בשבע 163: פגישה מטלטלת

גם כעבור למעלה משישים שנה, ר' מרדכי רוזנפלד זוכר היטב את המפגש המסעיר בעיצומם של ימי השואה עם הרב ישכר שלמה טייכטל, בבית מדרשו של החת"ם סופר בהונגריה.

יואל יעקובי , ג' בתשרי תשס"ו

הרב טייכטל, מגדולי רבני הונגריה ומקורבו של האדמו"ר מתנגד הציונות ממונקטש, הודה בימי השואה בטעותו וקרא לעלות לארץ ולבנותה. רוזנפלד, תלמיד ישיבה שגופו טולטל במחנות ריכוז אך אמונתו נותרה איתנה, עלה ארצה והקים משפחה לתפארת. גם לאחר מות בנו בתאונת אימונים בצה"ל נותר בטוח במסקנתו ממוראות השואה כי יש להשתחרר מהרוח הגלותית, ללמד ידינו לקרב ואצבעותינו למלחמה

מאורעות החודשים האחרונים גורמים לאנשים רבים לבחון מחדש חלק גדול מהשקפת עולמם. היחס למדינה, לצבא ולתקופה כאתחלתא דגאולה עומד לבחינה מחודשת, שמסקנותיה רק מתחילות להישמע. מעניין להיזכר כיום באירוע הרה גורל גדול הרבה יותר, ששינה בדור הקודם את השקפת עולמם של רבים. הכוונה היא, כמובן, לשואה.

מרדכי רוזנפלד מתגורר עם אשתו בשיכון פאג"י בירושלים. לפני שהגיע למשכנו הנוכחי, בטבורה של עיר הקודש, הוא עבר תחנות רבות, שכוללות בתוכן גם את מחנה הריכוז ברגן בלזן.

רוזנפלד נולד בשנת תרפ"ב (1922 למניינם) בפרשבורג, עיירתה של שושלת החת"ם סופר, פארה של יהדות הונגריה. באותה תקופה כבר לא היתה פרשבורג (כיום ברטיסלבה, בירת סלובקיה) חלק מהמדינה ההונגרית (היא הועברה לצ'כוסלבקיה לאחר מלחמת העולם הראשונה). הדבר לא מנע מיהדות האזור להיות שייכת מבחינה תרבותית ליהדות הונגריה.

משפחתו של רוזנפלד היתה משפחה לא עשירה, "כזאת שעליה נאמר: 'היזהרו בני עניים שמהם תצא תורה'", כדבריו. אחרי השואה שרדו, מלבד רוזנפלד ואביו, רק אח ואחות שעלו ארצה בתרצ"ט.

מקלט בסלובקיה
אחרי חמש שנות לימוד בבית ספר עממי עבר רוזנפלד ל'יסוד התורה', שהיתה מעין מכינה לישיבה. שם למדו, מלבד שמונה שעות של לימודים תורניים, גם שעתיים לימודי חול, שבהם השלימו את לימודי בית הספר העממי.

בתרצ"ו, לאחר סיום לימודיו ב'יסוד התורה', המשיך ללמוד בישיבה קטנה בפרשבורג. בתרצ"ח נסע לישיבה בגלאנטה, אצל הרב בוקסבוים, שם שהה כשנה – עד שגרמניה כבשה את צ'כוסלובקיה. כיוון שסלובקיה הופרדה מצ'כיה וסופחה להונגריה, לא היה יכול רוזנפלד לחזור לישיבתו שמעבר לגבול, והוא נאלץ להישאר בפרשבורג. בשנת תש"ב נסע לישיבת נייטרה, שם למד עד פסח, אז החלו לשלוח משפחות למחנות והישיבה נסגרה.

לאחר מכן חזר רוזנפלד לעיר הולדתו, שם נפתח פרק חדש בחייו. יחד עם קבוצת אנשים הוא התארגן בקומה הראשונה של מבנה שבו היתה ממוקמת ישיבתו של החת"ם סופר (שנפטר כמאה שנה קודם לכן), ובקומה השנייה היה ביתו הפרטי. כיוון שהבית היה ריק, היו יכולים להתיישב בו באין מפריע. בבית שהו במשך תקופת פעילותו כשלושים עד חמישים איש, כאשר אנשים יצאו ובאו כל הזמן. למעשה, כל מי שהגיע לשם נקלט ונשאר במקום.

