בשבע 163: הסרבנים: הסיפור האמיתי

משאל מדגמי שערך 'בשבע' ביחידות קרביות שונות מעלה כי הכמות המשוערת של חיילים וקצינים שלא הסכימו להשתתף בגירוש מגיע ללא פחות מכששת אלפים – הרבה יותר ממה שהרמטכ"ל וראש אכ"א מוכנים להודות.

חגית רוטנברג , ג' בתשרי תשס"ו

גילויי סרבנות וכוונות לסרב נרשמו אצל קרוב ל-50 אחוז מחיילי גולני, 25 אחוז מהצנחנים, 20 אחוז מגבעתי ועשרות אחוזים בקורס קצינים ומ"כים. צה"ל העדיף להשתיק את הסיפור ולהפנות את המסרבים לתפקידים אחרים, כשאת משימת הגירוש מילאו בעיקר כוחות מג"ב ומשטרה, אנשי קבע מיחידות עורפיות וחניכי קורס טיס

חייל צה"ל שנשלח לבסיס רעים לקראת הגירוש הגיע למסקנה שהוא אינו מוכן להשתתף בביצוע המשימה. לסרב ממש הוא לא רצה, ולכן החליט להשיג את מטרתו בדרך אחרת, אמיצה לא פחות: כיוון שהוא רגיש במיוחד לעקיצות דבורים, העסיק את עצמו בכוונה במקום הומה דבורים, שעקצו אותו ללא רחמים. התוצאה היתה הוצאת גימ"לים ושחרור הביתה מהמשימה.

תריסר בנות מגרעין החיילות של מדרשת לינדנבאום, המשרתות כמש"קיות הוראה, התבקשו לרדת לביצוע משימת העקירה בגוש קטיף. כל בנות הגרעין ניגשו למפקדיהן מראש וביקשו שלא להשתתף במשימה. שתיים מהן, שנקלעו לסיטואציה מסובכת הגיעו למשפט ונשלחו לכלא, אולם שאר הבנות פשוט הועברו מהתפקיד: חלקן קיבלו עבודות רס"ר, או משימות שמירה שהומצאו עבורן, אחרות נשלחו למפקדה בבסיס רעים או הוחזרו לבסיסן המקורי במחו"ה אלון.

לאורך כל התקופה שקדמה לגירוש, וגם לאחריו, מתעקשים בצה"ל לגמד את תופעת הסרבנות על אופניה השונים. בישיבת ועדת החוץ והביטחון שהתקיימה לפני כמה שבועות בחרו הרמטכ"ל וראש אכ"א, האלוף אלעזר שטרן, להציג את נתוני הסרבנות באופן הבא: לשיטתם מספר הסרבנים בצה"ל הגיע ל-63 בלבד. לשאלת 'בשבע', שהציג רשימה של כ-130 סרבנים שנשפטו, נמסר מדובר צה"ל כי אמנם 63 חיילים סירבו פקודה, אולם בצירוף אותם חיילים שרק הצהירו כי בכוונתם לסרב עולה מספרם ל-194.

המספרים שלנו
תחקיר מקיף שנערך עבור 'בשבע' מעלה סדרי גודל של אלפים בקרב חיילי צה"ל, שסירבו לבצע את פקודת הגירוש בדרך זו או אחרת. החיילים הללו לא נכללו בסטטיסטיקה של צה"ל, כיוון שמפקדיהם הבליעו את התנגדותם לביצוע הפקודה בדרכים שונות, ועל כן הם אינם מוגדרים בצה"ל כסרבנים.
התחקיר מעלה כי החיילים השתמשו בכמה דרכים להתחמק מביצוע הפקודה: היו שבחרו להודיע מפורשות למפקד כי הם מסרבים להשתתף בגירוש, לחסום צירים בדרך לגוש או לעצור את תנועת האנשים בכפר מימון. בקרב קבוצה זו היו חיילים שנשפטו למאסר בפועל או למאסר על תנאי, אולם הם אינם הרוב. חיילים רבים שהודיעו בפירוש כי יסרבו להשתתף התקבלו בהבנה על-ידי מפקדיהם, שהעדיפו להכיל אותם ולסיים את הפרשה בשקט. בדרך כלל הפתרון שנמצא לחיילים אלו הוא העברתם לתפקיד אחר או השארת מאחור, כך שלא יבצעו את המשימות עם חבריהם.

