בשבע 162: ניצחון האינטרסים

הסטיקרים במרכז הליכוד סיפרו את הכל: ":אני בעד הליכוד", השיב מחנה ראש הממשלה ב"עם שרון לניצחון"

אריאל כהנא , כ"ה באלול תשס"ה

* החרדים של קויפמן, שתפסו ג'ובים במשרד הדתות, חבר המרכז שקיבל דוכן פיס, אולי גם תרגיל המיקרופונים – עמרי ואנשיו עבדו שעות נוספות * כשהשרים הבכירים מזגזגים, זה לא מפריע שחברי המרכז מעדיפים להישאר עוד קצת בשלטון

"אני מוכן להתערב על מה שאתה רוצה" אמר לי אלי אפללו. השעה היתה ארבע אחר-הצהרים. אפללו סגר חמש שעות מתישות של עמידה על הרגליים. בשבילו אין זה דבר של מה בכך, הוא איש גדול וכבד. עד לפני חודשים ספורים עוד היה מסתובב עם מקל הליכה, בעקבות השבץ המוחי שבו לקה.
כן, זה אותו אפללו שהולך עם שרון לכל אורך ההתנתקות, שהובא מבית החולים כדי לתמוך בה בכנסת ושהיה בטוח, כמו הבוס, שהניצחון נמצא גם הפעם נמצא בצדם. את כל היום העביר בכניסה לקלפיות, לא מחמיץ אפילו אחד מחברי המרכז. טופח על השכם, מנשק, מתחבק, מתלחשש ומסיים: "אני סומך עליך שתעשה את הדבר הנכון, ונו, אז על מה מתערבים?" סנט באחד מחברי המרכז התומכים בנתניהו.

"אתם תמימים כולכם", השיב לו האיש, "לא מבינים שמושכים אתכם באף. הוא יפרוש וישאיר אתכם בלי כלום". אפללו המשיך לחייך, כשהוא מסתודד עם עוד מצביע פוטנציאלי. "אתה תראה. אנחנו ננצח", אמר והדביק נשיקה לסימה נבון ("בטח שאני זוכר אותך") שבדיוק נכנסה. "אל תדאג", השיבה לו סימה.

אפללו לא היה הלוביסט היחיד. ליד המחסומים האחרונים שלפני הקלפי סבבו עשרות פעילים משני הצדדים. מדברים, מתווכחים, לוחצים, מתחבקים וממשיכים הלאה. המתחם כולו הזכיר אווירה של שוק. פה ושם התפתחו צעקות ואפילו הרמות ידיים. ארסנל השנאה שפע בשני הצדדים. הוויכוח לא היה על מי יותר טוב, אלא על מי יותר גרוע: 'הקוסם מארץ עוץ' או 'המשפחה המושחתת'. כל צד מאשים את השני במניעים זרים ובאופורטוניזם. כשיגיעו הפריימריז, המרירות תתפרץ במלוא העוצמה. זו תהיה התמודדות מכוערת כמו מריבה בתוך המשפחה. בינתיים, איכשהו, משמרים את המסגרת.

אחד, דויטש מבני ברק, חמוש במגבעת ישנה, שיער לבן ועיניים רושפות, נוזף בצעירים התומכים בשרון. "מה, אתה עוד פה?" השיב לו הצעיר. "הוא היה באלטלנה", הסביר הנזוף ופתח, איך לא, חיבוק רחב לדויטש. "אני, אמא שלי כבר לא פה. שני דודים שלי הלכו ורק אלה עדיין כאן. וואלה".

הוא, הצעיר, יצביע שרון. "ביבי השאיר את התנועה עם חוב של שישים מיליון והלך לקבל שישים אלף להרצאה. אני אין לי עבודה, למה שאצביע לו?" מישהו עם קוקו בגיל העמידה גלגל עיתון לרמקול וקרא: "אם הליכוד חפץ חיים הוא חייב להצביע בעד". הכרוז נענה בשירת "נד נד, רד עלה עלה ורד" של אנשי שרון.

"אני בעד הליכוד", קבע הסטיקר התומך בהקדמת הפריימריז. "עם שרון לניצחון", השיבה המדבקה הנגדית. שניים עם כיפה הסבירו בלהט שעזה אינה ארץ ישראל, ואפילו מעשר לא מפרישים בה, וחוץ מזה "כל הגדולה של מנהיג שהוא יכול לשנות את דעתו".