מול המבנה הזה עמד בית דירות של יהודים שהפך אחר כך להיות בית משפט, שבפתחו עמד שוטר שמשום מה לא התעניין בנעשה בבית ממול. "אולי היתה זו זכותו של בעל הבית, החת"ם סופר, שהגנה עלינו", אומר רוזנפלד.

באוגוסט 1944 שהו במבנה כעשרים אנשים. לפתע נכנס יהודי מגולח למשעי, שלמרות העדר זקנו הבחינו בו שאינו יהודי מהשורה. כששאלו אותו תושבי המקום לשמו, נענו: "טייכטל מפיאשטני". מיד הבינו הנוכחים שלפניהם עומד אחד מחשובי הרבנים בסלובקיה, הרב ישכר שלמה טייכטל. הוא היה אב בית הדין בפיאשטני, ראש ישיבה ורב בעיירה סמוכה, שהספיק להוציא לאור עוד לפני המלחמה שני חלקים מספר השאלות והתשובות שלו, 'משנה שכיר'.

הרב טייכטל היה ידוע כיד ימינו של האדמו"ר ר' חיים אלעזר שפירא ממונקאטש (מחבר הספר 'מנחת אלעזר'), ראש הזרם האנטי ציוני עוד לפני ר' יואל טייטלבוים מסאטמר. גם הרב טייכטל, כרבו וכרוב הרבנים מסוגו, היה בעל דעות קיצוניות ששללו כל חבירה לחילוניים לצורך בניין הארץ. לא זו בלבד, אלא שרבנים אלו סברו שהגאולה לא תבוא כלל בדרך הטבע, ואל לנו לעשות מעשים על מנת לקרב אותה.

הרב טייכטל סיפר לשוכני המחבוא שהוא ברח בשנת 42' מסלובקיה להונגריה, שם שהה בהיחבא עד יולי 44'. באותו זמן ההונגרים החלו גם הם לשלוח את יהודי ארצם למחנות, והוא הבין שבסלובקיה בטוח יותר. למרות שהמשלוחים מסלובקיה החלו כבר בשנת 42', עקב פעילות נמרצת של מנהיגי ציבור כגון הרב ישכר דב ויסמנדל, גיזי פליישמן ואחרים, המשלוחים הופסקו ובסלובקיה ניכרה רגיעת-מה במצב היהודים. לכן הרב טייכטל החליט לברוח בחזרה לסלובקיה.

הרב טייכטל שמע שבפרשבורג נותר עדיין קומץ של יהודים, ועוד אפשר להתפלל שם, ללמוד, "או בקיצור לבלות", כדברי מרדכי רוזנפלד.

זמן לקום לסליחות
לאחר שהרב טייכטל התוודע אליהם, החלו דיירי המחבוא להסביר לו שהעתיד אינו נראה ורוד. מתנגדי הנאצים מבין הסלובקים (שבעצמם היו פאשיסטיים) חשבו שתבוסת הגרמנים קרובה, ולכן החלו במרד נגדם בעיר נצסקוילצה. המרד נכשל, והחשש היה שכמקובל בהיסטוריה היהודית העקובה מדם, מי שעתיד לתת את הדין ראשון הם היהודים, למרות שלא יזמו את המרד. "כיוון שזה המצב", אמרו לרב טייכטל, "אנו מבקשים מהרב שיאמר דברים שירגיעו את הרוחות".

הדברים שאמר הרב , מקורבו של הרבי ממונקאטש, הממו את השומעים. כך הוא פתח את דבריו, שנאמרו ביידיש:
"מה נאמר מה נדבר ומה נצטדק, האלוקים מצא את עוון עבדך. אבל אני אספר לכם סיפור", וכך סיפר הרב סיפור מהווי החיים המוכר של יהודי מזרח אירופה:
"בעיירה קטנה היה שמש בית כנסת שנפטר והשאיר אחריו אלמנה. חשבו אנשי הקהילה כיצד אפשר למצוא משענת כלכלית לאלמנה, שהרי באותה תקופה לא היתה פנסיה לאלמנות. אפשר אולי היה לתת לה להמשיך את עבודתו של בעלה המנוח, אך אין זה ראוי שאישה תמלא תפקיד של שמש בית כנסת. הוחלט שהיא תמלא את עבודות השמשות שמחוץ לבית הכנסת, ואת תפקידי השמש שבתוך זמני התפילות ימלאו המתפללים בהתנדבות. כך תוכל האישה להמשיך ולקבל את המשכורת שקיבל בעלה.
"הגיעו ימי הסליחות, והאלמנה במסגרת תפקידה כשמשית היתה צריכה לקום ולכתת את רגליה בין בתי העיירה, כדי לעורר את העם לסליחות. היא נטלה את מקל הסליחות המיוחד לכך, ופנתה לעבר הבית המרוחק ביותר בעיירה, ביתו של וייס שנדור. כשהקישה בדלת נחרד וייס שנדור מהדפיקה בשעה לא שגרתית זו, ומשפתח את הדלת וראה את אשת השמש שאל אותה לרצונה. היא הסבירה לו שכחלק מעבודת השמשות המוטלת עליה היא צריכה לעבור מבית לבית ולעורר את העם לסליחות.