דוגמה למקרה כזה הוא סיפורה של מחלקת בני ישיבות מגדוד 890 של הצנחנים: המחלקה התבקשה לעמוד במחסומים בדרך לגוש קטיף, וכן לחסום את מעבר קרני לכניסת אזרחים שינסו לחדור פנימה.
המחלקה (33 חיילים) התייצבה כאיש אחד מול המפקדים והודיעה חד וחלק שלא תבצע את המשימה, ואם תוצב במחסומים – תאפשר לאנשים לעבור בהם בחופשיות. רב פיקוד המרכז, הרב יהודה ויזנר, הוזעק למקום, וניסה לשכנע את החיילים שעליהם לבצע את המשימה, וכי מדובר בחלק מתהליך הגאולה. החיילים התייחסו לדבריו בביטול ולא זזו מהצהרתם. בסופו של דבר החליטו המפקדים לא להעמיד את עצמם ואת המחלקה בניסיון, והחיילים לא הוצבו במחסומים, אלא נשלחו לשבת בשדה בצד הדרך.

באופן דומה נהג גם מפקד בחטיבת גולני, כאשר חייל שלו הודיע כי הוא מסרב לרדת לכפר מימון. לאחר כמה ניסיונות שכנוע שלא צלחו בידו, הורה המפקד שלא לשלוח כלל את הבני"שים בגדוד לכפר מימון, ואלו שהתעקשו לא להשתתף גם במשימות שמירה בבסיס – קיבלו את מבוקשם. כמעט רבע מאותו גדוד נשאר בבסיס, כאשר השאר נשלחו לכפר מימון.

לעומתם, היו סרבנים שבפועל הפרו את הפקודה: פלוגה בגדוד 12 של גולני, שהיתה אמורה לחסום אזרחים בצומת סעד, אפשרה להם לעבור. בגדוד זה נשפט רק חייל אחד על סרבנות, כך שפלוגה שלמה שסירבה פקודה לא נכנסה לסטטיסטיקה הצה"לית.

קטגוריה נוספת של סרבנים, שכוללת מספר חיילים רב שקשה להעריכו במדויק, היא אלו שמפקדיהם ידעו מראש שעלולה להיווצר מולם בעיה, ולכן לכתחילה לא הוצבו בפעילות נגד אזרחים. הדוגמאות לכך רבות, כפי שמעידים חיילים מתוך הפלוגות: כ-100 חיילים מבית הספר לשריון, הוצבו במעגל החמישי לאחר שהמפקדים הבינו שאין טעם להציבם נגד אזרחים. בגדוד 932 של הנח"ל היה ידוע כי מתוך 100 חיילים 60 היו מסרבים בפועל, ועל כן נשלחו למעגל האבטחה במהלך הגירוש בשא-נור. 3 מ"כים ועוד 15 חיילים בפלוגה בגדוד דוכיפת נשארו בבסיס בזמן הגירוש, לאחר שהיה ידוע כי הללו יסרבו פקודה.

ביחידות רבות לא הועמדו חיילים בניסיון, אולם הצהירו כי במקרה שהיו נשלחים לעקור יהודים היו מסרבים, כפי שמעידים חיילים באותן יחידות. לדוגמה: בפלוגה א' בגדוד 405 של התותחנים היו מסרבים 40 מתוך 80. בפלוגות שונות של גולני דווח על סירוב פוטנציאלי שנע בין 30 ל-50 חיילים בפלוגה. בגדוד 202 של הצנחנים היו מסרבים 30 מתוך 35 חיילים בני"שים, במסייעת בגדוד שקד של גבעתי אמרו כל החיילים (120) כי יעדיפו להיות נפקדים ולא להתייצב במעגל הראשון, ועוד.

נוכחים נפקדים
תופעה אחרת, שהתגברה בקרב החיילים ככל שקרב מועד הגירוש, היתה הנפקדות: חיילים שעזבו את בסיסם, חלקם אף עברו לצד אחיהם המתנחלים. הדיווחים על נפקדויות אינם במספרים גדולים, אולם גם כאן מדובר בתופעה שמעצם טבעה קשה להעריכה במספרים מדויקים.

במקביל לסרבנים בפועל או בפוטנציאל, שמצהירים על אי ביצוע הפקודה, זרמו מאות חיילים באפיק מקביל – סרבנות אפורה. מדובר באלו שלא באו בהצהרות למפקדיהם, אלא התחמקו והשתמטו בדרכים שונות מביצוע הפקודה: הוצאת גימ"לים, עמידה מן הצד ועוד. במסייעת של גדוד שקד בגבעתי השתמטו בין 20 ל-30 חיילים במעגל הראשון. 20 חיילים נוספים מפלחו"ד שקד בגבעתי היו אמורים לאבטח שוטרים במעגל החמישי וסירבו באפור.

