפניו אל החומה וידיו על עורפו. אחד האוקראינים החל לירות, כשחבר מרעיו אוספים את הגופות לתוך ארגזים ריקים. המעשה המזוויע נמשך כל אחר הצהרים, עד שנשמעו פעמוני הכנסייה. מישהו צעק שזמן התפילה הגיע, והיריות חדלו, עשרה מטרים מויזנטל.
הדבר הבא שזכר ויזנטל, כך מצוין בספרו 'משפט ולא נקם', הוא אור חזק ומסנוור וקול ששאל אותו: "מר ויזנטל, מה אתה עושה כאן?" היה זה שוטר עזר אוקראיני, ששימש בעבר מנהל העבודה של ויזנטל. מנהל העבודה מצא אמתלה כלשהיא, הבריח את ויזנטל לתוך דירתו הנטושה ובכך הציל את חייו.

מאוחר יותר הועברו ויזנטל ואשתו, צילה, לעבודות שיפוץ הרכבת הגרמנית במזרח אירופה. אשתו הבריגה חלקי פליז ואילו הוא, כמי שיש לו כישרון ציור, נאלץ לצייר שוב ושוב את סמל הרייך השלישי ולכתוב סיסמאות נאציות על קטרים שנלקחו שלל.

שני מנהלי העבודה שלו היו נאצים הגונים מאין כמותם. אחד מהם הבריח את ויזנטל ביוזמתו, והשני נסע אל מחנה הריכוז שאליו גורש ויזנטל והציל אותו מתוך לועו הפעור של המוות (שומרי המחנה היו עסוקים בלירות באסיריהם) כאשר דרש לקבל בחזרה את ה'צבעי' שלו.

שתי הדוגמאות האלה ממחישות היטב מדוע נמנע ויזנטל מהטלת אשמה קיבוצית בעמים מסוימים, אך תובנה זו גם מגדילה את אשמתם של אלו שהתאכזרו לאסיריהם. לפי הרציונל שהציג ויזנטל, אם אנשים יכלו להתנהג כבני אדם תחת שלטון הרייך השלישי, הרי שמי שלא נהג כבן אנוש אינו יכול למלט את נפשו בתירוץ "רק מילאתי פקודות".

החיים והמוות
בהמשך שב ויזנטל והתחבא בתוך דירה, אך התגלה. השנה היתה 43', וויזנטל, שלא יכול היה עוד לשאת את העומס הנפשי, חתך את ורידי ידיו. הנאצים, שדווקא רצו לירות בויזנטל, דאגו שהוא יחלים, ונתנו לו מנות אוכל גדולות. ויזנטל מצא את עצמו שוב במחנה יאנובסקה. מאוחר יותר הוברח אל דירתה של פאולינה קורדקבסקה, יהודיה שהיתה לה זהות של אישה נוצריה. פאולינה גידלה את בתה בת השנתיים בדירת שני חדרים. בחדר אחד השתמשו היא והבת, ובחדר השני הסתתרו בעלה מקס ואחותה לולה, שלהם לא היתה זהות מזויפת.

"יצחק שטרנברג הגיע", מספרת קורדקבסקה, היום ישישה בת 95, "וביקש להשאיר את ויזנטל ליום-יומיים. הוא נשאר ונשאר, ואני לא יכולתי לזרוק אותו".
לדברי קורדקבסקה, ויזנטל שהה במחבוא בדירתה שנה שלמה. שישה שבועות לפני תום המלחמה נערך חיפוש בביתה, ובמסגרתו נמצאו כל המסתתרים וגורשו למחנה מטהאוזן. פאולינה בוכה כשהיא מדברת. בעלה מקס נעלם ומת ואילו ויזנטל שרד.

צילה ושמעון ויזנטל, שנפגשו מחדש בתום המלחמה, קראו לבת היחידה שנולדה להם בשם פאולינה. קורדקבסקה הוזמנה מפעם לפעם לשמחות משפחתיות, וויזנטל אמר לה כי הוא חש שהיא נתנה לו את חייו במתנה. לפאולינה, בתו של ויזנטל שמתגוררת בהרצליה, נולדו שני בנים ובת.