"כששמע זאת וייס שנדור הוא ניסה לשכנעה שאין זה מתאים לאישה להסתובב בחוץ בשעה מוקדמת שכזו, במזג אוויר כה חורפי וגשום, ועדיף שהוא יעשה זאת במקומה. האישה נאותה להצעה והעבירה לו את מקל הסליחות, ווייס שנדור יצא לדרכו לעורר את העם.

"כשהגיע לבית הראשון נשאל לזהותו, וענה: 'אני וייס שנדור, וקיבלתי על עצמי לעורר את העם לסליחות'. מיהר בעל הבית להגיב בכעס: 'וייס שנדור? אוכל חזירים שכמוך לא יעורר אותי לסליחות'. טרק את הדלת בזעם ושב לישון.

"כשהגיע לבית השני, נשאל לזהותו וענה את אותה תשובה, נענה שוב באותה צורה: 'מחלל שבת שכמוך לא יעורר אותי לסליחות'. ובעל הבית הזה הגיב באופן דומה לקודמו.
"כך נענה גם בבית שאחריו: 'רמאי ונוכל שכמוך, או משחק בקלפים שכמוך לא יעיר אותי לסליחות', וכן על זו הדרך אירע גם ביתר בתי העיירה. סיבוב ההשכמה הסתיים בלעז ובבוז, ואיש לא קם לסליחות.
"בבוקר, כשכל הציבור הגיע לתפילת שחרית בשעה הרגילה בלא לומר סליחות, קיבל הרב את פניהם בתמיהה: 'מה מיוחדת השנה שלא באתם לסליחות?' אנשי העיירה הצטדקו ואמרו לרב שוייס שנדור אשם בכך, שהרי הוא אישיות מפוקפקת ומפורסמת לגנאי בעיירה, והוא שעורר אותם לסליחות, ועל כן לא באו. 'שוטים!' הגיב הרב בכעס, 'נכון שוייס שנדור אשם בכל הדברים שהאשמתם אותו, אך הפעם הוא עורר אתכם לסליחות ולא עסק בכל מה שהאשמתם אותו, מדוע אפוא לא קמתם?'"

כאן פרץ הרב טייכטל בדמעות וצעק: "נכון שהציונים מחללים שבת וכדומה, אבל הם עוררו את העם וצעקו: 'צאו מתוך ההפיכה, הגויים שונאים אותנו, אין לנו מקום אלא בארץ ישראל', ולא שמענו". הוא סיים את דבריו במילים האלה: "הלוואי שנזכה לתקן את העיוות, וה' יקבל אותנו בארץ המובטחת".
השומעים ההמומים לא ידעו על הספר 'אם הבנים שמחה' שהוציא הרב טייכטל לאור בתנאים קשים כשנה קודם לכן, בבודפשט, שם פרש באריכות ובצורה סדורה את משנתו החדשה. למרות זאת הבינו השומעים שמהפך רציני התחולל בנפשו של הרב הגדול, שמאורעות השואה גרמו לו לחשוב מחדש על חלק גדול ממה שהיה ברור לו כמובן מאליו קודם לכן.

גם עד הראייה לסיפור הזה, מרדכי רוזנפלד, לא נשאר אדיש למאורעות. בסביבה שבה גדל היה ברור לכולם כי המשיח יביא אותם על ענני שמים לארץ כשיגיע הזמן, ומעטים חשבו לעשות משהו בנידון. אך לאחר השואה, למרות שנשאר יהודי חרדי נאמן לדתו, הוא עלה ארצה ושינה את דעתו מהבחינה הלאומית מהקצה אל הקצה.

