בשבע 163: על עיתונות ותשובה

איך מאזנים בין חובת הערכיות לצורך בפופולאריות? איך להימנע במישהו שזה באמת לא מגיע לו?

עמנואל שילה , ג' בתשרי תשס"ו

בתרבות המערבית החילונית האופפת אותנו, ייסורי מצפון נחשבים למטרד. משהו שמשלמים לפסיכולוג בשביל שירחיק אותו ממך, כמו שמשלמים למנתח פלסטי כדי שיסיר מגופך פגם אסטטי. ביהדות, לבטים מצפוניים נחשבים להזדמנות. הזדמנות לתקן. קוראים לזה גם הרהורי תשובה, שצריך לא לדחות אותם אלא להיפך, לטפח אותם. כדי שלא תהיה שלם עם עצמך עד שתהיה שלם באמת. עד שתתקן.

בימים אלו של חשבון נפש, גם לנו כמערכת עיתון יש צורך לעסוק בבירור דרכנו. הרצון לסלול דרך יהודית תורנית בתוך עולם המעשה המודרני היא עניין מסובך ומורכב. ככה זה בעוד הרבה תחומים: בצבא, בכלכלה, באקדמיה, במערכת המשפט, בפוליטיקה - כל תחום ובעיותיו הערכיות, המוסריות וההלכתיות. כמו שישנם בתי מדרש מיוחדים לחקר החקלאות על פי התורה, כך יש צורך בבית מדרש כדי לסלול דרכים בכל אחד מהתחומים הנ"ל. אולי אחד מבתי המדרש שלנו ירים את הכפפה ויקים מכון לחקר התקשורת על פי ההלכה.

***
העיסוק התקשורתי רצוף לבטים והתחבטויות. באיזו מידה רשאים אנו לקחת לעצמנו את כתר הצדיקים הטהורים, שאינם קובלים על הרשעה אלא מציגים רק את החיובי? האם די בכך שניתן במה רק לתופעות חיוביות ונתעלם מכל הרע והמכוער שכובש עמודים מרכזיים בתקשורת האחרת, או שמא מוטל עלינו גם להיות כלב שמירה, כזה שיודע גם לנשוך כשצריך? ואם צריך גם לדעת לבקר ואפילו להוקיע - ואני מאמין שכן - איך מבקרים בלי להיכשל בלשון הרע ורכילות? בלי לפגוע במישהו שזה באמת לא מגיע לו?
שלא לדבר על כל אותם מאות מקרים של פגיעות קטנות שנגרמות לאנשים בלי שבכלל התכוונת לכך. שיבחת מישהו על פעילות חיובית שלו, ופתאום עוד מישהו טוען שמגיע לו קרדיט על זה ולא קיבל. נתת למישהו חשיפה חיובית, ופתאום מסתבר שמדובר במי שלא מעט אנשים חשים נפגעים על ידו, והיחס החיובי שהוא קיבל הוא לצנינים בעיניהם - בצדק או שלא בצדק.

והנה עוד דילמה מטרידה: איך מאזנים בין הצורך לשרת את הקורא ולתת לו חומר קריאה כלבבו, לבין הרצון להשתמש בכוח התקשורתי כדי לתת תנופה לנושאים חשובים, גם אם הרייטינג שלהם לא בשמים?

בקשות שמתקבלות לתמוך במפעלים חשובים באמצעות חשיפה תקשורתית זה עניין שבשיגרה. שוב ושוב אנו מוצאים את עצמנו נאלצים להסביר שהמקום בעיתון מוגבל, שאין לנו אפשרות לכתוב על כל דבר, ושבין השאר אנחנו צריכים לחשוב עד כמה הסיפור יעניין את הקוראים. לעיתים הפונים לא מבינים איך אפשר לעמוד מנגד ולא לסייע למפעל חשוב כזה או אחר. לך תסביר ליהודי המבקש עזרה שאת מה שהוא מבקש רוצים עוד עשרות, ושאם תיענה לכולם לא יישארו לך קוראים, ואז לא תוכל לתת חשיפה לאף אחד.

אז מה עושים? ממשיכים לעשות, כי החיוב עולה לאין ערוך על השלילה, וממשיכים להתייסר בחיפוש הנוסחה המאוזנת והאופטימלית. ויודעים שמושלם לא תהיה. ובערב יום הכיפורים מבקשים סליחה על כל אותן עוולות קטנות או גדולות שיצאו מתחת ידנו, באשמתנו או שלא באשמתנו.

***
בשנה האחרונה, שנת הגירוש והחורבן, הרבה מאוד היה מונח על כף המאזניים. קיבלנו החלטה מודעת לתמוך ככל יכולתנו במאבק להצלת ההתיישבות. ראינו את המערכה הזאת כהרת גורל להיבטים רבים בחיי העם והמדינה, הרבה מעבר לשאלה הספציפית של קיומם או חורבנם של למעלה מעשרים יישובים. הניסיון לכלות את מפעל ההתיישבות ביש"ע בא מאותו מקום ומאותם החוגים המבקשים להפוך את העם היהודי לעם ככל הגויים, ואת המדינה היהודית למדינה מערבית 'נורמלית', מדינת כל אזרחיה. לא היינו סולחים לעצמנו אלמלא תרמנו את חלקנו במסירות, תוך נכונות גם לשלם מחיר.
היה ברור שחלק מהקוראים יתעייפו מהעיסוק האינטנסיבי בנושא מרכזי אחד שתפס את רוב העיתון, כמו שהיה גם ברור שרבים מקוראינו יתעניינו בכל מילה ויזדהו עם הנשיאה של העיתון בעול המאבק. ידענו שהקו שננקוט לגבי אופי המאבק לא יהיה מקובל על כל הציבור, והסכמנו לשלם את המחיר למען המטרה. בדיוק כמו שקיבלנו על עצמנו הפסדים כספיים כדי לא לפרסם את המודעות השקריות "יש פתרון לכל מתיישב" או את מודעות ההסתה של תנועת 'שובי'.

המאבק על הארץ ועל דמותה של המדינה נמשך ויימשך, אבל עברנו מנוהל חירום לנוהל של ימי שיגרה. אלה מבין קוראינו שחשו זרות בין דפי העיתון שאיתם התיידדו בעבר, יקבלו כעת מגוון רחב יותר של תחומי התייחסות, מבלי שנוותר על חובתנו להמשיך ולהיות כוח מוביל במאבק על כל ערך יהודי ולאומי.