כששחררו האמריקנים את מחנה מטהאוזן, הבינו ויזנטל וחבריו כי האוסטרים והגרמנים מתכוונים להתכחש לכל מה שאירע זה עתה. ויזנטל עשה חישוב מהיר והגיע למסקנה כי עדות של כל ניצול, בעיקר אם הוא יהודי, חשובה מאוד: "התודעה שאני נשארתי בחיים", כתב ממרחק השנים, "שעה שרבים כל-כך, מוכשרים ממני, חכמים ממני והגונים ממני נספו, העיקה עלי והיתה בעיני כמעט כביזיון הצדק. לא יכולתי להחזיר לעצמי את שיווי המשקל שהתערער, אלא בפועלי שייעשה צדק עם המתים".
זה היה המניע של ויזנטל. במשך שנים החזיק מעטפה עם תמונות מחרידות מן הימים ההם. ויזנטל נהג להסתכל בהן לעתים קרובות ובפיו הסבר: "כך אני יודע לשם מה אני חי".

מיד לאחר השחרור הוא השתלב ב'יחידה לחקירת פשעי מלחמה' של הצבא האמריקני, שהוקמה במחנה מטהוזן המשוחרר, והיה לעזר רב בשל בקיאותו בשפה והזיכרון הצילומי שלו. במשך הזמן הגיעו אמריקנים אחרים למחנה, כאלה שלא הכירו את זוועות המלחמה, שבעיניהם נדמו הקצינים הנאציים לטיפוס הקצין האידיאלי מסרטים אמריקניים: בלונדיניים, גבוהים ומיתממים. הקש ששבר את ויזנטל ומה שהביא אותו לפתוח את 'מרכז התיעוד היהודי' שלו בשנת 47' היה הקצין האמריקני החדש, שאמר לו: "אתה באמת בחור מוכשר. אנשים כמוך יכולים לעשות אצלנו קריירה. דע לך, בארצנו רמזורים אדומים וירוקים שולטים בכבישים. בכל השאר שולטים אצלנו היהודים".

נקמה, אבל במשפט
במהלך השנים עסק ויזנטל בסיוע לאיחוד משפחות ובהוצאת תעודות זיהוי מיוחדות לקרבנות השואה. הוא כתב תריסר ספרים, וב-20 השנים האחרונות הרבה לעסוק בהסברה אודות השואה, סובלנות ועשיית צדק. אולם את מיטב שנותיו השקיע במרדף אחרי הנאצים ועוזריהם.

הוא היווה כתובת לניצולי שואה ולעדים שהשתפכו בפניו וכתבו לו, הוא טווה קשרים בכל רחבי העולם וניהל אלפי תיקים. הוא ערם ראיה אחרי ראיה, לפעמים תוך סקירת מדריך הטלפון בעיר זו או אחרת, עד שהצליח לבסס חשדות מוצקים נגד אדם מסוים.
את הפעילות הזו ליוו עמודי תווך מוסריים, שבהם השתדל לדבוק. הראשון היה הדבקות בחוק. בניגוד לתדמית שניסו לשוות לו אוסטרים או גרמנים, שציירו אותו כאדם תאב נקם שאינו מעוניין בצדק, הקפיד ויזנטל להביא כל פושע מלחמה למשפט. התכתובת שלו עם הרשויות כדי לתאם שליחת חוקרים, בקשות הסגרה, מעצר ומשפט, עלו לפעמים בכמותם על המחקר אודות הפשעים שביצע הנאשם.

את העיקרון הזה, של עשיית צדק באמצעות מערכת המשפט, שלא פעם הכזיבה, למד ויזנטל עוד במטהאוזן.
ויזנטל מצא אז בכליו של איש אס-אס תצלום של איש צעיר תלוי במהופך על מבושיו. "זו היתה הפעם היחידה שויזנטל חש רצון עז להסתער על עצירו, ללא שאלות ובלי לברר את אשמתו", כתב ידידו של ויזנטל, פטר מיכאל לינגנס. הממונה האמריקני עצר בעד ויזנטל: "רק החוק יכול להוות את תשובתנו לתקופה של העדר חוק", אמר לו.