השמדה ללא חנינה
בחוברת שכתב רוזנפלד על תלאותיו בשואה הוא כותב כי "אין ספק שכל אלה ששרדו מהשואה האיומה הזאת משוכנעים שלמרות הכל, ההשגחה הפרטית של אלוקים על בני האדם קיימת. אבל מאיתנו נבצר לתפוס בשכל על מה יצא הקצף מהבורא על העם היהודי".

לדעתו בניגוד לפוגרומים קודמים בהיסטוריה היהודית, שבהם ניתנה לקרבנות הברירה להמיר את דתם ולהינצל, ובכך שבחרו למות קידשו את השם, בשואה לא היה הדבר כך. כאן לא עמדו היהודים בפני הברירה הזאת, ואפילו אלו שהתנצרו לא זכו לחנינה. "ברור שכלפי מעלה יש לכולם את הדין של קדושים, אבל לא כלפי אומות העולם, שלא ראו בהשמדה זו קידוש השם".

רוזנפלד מנסה בכל זאת לנתח את שורש המשבר: "אין ספק שהחינוך והרוח הגלותיים שהיו בנו, בלי הבדל בין דתיים לחילונים, היו הגורם לכך שלא התארגנו להגנה עצמית. אף כשהיה ברור לנו שמדובר בהשמדה טוטאלית, ולא היה לנו כבר מה להפסיד, לא עמד בנו הרוח לעבור לקרב פרטיזני, לחבל בפסי הרכבת שדרכם הובילו למחנות השמדה, ובמקום זה האשמנו את האנגלו-סכסים, שלא סיכנו את עצמם במקומנו ולא הפציצו את הפסים, כאילו שטיסה כזאת היתה בשבילם טיול חופש ולא סכנת חיים".
מסקנתו של רוזנפלד ממה שעבר בשואה הנה ברורה והחלטית: "כל אחד חייב לחנך את ילדיו להגנה עצמית, וכאן בארץ ישראל יש צה"ל שעושה זאת. לא ייתכן שדווקא בבעיה רצינית כזאת נזלזל ונסמוך על נסים. על זה נאמר: 'אין סומכים על הנס', כי איננו יודעים אם אנו ראויים לנסים.

"היהודי הכי חרדי מבין שאין בעיה להשתדל בשביל הפרנסה, ואין זה חיסרון באמונה. אך רק פה, כשזה מגיע להגנה על החיים, הוא נהיה צדיק וסומך על הקב"ה. אבל יש להשתדל, ואז הקב"ה עוזר. ואדרבה, ביטול תורה גדול הרבה יותר היה בזמן השואה, כשישיבות שלמות הוכחדו.

"ההשתמטות מהצבא היא בגדר של 'לא תעמוד על דם רעך', וכבר אמר משה רבנו: 'האחיכם יבואו למלחמה ואתם תשבו פה?!' וברור שלא מדובר בפשט הפסוק על מלחמה ביצר הרע, אלא על מלחמה באויב אנושי".

רוזנפלד עצמו חינך את בניו לתורה, אך גם להגנה. הוא עצמו שילם מחיר כבד פעמיים, בפעם הראשונה כשבנו יצחק משה נהרג בתאונה בעת שירותו הצבאי, כשהיה בקורס מט"קים בשנת תשל"ח. אחיו של יצחק משה, המוזיקאי אליעזר רוזנפלד ('הניגון שבלב'), קרא לבנו, שנכנס לברית ביום האזכרה של הדוד, על שמו, יצחק מנחם. לפני כמה שנים נהרג גם הוא בשיטפון בנחל צאלים, כשהיה בחופשה משירותו הצבאי כטייס בחיל האוויר. דרך אגב, נכדתו של מרדכי מספרת כי בדיקה שנערכה במשפחה העלתה כי הדוד והאחיין לא רק נהרגו באותו גיל, 22, אלא שהם חיו אותו מספר ימים. וישנן עוד נקודות קשר ביניהם.

למרות המחיר האישי הכבד רוזנפלד מסביר ששואה לא באה על זרעו, ובכל המלחמות לא נהרגו אפילו אחוז אחד מאלו שהושמדו בשואה.
האם מסקנתך בעניין חובת השירות בצבא לא השתנתה לאחר שראינו שצה"ל משמש לא רק להגנה על יהודים, אלא גם לגירושם?
"כל מה שדיברתי היה באופן כללי, ולא לגבי כל מיני מקרים פרטיים. ההשקפה הכללית היא חזקה, ואינה משתנה בגלל כל מיני מאורעות חולפים".

