חדשות ערוץ 7

פופולארי: תג בכותרות
גליונות בשבע עוד גליונות

בשבע

גליון 164ראשיהפצה

ישרה מדי - בגליון השבוע

הדחתה של הפרקליטה הדתית המסורה פליאה אלבק ז"ל מתפקידה הבכיר במשרד המשפטים היתה סימפטום בולט ראשון למחלות ממאירות שנתגלו בהמשך במערכת המשפט.
12/10/05, 00:00
עפרה לקס

זה לא שהיא היתה כזאת ימנית, מסבירים מקורביה, אבל החלטותיה המשפטיות שסייעו לבניית התנחלויות ועמדו תמיד במבחן בג"ץ היו לצנינים בעיני עמיתיה. "היא היתה משפטנית מהסוג הייקי, שהאמת והצדק הם עמודי האש שלה" אומרת הבת רבקה סלומון על אמה שנפטרה לפני שבועיים בתום מאבק ממושך ואמיץ במחלתה

בהתחלה טענו שהיא מכשול להתיישבות ביש"ע, אחר-כך כינו אותה 'אם ההתנחלויות', אבל עורכת הדין פליאה אלבק לא היתה אדם פוליטי. אלבק, אומרים מכירה וקרוביה, עשתה מה שהיה בעיניה נכון, ראוי ובעיקר צודק, "מתוך דבקות במטרה ומבלי לגרום עוול לשום אדם: יהודי או ערבי".

הדימוי של אלבק כחביבת המתנחלים אולי נעם לה כששוחחה עם אנשי יהודה ושומרון, אבל במשרד המשפטים בירושלים הוא דווקא הזיק לה. מאוד. 24 שנים אחרי שנכנסה לתוך המחלקה האזרחית במשרד המשפטים, ניהלה אותה וכיהנה כמשנה ליועץ המשפטי לממשלה, הודחה עורכת הדין פליאה אלבק מכהונתה הרמה. הגאונות ורדיפת הצדק שלה היו לשם דבר, אך אלה לא עזרו לה כאשר היא זוהתה בצד הלא נכון של המפה.

גם את שנותיה האחרונות, שבהן נאלצה להיאבק בסרטן, עשתה מתוך דבקות במטרה ובלי חולשה. לפני שבועיים הכריעה אותה המחלה הקשה, והיא בת 68 שנים.

פליאה אלבק נולדה כפליאה נבנצאל, בת לד"ר יצחק נבנצאל, שהיה מבקר המדינה השני, חבר בוועדת אגרנט וקונסול כבוד של שוודיה בישראל. את חוק לימודיה סיימה ב'חורב' בירושלים, ולמדה משפטים באוניברסיטת בר אילן. לאחר שבגרה נישאה לפרופ' שלום אלבק, משפטן ומומחה בתחום המשפט העברי.

אחיה של אלבק, הרב אביגדור נבנצאל, רב הכותל, ופרופ' ישעיהו נבנצאל, פיזיקאי, הם דמויות ידועות בתפיסתן המחודדת ובהיקף ידיעותיהן הרב. מקורביה של אלבק מעידים כי היא לא נפלה מאחיה בתחום הזה.

כישרונותיה בלטו, כנראה, למרחק כה רב, עד כי עובדת היותה אישה וגם דתית לא מנעו מן הסובבים אותה למנותה לכהן כראש המחלקה האזרחית במשרד המשפטים וכמשנה ליועץ המשפטי לממשלה.
"היא היתה וורקוהוליקית מובהקת", מספרת בתה, רבקה סלומון. "היתה לה דבקות גדולה במטרה, משום שהיא הרגישה שהיא עוסקת בהגנה על חלשים ובמנהל תקין. בענייני צדק. היא, למשל, התמחתה בנושא אימוץ הילדים הרבה לפני שהמושג 'טובת הילד' הופיע בכל מקום".

לבני הזוג אלבק נולדו חמישה ילדים. האם אמנם לא היתה בבית, אך היא דאגה שבכל עת מישהו יקבל את פניהם עם ארוחה חמה וטיפול מסור. "לא היינו ילדי מפתח בשום אופן", פוסקת סלומון.

