בשבע 163: על דעת עצמי

אבי סגל , ג' בתשרי תשס"ו

סוף שנה אופטימי

השנה עומדת להסתיים, והציונות הדתית חזקה מתמיד.
כן, קוראים יקרים, אני בסדר. לא יצאתי מדעתי ולא קיבלתי סוכריות אם-אן-אם משום פוליטיקאי לשעבר. כל מה שקרה השנה - כולל תהליכים שהחלו כבר בשנים קודמות - רק מצביע על התפתחותה הבריאה של החברה הדתית-לאומית. הנוכחות התקשורתית, ההתפתחות האמנותית, ריבוי הגוונים והסגנונות בכיפות, באמונות ובעמדות הפוליטיות, ואפילו ימי האופל של העקירה – כל אלו הן תחנות במסע הארוך של הציונות הדתית, תחנות ביניים שסיפור התפתחותה של התנועה הדתית-לאומית אינו יכול להיות שלם בלעדיהן.

אני יודע, אנו חיים בסימן שאלה אחד גדול. סליחה, למה ציפיתם? מה חשבתם כשיצרתם חברה דתית משולבת בחיי חול? שתמיד נישאר הומוגניים? שתמיד נקבע את סדר היום? שלעולם לא ניכנס למחלוקות? שלעולם לא נשלם מחיר? כן, יכולנו לעשות את זה. יכולנו להישאר כולנו דתיים טובים ומלוכדים, מחוץ לעמדות השפעה ומחוץ לעולם התקשורת, ומי יודע – אולי היו נותנים לנו להשגיח כשרות באיזה מקום. אבל בחרנו להתפתח, להתעצם, להוביל – אז אם הדרך קצת מסובכת, זה אומר שצריך לחזור לאחור?

אז סליחה אם אני לא נבהל מריבוי הפנים בחברה הדתית. סליחה אם אני לא רואה איום גדול בקיומם ההדדי של דתיים-לייט ודתיים-מאוד, דתילונים, חרד"לים וקטשו"פים. סליחה אם אני לא מתרגש ממחלוקות רבנים וחסידיהם ולא רואה בשלילה את התרבות הביקורת הפנים-מגזרית. סליחה אם אני לא נדהם מכך שדתיים עוסקים בעקירת יהודים או מכך שדתיים מניפים תינוקות קטנים בפני יהודים. סליחה אם אני גאה במנותקים אבל לא מתנתק מהמנתקים.

ולאלה המצפים להתפוררותה של החברה הציונית-דתית: סליחה אם הטעינו אתכם. עכשיו כדאי שתלכו, אתם לא עומדים בתחנה הנכונה.

שנת חלום

השנה עומדת להתחיל, והציונות הדתית חייבת שינוי.
לא משהו דרסטי, לא צריך להחליף דעות פוליטיות, ובוודאי לא לוותר על פסיק מהאמונה, מהלהט ומהעשייה. גם אין צורך להתבוסס בהאשמות עצמיות על מה שעברנו בשנה החולפת, או להפך – לחשוב שאנחנו נפלאים ומושלמים ושכולם יקפצו. אנו צריכים מידה של ביקורת עצמית, טיפת פתיחות, יותר סובלנות והרבה יותר סבלנות, וגם אז לא נהיה מושלמים – אבל נתחיל להתקרב.
אני נשמע כמו מטיף? אני מתנצל. הטיפו לכם די והותר השנה. אני רוצה רק לצטט מנהיג ידוע שאמר "יש לי חלום". יש לי הרבה חלומות על אופייה והתנהלותה של הציונות הדתית בשנה הקרובה. אחד החלומות, אגב, הוא להמשיך לצטט אמירות ידועות של כומר שחור כמו מרטין לותר קינג בלי שום ייסורי מצפון דתיים.

העיתונאי יוסי קליין-הלוי (מהשבועון 'ניו-ריפבליק') כתב באתר NRG, שהשבר האמיתי בימי פינוי היישובים לא היה בין ימין לשמאל אלא בין ישראל היפה משתי המחנות ל"ישראל האחרת", קרי המכוערת. אף שקליין-הלוי לא התאפק ומשך את הנושא מעט יותר מדי לכיוון הפוליטי הרצוי לו (מי שקרא לסרבנות הוא ישראל האחרת, ימני שמודה ב"סכנות הכיבוש" הוא ישראלי יפה), יש גרעין של היגיון בתזה שלו. גם אני רוצה לראות את הדתי-לאומי משתייך למשפחת הישראלים היפים. לא המיופייפים, היפים.

אני רוצה השנה ציונות–דתית שיודעת לקבל בעלי דעות אחרות, בתוכנו ומחוצה לנו. לא לקבל את הדעות, אלא לכבד את בעליהן. שנפסיק לפתוח במאבקים אישיים עם אנשים רק בשל עמדותיהם השונות. אני חולם על ציונות-דתית שיודעת להפריד בין חטאים לחוטאים, בין סובלנות כלפי בני אדם לבין השלמה עם מעשיהם. וגם כשאנו נתקלים ברשעות, לפחות שנדע מתי להילחם בה ומתי לסובב לה את הגב בהתעלמות הפגנתית.