בראייה רחבה יותר נהג ויזנטל לומר שהוא דבק בחוק משום שאינו רוצה שפעילותו תביא אי פעם לכך שיהודים יודחו מתפקידם בדרך בלתי חוקית, או שהיא תיתן לגיטימציה להרוג אותם.
בכמה מקרים הביאה דבקותו של ויזנטל בתעשיית ה'צדק' לכך שתיקים עבי כרס שהכין על פושעי מלחמה שפלים הסתיימו בזיכוי מוחלט. הדבר התרחש בעיקר במולדתו, אוסטריה, שם במשפט הפלילי יושבים מושבעים המחליטים אם הנאשם זכאי או אשם. ויזנטל לא התחרט.

איך מעניקים מחילה?
הסוגיה המוסרית השנייה שליוותה את ויזנטל לאורך השנים היתה סוגיית המחילה. הוא האמין כי חטאי הנאצים זקוקים לכפרה, לתשלום, וכי מי שמבקש מחילה לא יקבל אותה על נקלה.

השר מיכאל מלכיאור מזכיר סיפור שנהג ויזנטל לספר מדי פעם, סיפור מימי מלחמת העולם השנייה, שהובא גם בספרו של ויזנטל 'החמנית'. ויזנטל הוצב לעבודה בבית חולים של הצבא, כאשר אחת האחיות קראה בשמו ולקחה אותו אל אדם שהיה על ערש דווי. איש האס-אס הגוסס התחיל להתוודות בפניו של ויזנטל ולספר לו פשעים מסמרי שיער שביצע כלפי היהודים. איש האס-אס סיים את דבריו וביקש מחילה מויזנטל, שבחר לשתוק ויצא מן החדר. לאחר השואה ביקר ויזנטל את אמו של איש האס-אס, אך לא סיפר לה את מעללי בנה.

אבל מצפונו של ויזנטל לא היה שקט. הוא צירף כנספח ל'חמנית' טופס, ובו השאלה אם לדעת הקוראים הוא היה צריך לתת את מחילתו לאיש האס-אס. ויכוח מעורר הדים התנהל מעל דפי העיתונות בכמה מדינות. כעבור שנים סבר ויזנטל שאת התשובה הקולעת ביותר הוא קיבל מכפרייה נורבגית אחת, שכתבה לו כי היה עליו לומר לפושע הנאצי שיתפלל לאל שלו שיסלח לו, "והאל יסלח".

ויזנטל של לפני השואה היה יהודי שומר מצוות. שבועתו, שרגלו לא תדרוך עוד בתחומו של בית כנסת, יצאה מפיו לאחר שראה רב אחד, שהשאיל סידור לאסירים אחרים למשך חצי שעה תמורת צלחת מרק.
לאחר המלחמה השתכנע כי היו גם רבנים אחרים, וכי אי אפשר לגזור מאחד על כולם. הוא שב לחיקו של המוסר היהודי, כהגדרת לינגנס, ואף ראה בדת היהודית ובלאומיות היהודית דברים המאחדים את כל היהודים: "אולי היה אפשר להתנתק משותפות הגורל היהודי לפני אושוויץ. אחרי אושוויץ לא ייתכן הדבר כלל".

אוסטריה פחדה
הזיכרון החזק של ויזנטל מתקופת השואה הוא הצורך לברוח, להימלט, להסתתר. הפחד מפני נקישות המגפיים הקרבות, נביחות הכלבים וצעקות האנשים המעודדים את חיות הטרף לתור אחרי יהודים.
ויזנטל אמנם השתדל לפעול מתוך תחושת צדק ולא מתוך מניע של נקמה, אולם מסתבר שפועלו שילם לפושעים הנאצים מידה כנגד מידה. הוא גרם לכך שהם לא יידעו מנוחה, ייאלצו להסתתר ולפחד מזרועו הארוכה של החוק.

ויזנטל לא רק רדף בעצמו אחרי פושעים נאציים. בפועלו הוא גרם לכך שממשלות אוסטריה וגרמניה לא יוכלו לנוח ולשקוט. הוא 'הטריד' אותם חדשות לבקרים בענייני הנאצים לשעבר וקשר קשרים חזקים עם כמה עיתונאים. אלה האחרונים תפקדו לעתים כתחקירנים שחשפו פרשיות, ובמקרים אחרים פרסמו עבר נאצי של כל מיני אישים, כאשר הם מסתמכים על חומרים של ויזנטל. כתבותיהם עוררו הדים באופן כזה שהרשויות לא יכלו להתעלם מן הממצאים.