"תראה איך נראים האנשים של שרון. כולם פושעים", סינן בתגובה מישהו והוסיף: "מה יש? נתניהו לא היה יכול לגלות קצת חמלה? בגלל זה אני לנדאו". טיעונים, שיקולים וניתוחים פוליטיים עפו מצד לצד. על פני השטח, בגלוי, זוהי השפה הליכודית. תמהיל של חום, אידיאולוגיה, קצת אהבה, הרבה שנאה וזיכרון פוליטי שמשתנה בהתאם למצב ולצרכים. ויש שפה נוספת, זו שמדברים בה במסתרים.

הדילים שמאחורי הקלעים
גם איציק קויפמן עמד לכל אורך יום שני בכניסה לקלפיות. אם הפייגילינים הם נוף חריג בליכוד, החרדים של קויפמן הם ממש נטע זר של ממש. הוא וחבריו עמדו בצד, בחליפות שחורות ובפיאות, מגלגלים לחשושים ושיחות טלפון. סיפורו של קויפמן אינו חדש: הוא החל את דרכו בליכוד כאיש של איווט ליברמן, כלומר של נתניהו, אבל ביום שני אפשר היה לשמוע אותו מכריז: "אני? נתניהו? בחיים לא".

לרשותו של קויפמן עומדים בין שישים למאה חברי מרכז. היום, כולם חיילים של שרון. של עמרי שרון. התואר של קויפמן הוא מנכ"ל משרד הדתות בפועל. לא מינוי רשמי, כמובן. כשמדברים על ההשתלטות של עמרי על המועצות הדתיות מתכוונים לקויפמן ולאנשיו. הידיעה האחרונה מהחזית הזו מספרת שאנשי קויפמן השתלטו על החברה קדישא בתל אביב, וכעת הם לוטשים עיניים לקרקעות שהיא מחזיקה בצפון תל אביב, שערכן עומד על כמה מיליארדים. הסיפור כולו פורסם ב'הארץ" לפני כמה שבועות.

לקויפמן, כך מסתבר, היתה סיבה טובה לחבור לעמרי. כך אפשר היה לראות גם אותו עומד במשך שעות ליד הקלפיות. קויפמן, שלא כמו אפללו, לא הסתחבק עם כל הבא ליד אלא שמר מרחק, מוודא שאנשיו מגיעים לשלשל את הפתק הנכון. כשהקרב צמוד, שישים קולות הם הרבה מאוד.

ח"כ חיים כ"ץ הוא דוגמה אחרת לאופן שבו עובדת השיטה. הוא הגיע לכנסת כיו"ר ועד עובדי התעשיה האווירית, כלומר, מאחוריו עשרת אלפים מתפקדים וכחמישים חברי מרכז. הוא נחשב לבן בריתו של שר החקלאות, ישראל כ"ץ. ביחד קוראים להם כ"ץ הקטן וכ"ץ הגדול. אצל שניהם הימניות זורמת בדם.
כ"ץ הקטן היה מן הבולטים שבמורדי הליכוד. במשאל המתפקדים עבד שעות נוספות נגד ההתנתקות. הפעם המנגינה השתנתה: כשכ"ץ הגדול ישב על הגדר, כ"ץ הקטן שקל את שיקוליו. בסקרים הפנימיים בליכוד, לקראת הבחירות, מצבו אינו מזהיר. התעשייה האווירית נמצאת במשבר, ומנגד האוצר הוגה תכניות להפריט אותה. בקיצור, החישובים הראו שתמיכה בשרון תהיה מועילה יותר.
הבעיה צצה כשכ"ץ הגדול, קרי ישראל, תפס צד ותבע משרון, בסוף השבוע שעבר, להתחייב שלא לפרוש. ההצהרה הפומבית של הגדול אמורה היתה לחייב את הקטן להצטרף אליו; זה טיב הברית ביניהם. כ"ץ הקטן הבין שאין לו בררה, וחלק מאנשיו אכן הצביעו בעד הקדמת הפריימריז. "הם קיבלו את הקולות בגלל ישראל כ"ץ", אומר חיים גלויות. אבל לא מדובר בכל התמונה, משום שלחלק גדול מאנשיו הורה הקטן להצביע עם שרון, נגד הפריימריז. אחד מאנשיו אפילו היה משקיף בקלפי מטעם מחנה שרון.