פליאה על הקרקע
בסוף שנות ה-70, במסגרת תפקידה כראש המחלקה האזרחית במשרד המשפטים, נדרשה אלבק לסוגיה של סכסוך קרקעות עם הבדואים בנגב, וזה פתח לה את הצוהר להבנת החוק והשטח בתחום הקרקעות.

לאחר המהפך הפוליטי, בשנת 77', החליטה ממשלתו של בגין לשנות את הגישה בכל מה שקשור להקמת יישובים ביהודה ושומרון. בעוד ממשלת העבודה גרסה כי יש להפקיע קרקעות מהערבים וליישב שם יהודים לצורכי ביטחון בלבד, סברו בגין וחבריו כי יש ליישב את יהודה ושומרון, מתוך גישה של זכות על הארץ, וכי יש לבצע זאת מבלי לקפח את זכויותיהם של הערבים.

בשנת 79' התבקש היועץ המשפטי לממשלה, אהרון ברק, לבדוק אם שטח מסוים שעליו רצו להקים ולהרחיב יישובים הנו אדמות מדינה או קרקע פרטית. ברק הטיל זאת על אלבק, והיא יצאה לשטח. בתקופתו של ברק, כך פורסם, היא היתה מגישה לו טיוטות לחתימה והוא היה חותם. בתקופה של מחליפו, יצחק זמיר, היא קיבלה את מלוא הסמכות לכתוב וגם לחתום.

מסופר כי באחת הפעמים הבדיקות שלה מצאו כי שטח שהיה מיועד ליישוב אינו אדמת מדינה. זמיר אמר לאלבק שהוא אינו מעז לחתום, ושתעשה זאת בעצמה. אז היא חתמה, וכך עברה אליה הסמכות.
בניגוד לאנשים אחרים בשירות הציבורי, מספרים מקורביה, היא ידעה להחליט וגם לעמוד מאחורי החלטותיה באחריות מלאה. "היא לא זרקה את הכדור למישהו אחר, והיא גם לא דפקה חשבון לאף אחד".

כדי לאפשר הקמת יישובים בלי להפקיע אדמות היה צורך לקבוע של מי האדמה. הדבר היה לא פשוט בכלל, משום שברוב המקומות לא היה רישום מדויק של קרקעות.

חוק הקרקעות השולט ביו"ש הנו החוק הירדני, שלא שונה, בעצם, מתקופת הבריטים, וגם הם ירשו אותו מן התורכים. לפי החוק הזה, כל אדמה שהיא שטח פתוח, מעבר לטווח שמיעה של קריאת התרנגול שבכפר, היא אדמה פרטית של הסולטן התורכי (או של הגוף השולט). אפשרות אחרת היתה שאיכר מסוים עיבד את האדמה במשך 10 שנים, או שלמשפחתו היתה זיקה לשטח. במקרים כאלה היתה עדותם של הערבים הדרך היחידה לקבוע של מי האדמה.

אפשרות אחרת היתה שהקרקעות הוסדרו בטאבו על-ידי ועדת פקידים. בחלק מהמקרים היה מדובר ברישום ישן, מימי התורכים, והדברים תוארו בכלליות מעוררת השתאות. השטח הפרטי יכול היה להיות מוגדר מוואדי ספציפי לעץ מסוים ועד לסלע גדול. מובן שהנוף השתנה במשך השנים, והיה צורך לברר את האמת לעומקה.

אלבק ניצחה על מלאכה לא פשוטה. היא ואנשיה היו צריכים לגבות עדויות, ולערוך מחקר היסטורי.

של מי הקרקע הזאת?
כאשר בתחילת שנות ה-80 נכנס פרופ' יובל נאמן לתפקיד שר המדע והפיתוח, הוא הפעיל בצורה מסודרת ותכופה את ועדת השרים לענייני התיישבות, כדי לדחוף את מפעל הקמת היישובים ביש"ע. במסגרת זו הוא מינה את אברהם שבות כיועץ לענייני התיישבות ופיתוח, ובעצם לסמנכ"ל במשרד. שבות היה צריך להכין את החומר לוועדה, וכך הוא מצא את עצמו עובד כתף אל כתף, או רגל אל רגל עם אלבק במשך שנים.