אני רוצה להיראות טוב בעיני העולם - זאת לא בושה. כן, גם בהופעה החיצונית. אני חולם על יהדות דתית-לאומית מודעת לעצמה, על אנשים בעלי חוש מידה וחוש ביקורת. אני מתפלל שהכיפות הסרוגות ילמדו דבר וחצי דבר על הומור - כולל הומור עצמי – וכן על נשק הסרקאזם והאנדרסטייטמנט. אני רוצה ציונות-דתית שתפסיק להתעצבן כל הזמן משימוש במילים לועזיות.

אני חולם על דתי-לאומי שמפסיק להסתכל לאנשים אחרים בצלחת: זה דתי, זה לא דתי, זה שכח להיות יהודי וזה סתם אידיוט. שכל אחד ידאג לעצמו. אני מצפה שנלמד להיות דתיים גם בעסקים ולא רק בבית הכנסת, בפוליטיקה ולא רק בישיבה, בלב ולא רק בפה. שהכיפה הסרוגה לא תשקר, לא תחמוד, לא תעכב משכורות, לא תדבר לשון הרע ולא תשלח טוקבקים רעי-לב באינטרנט. שנבין את המשמעות האמיתית של להיות כיפה סרוגה, מעבר לגודל ולמיקום שלה על הראש.

אני חולם על אחווה אמיתית של הדתיים-לאומיים עם אנשים מחוץ למעגל הקרוב – בעלי אמונות אחרות, אפילו בני עמים אחרים; להיות חלק בלתי נפרד ממשפחת האנושות, לפחות בחלקיה הסימפטיים; לתרום לעולם יותר מאשר תלמידי חכמים ועורכי דין; לתרום מהרוח שלנו לעולם, ולדעת לקבל מהעולם תרומה רוחנית בחזרה. וכל זאת מתוך ביטחון בחוזק אמונתנו - בלי להסתגר בתוך תוכנו, בלי לפחד כל הזמן מהצל של עצמנו, מההידרדרות הרוחנית שלנו, ובעיקר בלי להתנשא על זולתנו. בסדר, אנחנו עם נבחר, אז מה?

אני חולם על ציונות דתית עם הנהגה רוחנית קשובה, מחוברת, בעלת עין פקוחה ואוזן קשובה. הנהגה שתשמיע אמירות חברתיות ברורות בכל תחומי החיים, לפחות באותו להט שעמיר פרץ משמיע אותן. הנהגה שתיאבק ברוע הפנים-מגזרי - כמו תופעות אלימות וגזענות עדתית - לא פחות מאשר ברוע שמחוצה לו. ושבהנהגה הרוחנית והפוליטית, וכן בכלי התקשורת הדתיים ובארגונים השונים, יהיו המחלוקות לשם שמיים ולמען הציבור בלבד.

ושכל החלומות האלה ימומשו כבר השנה, מבלי לפגוע באהבתנו לארץ ישראל ובמלחמתנו עליה, מבלי לעצור את המאבק ברוע ובאטימות, ותוך שמירה מוקפדת על ההלכה ועל רוח ההלכה. זה החלום שלי.
ואני חולם שאף אחד לא ישאל אותי למה אין היום 'חמסה עלינו'.
תחל שנה וברכותיה.

יודע את מקומי

כמו כל עיתונאי שלא מכבד את עצמו, גם אני ערכתי סיכום של תשס"ה. ואלה הנבחרים:
חוש ההומור של השנה: מנהלת סל"ע ("רק תחתמו כאן וכאן, ויהיה לכם בית, באמת").
ההחלטה הכי סופית של השנה עד שתהיה החלטה אחרת: תיקו מוחלט בין "לא יוגשו כתבי אישום בפרשת הרוגי אוקטובר" לבין "לא יהיו יותר התנתקויות".

האשליה של השנה: "אולי ייקח לפלשתינים יותר מחצי דקה להבעיר את בתי הכנסת בגוש קטיף".
שיר השנה: "ישראל כץ, ישראל כץ, עוקץ ולא נעקץ" (אריאל זילבר שר מהלב).
השאלה הקשה ביותר לפיצוח, גם השנה: איזה מין בן אדם ששם משפחתו עזאם קורא לבנו בשם הפרטי עזאם?

סצנת השנה בתיאטרון: הפגנת הימין במחזמר 'מי שחלם', המבוסס על חייו של יצחק רבין, ובה מפיץ סוכן שב"כ את תמונתו של הראל סקעת במדי הראל מויאל.

הסלב הדתי של השנה: נו, ההוא, איך קוראים לו? זה שהופיע בתוכנית הריאליטי ההיא... איך קראו לה?
הקיפוח הדתי של השנה: אוהד אלישע עף מ'כוכב נולד', אחרי שהתברר למפיקים שלסעדו יש כיפה יותר גדולה.

המשפט ששמעתי הכי הרבה פעמים השנה: "נו, ומזה אתה מצליח להתפרנס?"
המשפט ששמעתי הכי הרבה פעמים השנה בטלפון: "אבא או אמא נמצאים?"
סירוב הפקודה של השנה: היורש משליך את מרק הירקות על הפרצוף של אבא.
החוצפה הישראלית של השנה: עיתונאים שכותבים בשמות בדויים. בושה!