מה שנראה כפעולה לגיטימית, אפילו מבורכת, של הבאת פושעים נאציים לדין, לא היה מקובל בשנות ה-40 וה-50 אפילו על ישראלים. "הוא עשה את הדברים כשהם לא היו במודה", אומר השר מלכיאור. "אנחנו לא ידענו איך לגשת לנושא הזה של השואה, והוא עשה את זה כשאחרים רצו לשכוח".
ואם לישראלים הפעילות של ויזנטל הזכירה עבר שהם ניסו להתכחש לו ולהשתיקו, קל וחומר במדינה בה פעל, באוסטריה.

ויזנטל סבל מהכפשות, זלזול והתעלמות של עיתונים ובעלי דעות מסומים, וגם מתקיפות של בריונים, ניסיון דקירה (של יהודי, שויזנטל הכין על עברו הנפשע חומר כדי להעמידו למשפט) ובתחילת שנות ה-80 הוטמנה פצצה בפתח ביתו. קצה של מלחמת העולם לא הביא לסופה של האנטישמיות, ויצי רעל הופנו כלפי ויזנטל. דובר על כך שיש לו קשרים אפלים עם רשתות ריגול עולמיות, כשלמעשה הוא קיבל לעבודה אצלו גם סטודנטים בחופשת קיץ, ומשרדו נשען על תרומות.

אוסטריה שלאחר השואה הייתה רוויה באזרחים, שוטרים, שופטים וגם מורים בעלי עבר נאצי. גם אחרי האזרחים האלה, פושעים בעבר ואזרחים תמימים בהווה, רדף ויזנטל במידה שיכול היה. פרשייה אחת מפורסמת התרחשה בשנות ה-70, כאשר ברונו קרייסקי, יהודי מתבולל שהיה קנצלר אוסטריה במשך 13 שנה, צירף לממשלתו ארבעה חברים בעלי עבר במפלגה הנאצית. בכך שבר את הטאבו שהיה עד אז באוסטריה. ויזנטל כעס מאוד ועמל כדי להוכיח את עברם הנאצי של אלה. הדבר עורר סערה באירופה, וקרייסקי זעם על ויזנטל.

במסיבת עיתונאים מיוחדת תקפו את ויזנטל קרייסקי והמזכיר הראשי של מפלגתו, ליאופולד גרטץ. האחרון כינה את מרכז התיעוד של ויזנטל בשם 'בולשת', וטען שויזנטל רודף אחרי חפים מפשע ושיש לו רשת של מלשינים.

באוסטריה היו מי שנהנו מההתקפה הזו על ויזנטל, אך בעיתונות העולמית הגיבו אחרת ותקפו את קרייסקי. קנצלר אוסטריה השתעשע תקופה מסוימת ברעיון להקים ועדת חקירה ש'תחשוף' את מעשיו של ויזנטל, שנועדו להכפיש ולהבאיש את ריחה של אוסטריה בעיני העולם. אך לאחר שאחד מן הפושעים הנאצים שויזנטל הביא בעמל למשפט זוכה כליל, ויתר קרייסקי על הכוונה הזאת שלו.

לא ויתר על הצדק
סערה אחרת שבה היה מעורב ויזנטל, כמעט 10 שנים לאחר מכן, היתה פרשיית קורט ולדהיים, שהיה שגרירה של אוסטריה באו"ם ואף מזכ"ל האו"ם, ונקט גישה אנטי-ישראלית מובהקת. באמצע שנות ה-80 היה ולדהיים מועמד לכהונת נשיא אוסטריה, ואז החלו להישמע נגדו קולות שהאשימו אותו בפשעי מלחמה ובעבר במפלגה הנאצית. את השמועות הפיצו בעיקר ראשי הקונגרס היהודי העולמי, אשר ראשיו הם יהודים אמריקניים. ויזנטל, למרבה הפלא, יצא חוצץ נגד האשמות אלה וטען כי אין בהן ממש. הוא חקר את עברו של ולדהיים וגילה שהוא אינו פושע מלחמה נאצי. ההתנגדות למינויו של ולדהיים וההתייצבות המפתיעה של ויזנטל לצדו גררו מצד אחד גל גדול של אנטישמיות באוסטריה, ומן הצד השני האשמות קשות נגד ויזנטל, ובהן שהוא חבר המפלגה של ולדהיים.