כעת, בתקופתו של נאמן, התעורר הצורך למצוא שטחים רצופים המספקים די אדמות מדינה להקמת יישובים. המקום היה אמור להיות מתאים גם מבחינת תשתיות, נגישות ומציאת מקומות עבודה, אבל הבסיס המשפטי, זה שפוסק של מי הקרקע, היה הנקודה ההתחלתית.

בכל פעם מחדש היו אלבק ושבות מבקשים מן המנהל האזרחי את הרישום של קרקעות האזור בטאבו, בוחנים תצלומי אוויר ויוצאים לשטח. לאחר שסרקו את האזור, הם היו מיידעים את אנשי הכפר ומזמנים את המוכתרים להעיד או לערער על ההכרזה שהאדמות שאינן שייכות לאיש. בראשות ועדת הערר עמד שופט בדימוס ושני פקידים, בהם אחד ערבי, אשר שמעו את הטענות ופסקו בנושא. שבות מספר שגם במקרים בהם היה ניכר כי ערבי מעבד את האדמה שנתיים-שלוש בלבד, או במקרה של קרקע פרטית קטנה בתוך שטח גדול של אדמות מדינה, מדינת ישראל החליטה לוותר.

אלבק העדיפה שלא להסתפק במפות או לשלוח שליחים. היא התעקשה לעבור כל שעל ולבחון אותו בעצמה. והחלטותיה היו לחומרה, מספר שבות: "היא אמרה שהיא זאת שצריכה לעמוד אחר-כך בפני בג"ץ, ולכן היא פסקה כך". החלטותיה אכן עמדו בכבוד בעתירות נגד הקמת היישובים, ולכן היא גם קיבלה מעמד של בת סמכא ופוסקת בתחום.

פעילותה הזאת, יש להזכיר, התנהלה בצד ניהולה את המחלקה האזרחית, ולעתים בתום יום מתיש של סיורים היו שבות, אלבק ואישים נוספים מסכמים את מה שראו, כולל ההסתייגויות, ומכינים את החומר כדי שהגלגלים האחרים בתעשיית הקמת היישוב, קרי משרדי הממשלה, יוכלו להתניע.

בתחילת הדרך, מספרים האנשים שעבדו איתה, היא היתה מסויגת ומאוד מחמירה. היא לא בטחה באנשי ההתיישבות. לא בהם ולא בכוונותיהם, מסביר שבות: "היא באה מתוך תפיסה שהערבי הוא המסכן, שמקפחים את זכויותיו ושיש לדאוג לו. היא גם לא כל-כך הכירה את השטח ואת המנהג הרווח שם".

כשסיירה אלבק עם אריאל שרון כדי למצוא שטח להקמת אלון מורה, כך מספרים, היא ראתה גללים של צאן, ואמרה שזו עדות שהשטח הזה מעובד. "קשה היה לשכנע אותה שרועה צאן ילך דווקא לשטח שאינו שייך לאיש", אומר שבות.

"היא בדקה פרש אחרי פרש", מספר עורך הדין אליקים העצני. "לא היו לה פשרות. גם הכביש המוביל לקרית ארבע מתפתל ומתפתל, לעתים תוך סיכון חיי אדם, כי היא לא רצתה לקחת מהערבים את האדמה שלהם. חרקנו שיניים".

העצני מספר שפעם הם הגיעו ליישוב אפרת, שהיה אז יישוב קטן מאוד. העצני שאל את אלבק כמה אדמות מדינה יש בסביבה, והיא השיבה לו שאלפי דונמים. "שאלתי אותה, אז למה אישרתם שטח כל-כך קטן ליישוב? היא השיבה לי: 'כי ככה אמרו לי'".