תורת לחימה
לאחר הפגישה עם הרב טייכטל, נשאר רוזנפלד במחבוא עוד חודשיים. אז נתפס ונלקח למחנה בסלובקיה, משם הועבר למחנה אורנינבורג, ומשם למחנה הנודע לשמצה ברגן בלזן, שממנו הועבר למחנה המבורג, ושוב הוחזר לברגן בלזן. משם הוא שוחרר על-ידי האנגלים. לאחר שחרורו הגיע רוזנפלד לשוודיה לצורך החלמה, חזר לפרשבורג ונשא אישה.

בשנת תש"ט, שנה אחרי קום המדינה, הוא עלה לארץ, לבית עולים בבית ליד. אחר-כך עבר לבית עולים בתלפיות, ומשם המשיך לחיים עצמאיים. נולדו לו שמונה ילדים, כשהבת הגדולה נפטרה עוד בפרשבורג, והבן, יצחק משה, נהרג כאמור בצבא. בנו זה, דרך אגב, למד קודם לכן בישיבות בנתיבות, במעלות וב'מרכז הרב', שם התגייס.

שנים רבות עבד רוזנפלד כמנהל חשבונות בהסתדרות הפקידים, והוא בפנסיה כבר שנים רבות. גם כיום, כשהוא כבר אינו צעיר, הוא ממשיך לשמש כגבאי בבית הכנסת 'בנות עזרת ציון', שם הוא גם מעביר שיעורים בגמרא ומשמש כשליח ציבור ("אתמול לדוגמא הייתי חזן בלילה הראשון של סליחות", הוא מציין). כמו כן הוא מחזיק שתי קופות גמילות חסדים, האחת בבית הכנסת שלו, והשנייה, שפועלת בישובים כוכב השחר ושילה (שם יש לו ילדים) על שם בנו יצחק משה ז"ל.
מבחינות מסוימות הוא מגדיר את עצמו כחרדי, מצד הבנת הערך של לימוד התורה וההקפדה על המצוות, אך בהשקפותיו הלאומיות הוא אינו כזה.

מה אומרים בסביבתך על כך שאתה שולח את בניך לצבא?
"אולי הם כועסים עלי על זה, אבל לא אומרים לי, כי הם יודעים שאני לא נופל מהם בכל הבחינות בלימוד גמרא, בחזנות ובגמילות חסדים".

רוזנפלד מסכם בחוברת שכתב את מסקנותיו בשלוש נקודות: ראשית, ישנה חובה לעלות מכל קצווי העולם ארצה; שנית, יש לקיים את הפסוק מתהלים "לדוד, ברוך ה' צורי, המלמד ידי לקרב אצבעותי למלחמה" בלי פירושים המסלפים את הפשט. הכוונה היא למלחמה ממש, שחובה עלינו לדעת לעסוק בה בשעת הצורך; ושלישית, יש לשמור על אחדות העם ולהתגבר על כל הגורמים לשנאה. "ואהבת לרעך כמוך", בבחינת "מה ששנוא עליך לא תעשה לחברך", ואז ישוב ה' לשוש עלינו ונזכה לכל הנבואות הטובות במהרה בימינו.

אם הבנים שמחה
הרב ישכר שלמה טייכטל נולד בשנת תרמ"ה (1885) בהונגריה. הוא חונך וגדל בסביבה הונגרית חסידית, שבה התעלה לרמות גבוהות של לימוד ויראת שמים, עד שנתמנה לרב ולמורה הוראה בפישטיאן שבסלובקיה. כמו כן הוא הוציא שני כרכים מספרו 'משנה שכיר'.
ההשקפה שהיתה רווחת בסביבתו של הרב טייכטל גרסה כי על האדם להשקיע את כל כוחותיו בלימוד תורה ובעבודת ה', בתוך המסגרת המסורתית של מושגים אלו, כפי שהתגבשה בזמן הגלות. עלייה לארץ ובניינה לא היו חלק ממנה, אפילו להיפך.