ויש דוגמאות נוספות. מישהו מבית שאן שהיה 'מתאבד של נתניהו', והפעם, אחרי שקיבל רישיון ממפעל הפיס, סייע לשרון בכל הכוח. פעיל אחר מעפולה עשה את אותה תפנית, מסיבה דומה. לרשימה יש להוסיף, כמובן, את תרגיל המיקרופונים, שמתנגדי שרון משוכנעים כי יצא מבית היוצר של עמרי ותרם לפחות כמה קולות ליריביהם. "עבד מולנו מנגון חושך", אומרים במטה הקדמת הפריימריז, "והצרה היא שאי אפשר להוכיח שום דבר".

מי אמר שביבי עדיף?
את טענת השוחד לא מוכן איש במטה נתניהו-לנדאו לטעון בקול רם. הרי נשואי הביקורת הישירים של טענה כזו הם חברי המרכז, שאת אמונם ישובו ויבקשו שני האישים בשנה הקרובה. ויש מרכיב נוסף של הניתוח שנשמר בחדרי חדרים, ולא באלה של נתניהו.

יותר מאדם אחד ב'מטה להקדמת הפריימריז' מעלה ספקות אם נתניהו תרם או הזיק לניסיון ההדחה של שרון. "כל המהלכים של נתניהו נתפסו כבלתי אמינים", אומר אחד מהח"כים המורדים. "אם הוא היה פורש לפני חצי שנה אולי לא היתה התנתקות, אבל הוא ניסה לאכול מהעוגה ולהשאיר אותה שלמה. בכלל, כל המהלך שלו היה טיפשי. הוא עבד מהבטן ולא מהראש".

"החיבוק של ביבי היה חיבוק דב, וגם ההצטרפות של לבנת ונווה ברגע האחרון נתפסה כבלתי אמינה", אומר יועץ פוליטי אחר במטה. "כיוון שנתניהו הצטרף, חברי המרכז התייחסו לכל העניין כאל אישי ולא כאידיאולוגי. הם אמרו לעצמם: 'רגע, אם זה אישי, מי אמר שביבי עדיף? למה לעשות עכשיו את החשבון האידיאולוגי? את זה צריך לשמור לפריימריז'. לכן, בסופו של דבר זו היתה הצבעה של אינטרסים ולא של אידיאולוגיה. האינטרסים האישיים גברו, ואז, בסך הכל, זה היה מהלך כנגד ההיגיון לקצר בתשעה חודשים את שלטון הליכוד".

אידיאלים עבור כיסא
תוצאות ההצבעה במרכז הליכוד חותמות את השנה הפוליטית המחכימה והחושפנית ביותר שידע הציבור בישראל. אריאל שרון השלים את תרגיל ההונאה הארוך והעמוק ביותר בתולדות הפוליטיקה הישראלית כשחבר כראש הליכוד, אידיאולוגית ופוליטית, למפלגת העבודה.

על מניעיו של שרון אולי יש מחלוקת. על מניעיהם של עמיתיו בצמרת ממש אין. בנימין נתניהו ניסה לרקוד של שתי החתונות, ונזכר בעמדתו העקרונית רק כשהיה לו נוח. סילבן שלום נעמד על הרגליים רק כשעמדו ליטול ממנו את תיק החוץ. לימור לבנת עלתה על עגלת הימין רק כשחשבה ששם נמצא הצד המנצח. כך גם דני נווה, ישראל כ"ץ וכל האחרים במפלגת השלטון. עמדת כל אחד מהם ביחס להתנתקות לוותה תמיד, איכשהו, במתת כזה או אחר. כל אחד מהם החל את דרכו הפוליטית בהצהרות ימניות לוחמניות, והתגלה ביום הדין כמונע מאמביציה אישית ותו לא.

בתוך ים האגוצנטריות צריך לציין את אלה שלא ויתרו על דרכם. הבולטים שבהם הם חבורת המורדים, בראשות עוזי לנדאו, שחלקים בה אכן מונעים מאידיאולוגיה. הקבוצה זו, למרות ההפסד במרכז, תהיה דומיננטית יותר בשנה הפוליטית הבאה.