תחקיר 'בשבע' ערך מיפוי של הסרבנויות השונות, כפי שפורטו לעיל, לרוחב כל היחידות הקרביות בצה"ל. הנתונים על המתרחש בכל יחידה נמסרו, כאמור, מפי חיילים המשרתים ביחידה ומעידים על חבריהם. התחקיר מכסה כשליש מהיחידות הלוחמות, כך שאת המספרים הסופיים יש להכפיל פי שלושה על מנת לקבל הערכה של כמות הסרבנים הנכונה בצה"ל. זאת מלבד חיילי היחידות העורפיות, שמידת הנכונות שלהם לסירוב פקודה לא נבדקה.

הנתונים המספריים הם: 118 סרבנים נשפטו (לבדוק שוב!). לגבי הסרבנות המוכלת והאפורה, מדובר בכ-2,800 חיילים מתוך היחידות שנבדקו. על בסיס נתון זה יש לציין את חטיבת 'גולני', שעל-פי המדגם המייצג עומד אחוז הסרבנים בה על כ-48 אחוזים. בצנחנים עומד המדד על כ-25 אחוזי סרבנות, ובגבעתי על כ-20 אחוזים. בגדוד חרוב עומד אחוז הסרבנות על קרוב ל-50 אחוז. נתון מעניין נוסף הוא שתי פלוגות בחיל ההנדסה (120 חיילים) שהודיעו כי לא יסכימו להשתתף בגירוש.

שתי קבוצות מיוחדות בולטות ברף הסרבנות הגבוה: האחת היא גדוד הנח"ל החרדי. חייל בגדוד סיפר כי כיוון שהיה ידוע שכל הגדוד (700 חיילים) יסרב פקודה, הוחלט שלא לשלוח אותם למשימות בצפון השומרון, והם נשארו בעמדתם הרגילה בבקעת הירדן. עם זאת, טוען גורם הניצב בעמדת מפתח בגדוד, הישארות הנח"ל החרדי בבקעה עשויה להיות מהלך טבעי של צה"ל, והמחשבה כי מדובר חשש מפני סירובים יכולה להישאר בגדר השערה בלבד.

קבוצה נוספת הם הצוערים בקורס קצינים בבה"ד 1: החבורה היוקרתית הזו אמורה היתה להישלח למעגל הראשון. צוערים דיווחו כי בין 80 ל-100 מהם היו מסרבים פקודה (כאשר כ-50 צוערים הנם חובשי כיפות). בנוסף, שני מפק"צים לא שותפו במשימה בעקבות בקשתם. צוער אחר, שחתם ויתור כדי לא לעמוד בניסיון, אומר שמתוך 50 דתיים בקורס, רק שלושה היו נשארים בו לו היו נשלחים למעגל הראשון. כך מגיעה רמת הסירוב בבה"ד 1 לכדי 20 אחוזים.

גם מפקדים זוטרים יותר הביעו התנגדות, וחלקם אף ויתרו על עתידם הפיקודי: מ"מ ומ"פ ברובאית ג' בגולני עזבו את הגדוד לפני הגירוש. באחד מקורסי המ"כים שהורדו לגוש קטיף אמר המפקד: "מי שלא רוצה להשתתף, שיישאר מאחור". 25 מהם, כחמישית מהקורס, נשארו לשמור במחנה. כ-10 מ"פים בגולני הודו כי יסרבו במקרה שיידרשו לבצע את הפקודה.

היחידות הסדירות הושארו בחוץ
על אף העדויות הברורות אודות סרבנויות בסדרי גודל של מאות, לא בא הדבר לידי ביטוי בפעולתם השוטפת של כוחות הגירוש בעת שביצעו את משימתם. את היישוב לסתירה הזו ניתן להבין באמצעות הבנת סדרי הכוחות שהציב צה"ל במעגל הראשון.

הרב יקי סביר, דמות בולטת במאבק בכפר דרום, משרטט את מפת ההיערכות הצה"לית על-פי תכניות מקוריות של צה"ל שהגיעו לידיו. לדבריו, הכוחות הורכבו משתי אוגדות, שהמשותף לכל הנמצאים בהן הוא העובדה שמדובר בכאלו שיש להם מה להפסיד, והרבה. האוגדה הראשונה הורכבה מקורסים צה"ליים: מ"כים, קצינים וטיס. האוגדה השנייה הורכבה מאנשי קבע, שהובאו מעבודות משרדיות בעורף. "מדבר באנשים שזהו מקור פרנסתם", הוא אומר על אנשי הקבע. "שוט הפיטורין אצלם חריף יותר מאשר אצל קצין קרבי".