במכתב שכתב הרב טייכטל כמה שנים לפני השואה, בשנת תרצ"ו (1936) בעיתון 'יידישע צייטונג' שיצא במונקאטש, הוא הצטרף לדעתו של בעל ה'מנחת אלעזר' ממונקאטש, שבניין ארץ ישראל כיום הוא חילול הקודש וטומאת הארץ העליונה. את שינוי דעתו בזמן השואה הוא מסביר בספרו 'אם הבנים שמחה': "שאז, בעת כתיבת מכתבי הנ"ל, היתה עת מנוחה והשקט, ולא הגענו לסכנת נפשות ולא היה נוגע להצלת נפשות. אבל עתה שנשתנו העתים נשתנה גם הדין... וזולת זה כבר כתבתי בפתיחת ספרי זה, שמעולם לא ירדתי לעומק הדין של הלכה זו. ועתה אחרי שלנתי בעמק הלכה זו, וראיתי באמת שטעות היתה בידי, אעשה כהרבה מרבותינו בש"ס שאמרו והודו: דברים שאמרתי לכם – טעות היתה בידי, ומצינו גם כן בפוסקים שאחר כך חזרו ממה שהורו בתחילה, ודוק".

השיפור במצב היהודים בין שתי מלחמות העולם נגדע באחת עם פרוץ מלחמת העולם השנייה. המאורעות הקשים גרמו לרב טייכטל, שישיבתו נסגרה והוא נאלץ להימלט על נפשו, לבחון מחדש את השקפתו. הוא החל (לראשונה, לעדותו שלו) להתעמק בסוגיות אלו של גלות וגאולה, גאולה בדרך הטבע, יישוב ארץ ישראל והיחס לבוניה שאינם שומרי מצוות, כשחלק מהזמן התחבא בעליית גג. הוא הגיע למסקנות נחרצות, שעליהן זעק והטיף (כפי שמספר כאן מרדכי רוזנפלד) בציבור. את בירוריו הוא העלה על הכתב בספרו הידוע 'אם הבנים שמחה', שנכתב כמעט ללא ספרים, ואף על פי כן הוא מלא בציטוטים ומראי מקומות לספרים רבים, מה שמעיד על הבקיאות המופלגת שהיתה לו במקורות.
הספר הנו רב תחומי, ובלול מדיונים בהלכה ובקבלה, ממסורות חסידיות ומאקטואליה. הוא יצא לאור בתוך ימי השואה, בשנת תש"ג בבודפשט.

יש לציין כי אף-על-פי שהרב טייכטל מגיע למסקנות מחודשות מבחינת סביבתו התורנית, אין הדבר גורע כהוא זה מהערכתו לרבותיו, והוא מנסה ככל יכולתו ליישב את המסורות מרבותיו עם מסקנותיו החדשות. כשאינו מצליח בכך, הוא נוקט בגישה של "דברי הרב (=הקב"ה) ודברי התלמיד (=הרבנים) – דברי מי שומעים?"

הרב טייכטל לא זכה להגשים בגופו את העלייה לארץ שעליה הטיף. הוא נרצח בי' בשבט תש"ה (1945), קרוב מאוד לסיום המלחמה. כך מספר תלמידו שהיה לידו בעת שנרצח: כשהגרמנים החלו לסגת, הם לא היו מוכנים להניח לקרבנותיהם והרחיקו אותם מהחזית באכזריות רבה. אחרי שהרעיבו אותם כמה ימים, זרקו לכל אחד מנת לחם זעומה, כדי שיריבו ביניהם על הלחם. אוקראיני אחד חטף את מנת הלחם של יהודי. הדבר הכעיס מאוד את הרב טייכטל, שדרש בתוקף מהאוקראיני שיחזיר את העושק. שכניו היהודים של הרב התחננו בפניו שלא יעסוק בכך, אך הוא עמד על שלו: "איך אעמוד מנגד כשנפשו של נעשק תלויה בלחם", אמר, עד שלבסוף קמו האוקראינים ובשיתוף חיילי האס-אס רצחו אותו בעינויים איומים.

לפני פטירתו דיבר בהתרגשות גדולה אל היהודים שסבבוהו: "יהודים, עוד מעט ותכלה ממשלת זדון מן הארץ, ואתם תזכו לישועה גדולה מאוד שתאיר את כל העולם. בייחוד יזכו לכך תושבי הארץ הקדושה. הבה נתפלל כולנו לשלום אחינו בכל אתר ואתר. יודע אני כי שעותי ספורות, ואני מבטיח לכם להתפלל בעדכם שתזכו לישועה ולגאולה שלמה במהרה". מילותיו האחרונות היו: "הפיצו את מעיינותי חוצה".
כאמור, הוא עצמו לא זכה לראות את הישועה, אך יש לו דור המשך של תלמידי חכמים בארץ. בשנים האחרונות יצא לאור הספר 'אמונה צרופה בכור השואה', המכיל פרקי אמונה בזמן השואה מהרב טייכטל זצ"ל הי"ד.