לא ממש מסכנים
באותה תקופה היו שראו באלבק כמונעת ומכשילה את ההתיישבות. אופייה הקשוח, מספרים מכיריה, אופי של גאונים שאינם יכולים לסבול שטויות ושדבריהם אינם תמיד נוחים לבריות, הוסיפו על התחושה הזאת. כולם ידעו שאחרי שפליאה פוסקת דבר, אי אפשר לערער עליו.

אבל הגישה השתנתה. ד"ר אריה בכרך, אחיינה של אלבק, מספר כי באחת הפעמים הוא הביע טרוניה על דודתו באזני פנחס ולרשטיין, אשר לא ידע על קרבת המשפחה. ולרשטיין היסה אותו. הוא טען שאלבק מסייעת למתיישבים.

שבות מסמן את שנות 83'-84' כמהפך בתפיסה וביחס של אלבק. לדבריו, בשלב הזה היא הבינה שפעמים רבות הערבים רואים יהודים מסתובבים בשטח, ואז הולכים ונוטעים עוד עצים כדי לתפוס עוד שטח, לפני שיוכרז כאדמת מדינה. לעתים היתה זאת יוזמה פרטית של חקלאי זה או אחר, אך בפעמים אחרות היתה כאן יד מכוונת מן ההנהגה.

שבות אינו שוכח שפעם הם הגיעו לשטח, לאחר שערבי מסוים הגיש ערעור וטען כי הוא מעבד חלקה מסוימת כבר שנים, ובמהלך הרצאת הטענות אחד הנוכחים נשען על עץ. העץ קרס. "הם פשוט שתלו עצים גדולים, כדי שזה ייראה כאילו הם בשטח זמן רב". והיה גם ערבי שהפך את השטח שלו בשטר הטאבו מ-17 ל-1700 דונם, והזיוף התגלה. המקרים האלה, אומר שבות, לא היו היחידים.

"מצד אחד היא גילתה שהערבים לא כל-כך מסכנים, ומצד שני היא נפגשה איתנו, הכירה אותנו וראתה שאנחנו לא באים כדי לפגוע בערבים באופן אישי, אלא שכל הרצון להתיישבות בא מתוך מניע אידיאולוגי. גם הרקע הדתי והציוני המשותף סייעו להפשיר את הריחוק ההתחלתי".

בשלב הזה כבר נוצרו יחסי אמון הדדיים, ואלבק אף סייעה לקדם תהליכים מול משרד הביטחון.
לפני שנה התראיינה אלבק לעיתון 'הארץ', ושם צוטטה כמי שאומרת שמאה היישובים שהוקמו ביו"ש על בסיס חוות דעתה המשפטית הם כמו ילדים בשבילה. רבקה סלומון, בתה של אלבק ותושבת קדומים, מסבירה כי אמה שמחה שהפעולה שלה סייעה ליישוב יהודים, אבל היא התנגדה לשיטה של התיישבות בכל מקום ובכל דרך כאמצעי לקביעת הגבולות.

ימנית מדי למערכת המשפט
אבל הידידות שנרקמה בין אלבק לאנשי ההתיישבות, העובדה כי הקביעות שלה עמדו במבחן בג"ץ וגם אופייה התקיף והתבטאויותיה החריפות, היו לצנינים בעיניהם של אנשי השמאל. בשנת 91' הגיש תושב חאן יונס תביעת פיצויים ממדינת ישראל, בשל העובדה שאשתו נהרגה במסגרת פעולת צה"ל באזור. אלבק נתבקשה להכין חוות דעת על תשובת המדינה לתביעה, וכתבה כי "התובע רק הרוויח ממות המנוחה, שכן בחייה היה חייב לפרנס אותה".