ויזנטל המשיך לחקור וגילה כי ולדהיים, ששירת כקצין באזור הבלקן במלחמת העולם השנייה (שירות שאותו התאמץ להסתיר) לא יכול היה שלא לדעת על גירושם של היהודים מיגוסלביה ויוון ושליחתם אל המוות. לאחר הגילוי הזה סבר ויזנטל שולדהיים אינו פושע נאצי, אבל שהוא בלתי ראוי לכהונת נשיא המדינה.

ולדהיים, שמילא את ימיו כנשיא אוסטריה בעוד במדינות רבות הוא הוכר כ'אישיות בלתי רצויה' לא העמיד את עצמו כמועמד לקדנציה שניה.
הפרשייה הזאת הטילה צל על פעילותו של ויזנטל בעיני ידידים רבים שלו, אך הוא המשיך להתעקש על בחינה מדוקדקת של העובדות.

היהודים תמיד ישרדו
"עם שאיבד שישה מיליונים מבני עמו צריך היה שיהיו לו מאות בעלי משרדים כמו שלי שידאגו כל הזמן להזכיר לעולם מה קרה", אמר ויזנטל בראיון לעיתון 'תל אביב' לפני ארבע שנים. כששאלו אותו המראיינים, ניר חפץ וגדי בלום, אם מדינת ישראל סייעה לו מספיק במהלך השנים, הוא השיב: "למדינת ישראל היו ויש מספיק צרות לטפל בהן". את המימון לפעילותו, כך אמר, השיג מקבוצות של תורמים מארצות הברית, הולנד, בריסל ומקומות נוספים.

ד"ר אפרים זורוף סיפר כי במהלך השנים הפצירה צילה ויזנטל בבעלה שיעלה לארץ, אך הוא סירב ואמר כי כדי לתפוס נאצים הוא צריך להתגורר בקרבתם. לפני שנתיים הודיע ויזנטל כי הוא סוגר את התיקים שנשארו פתוחים. אחרי ככלות הכל, אמר, אני חייתי אחרי הרוצחים. אולם גם אז לא עלה ויזנטל ארצה. זורוף מסביר כי ויזנטל לא זכה לתהודה ולמעמד בארץ, ולא היה לו הרבה מה לחפש כאן. הוא קיבל פרסים יוקרתיים על מפעל חיים בעולם, אך לא בארץ.

בשנותיו האחרונות מיעט ויזנטל להתראיין. בראיון הנדיר שהעניק לעיתון 'תל אביב' הביע דאגה מן המצב הקשה ששרר בארץ. הוא עקב בחרדה אחרי כל פיגוע וכל רצח. למראייניו אמר כי הוא מזועזע מספרי הלימוד של הילדים הפלשתיניים: "אפילו בתקופת הנאצים, בשנות ה-30 וה-40, לא היתה כל-כך הרבה שטנה נגד היהודים כמו בספרי הלימוד האלו".

ויזנטל הוסיף ואמר כי אחת המטרות של פעילותו היתה ללמד כי יש לשים לב לכל שינוי לרעה ביחס ליהודים, וכי שואה שנייה עלולה להתרחש. הוא לא שלל שהפעם היא תבוא מצדם של הפלשתינים: "הפלשתינים מלמדים את האנטישמיות בבתי הספר ומקנים אותה בצורה שיטתית לילדיהם, וזו סכנה גדולה. כשהילדים האלה גדלים, היהודים נחשבים בעיניהם לברבריים, וכבר אי אפשר להוציא להם את זה מהראש. זו סכנה גדולה מאוד".

ויזנטל אמר שבתו ושלושת נכדיו אינם מסכימים איתו, אולם הוא דבק בניסיון חייו. לגבי דבר אחד היה ויזנטל אופטימי: שרידותו של העם היהודי. "אנחנו תמיד נשרוד. כל האנטישמיות הזו לא תצליח בסופו של דבר מול היהודים".
ofralax@walla.co.il

* בפרטים רבים הסתמכה הכתבה על ספרו האוטוביוגרפי של ויזנטל: 'משפט ולא נקם', ספריית 'מעריב', תשנ"א.