לגבי הקורסים, הוא אומר, ודאי שלצוערים בקורס טיס או בקורס קצינים שוט ההעפה מהקורס הוא איום חמור מאוד, "ולכן נראו יותר סירובים דווקא בקורסי מ"כים". מלבדם, הוצבו למשימה אנשי משטרה ומג"ב, שמהם קשה לצפות לסירוב, כיוון שתפקידם בדרך כלל הוא עבודה מול אזרחים, ומבחינתם מדובר בפעילות לגיטימית של שמירה על החוק, אומר הרב סביר.

הוא מוסיף כי את יחידות הצנחנים השאירו באזורי יו"ש, כנראה כיוון שלא רצו להשתמש ביחידות הסדירות האורגניות, מחשש לסירובי פקודה. על חטיבת גולני הוא מספר, כי חלקה הועברו מהמעגל השלישי, שנועד לחסום את הגעת המחזקים במחסום כיסופים, למעגל השני של אבטחה מול הפלשתינים, מחשש דומה.

מתוך היכרות עם השטח, הוא מספר כי חיילי גולני שנותרו במעגל השלישי השתדלו לא לראות את המחזקים בכניסתם לגוש: "מפקד בחטיבה ראה את הקבוצה של 700 האנשים שהגיעו מכפר מימון וניסו לחדור פנימה. הוא עבר לידם, ואמר לנהג שלו: 'לא ראית כלום, תמשיך לנסוע'. כשהאנשים הגיעו למחסום, אמרו להם חיילי גולני: 'כל הכבוד, תמשיכו'. סמ"פ בסיירת גולני אמר לאחת הקבוצות שאילו היה יכול, היה מוריד את המדים ומצטרף אליהם. חיילי גולני הודיעו שהם מוכנים רק לתצפת, אבל לא לפנות. באחד המקרים הם אף סיפקו מזון ומים לאחת הקבוצות שנתקעה בדרך לגוש קטיף".
הרב גדי בן זמרה, ממטה 'יהודי לא מגרש יהודי', נותן הסברים נוספים לתופעת אי הבולטות של הסרבנות במהלך הגירוש. בחוברת שיצאה לרגל כינוס 'התחזקות והתחדשות' כותב הרב בן זמרה כי מלבד החלפת הכוחות שנשלחו למעגל הראשון, השפיעו גם הגיבוי המאסיבי של הרבנות הצבאית והעומד בראשה לצייתנות עיוורת, ומצד שני חוסר הגיבוי המספיק לפסיקתו של הרב שפירא מצד הרבנים וההנהגה הציבורית.

עם זאת, הסיבות העמוקות ביותר לכישלון בנושא זה, הוא טוען, הן שאלות הזהות והשייכות שבפניהן ניצב החייל, ולאלו ערכים הרגיש מחויב בבואו למלא את המשימה. לדעתו, ניתן בכל זאת למנות כמה הצלחות, אם כי לא במבחן התוצאה: הסרבנות האפורה, שהקיפה לדבריו אלפי חיילים, התסיסה שהגיעה גם לבה"ד 1, והתפיסה כי גם החייל הפשוט נושא באחריות על מעשיו, שקנתה שביתה רחבה בציבור.

לא ממלאים יותר

אם בחילות הסדירים עומדים סדרי הגודל של הסרבנות וההשתמטות על אלפים, על אחת כמה וכמה כשמדובר במערך המילואים. רק הפניות שהתקבלו למוקד המילואים של 'הלב היהודי' עומדות על למעלה מ-1,500. מדובר בזרם פניות שלא פוסק גם – ואולי דווקא – כעת, כאשר רבים אינם מעוניינים להמשיך לתרום לגוף שביצע את העקירה.

בחודשים שלפני הגירוש היו יחידות מילואים שלמות שסירבו להתייצב. כך למשל יחידת פינוי הקברים של פיקוד דרום: מדובר ביחידת מילואים של הרבנות הצבאית, שמורכבת כולה מחובשי כיפות. כשליש מהגדוד הודיעו שלא יתייצבו, ולבסוף פנה לצה"ל לחברא קדישא שיבצעו את פינוי הקברים.

ביחידת מילואים אחרת, שבה משרתים בני"שים בוגרי גבעתי, לא התייצבה חצי פלוגה לשירות בהר דב, לאחר שנודע להם כי הם מחליפים פלוגה סדירה שיורדת לביצוע העקירה. בגדוד חי"ר במילואים, שהתבקש להתייצב גם הוא כדי להחליף יחידת סדירים, הודיעו שני מ"פים למג"ד כי לא יתייצבו לשירות. צה"ל ביטל את צווי המילואים לכל הגדוד, לאחר שנודע שהמ"פים ביטאו את הלך הרוח של שאר החיילים. בקרב סרבני המילואים רק שבעה הועמדו למשפט.