למען האמת, חוות הדעת הזו, שהודלפה בידי מתנגדיה, אכן נראית חסרת רגש כאשר היא מנותקת מכל הקשר. מקורביה של אלבק יודעים להסביר את המכלול, מה ששם את ההתבטאות הזו במקום אחר. "זו היתה תביעת נזיקין", מספר בכרך, "ולא תביעה על בסיס רגשי. פליאה הסבירה לי שדובר באדם שאשתו היתה מבוגרת ולא היתה יכולה לעבוד, ולכן היא לא יכלה להרוויח כסף. בשיקול הכלכלי הצרוף, האישה לא הכניסה כסף אבל היתה לה 'עלות'". בכרך טוען שכמי שייצגה את המדינה זו היתה חוות דעת טובה. "היום כבר לא כל-כך מקובל שבמשרד המשפטים מייצגים נאמנה את המדינה", הוא קובל. בכרך טוען עוד כי את התזה הזו אמר אהרון ברק עוד לפני אלבק, "אבל לו מותר להגיד את זה".
אחרי חוות הדעת הזאת כבר לא היתה דרך חזרה. חבר הכנסת יוסי שריד דרש את פיטוריה, אך הדבר לא עלה בידו. שנתיים מאוחר יותר, פעם נוספת במסמך פנימי, העבירה ביקורת על חבר הכנסת חיים אורון ממרצ, שדרש להעניק פיצויים לערבים שנפגעו מפעולות של יהודים נגדם, והטילה ספק בנאמנותו למדינת ישראל. שוב הודלף המסמך, והפעם לא היה מוצא. אלבק, עובדת מדינה, הואשמה שהעבירה ביקורת על נבחר ציבור, והפעם עלה לה הדבר בהדחה פומבית. שר המשפטים היה אז עו"ד דוד ליבאי. קשה שלא לראות את החבל העבה של הפוליטיקה שגרר את הצעד הזה.

"היא חשבה שנעשה לה עוול", אומרת סלומון, "אבל כיוון שהיא היתה בן אדם מאוד אופטימי, היא לא נתנה לזה להפיל אותה על הקרשים. היא לקחה את שנת הצינון ופתחה משרד פרטי, שבמסגרתו גם סייעה לגופים שונים".

למרות הניכוס של אנשי ימין את אלבק וההשתתפות של אנשי שמאל בחגיגה הזאת, עד כדי הטלת רפש בדמותה, אלבק מעולם לא היתה מגוש אמונים. אחרי ההדחה ביקשו ד"ר בכרך וחבריו לארגן עצומה שתיקרא להשבתה למשרתה, אך היא סירבה. "אינני פרקליטה שלכם", אמרה, "ואינני רוצה להיות מזוהה איתכם".

"היא היתה משפטנית. היא לא היתה דמות פוליטית", אומרת עליה סלומון. "היא היתה מסוג היקים, שהאמת והצדק הם עמודי האש שלה. דעתה הפוליטית האישית היתה מורכבת מאוד. בהחלט לא ניתן לומר עליה שהיא היתה ימנית".

למרות נאמנותה הגדולה למדינה ולמוסדותיו, בשנים האחרונות העבירה גם אלבק ביקורת על דרך ההתנהלות של מערכת המשפט בישראל. בכרך יודע לספר כי היא לא שבעה נחת מדו"ח המאחזים של עו"ד טליה ששון, וסברה כי ששון הונעה מהרצון לספק את שולחיה ולא מהצדק.

בכתבה שפורסמה לפני שמונה חודשים ב'הארץ' נכתב כי אלבק סברה כי ששון אינה מפרשת נכונה את הוראותיו של היועץ המשפטי לממשלה. לדבריה, כך נכתב, בתוך תחום של יישוב קיים אין צורך באישורים כדי להקים מאחז. מחוץ לתחום היישוב יש צורך באישור כזה. לפי הפרסום אמרה אלבק כי הבעיה העיקרית שהיא רואה במאחזים היא פלישה של חלק מהמאחזים לקרקעות פרטיות של ערבים.
גם על ההתנהלות של משרד המשפטים כיום ושל מי שהיה ה'בוס' שלה תקופה מסוימת, נשיא בית המשפט העליון אהרון ברק, היא לא סמכה את ידיה, אומר בכרך. לדבריו, היא חשבה שבית המשפט העליון לוקה באקטיביזם יתר ובאנטי דתיות קיצונית, ושמשרד המשפטים מתנהל באופן דומה.

לוחמת עד הסוף
לפני שלוש שנים וחצי חלתה אלבק במחלת הסרטן, המייסרת גוף ונפש. גם כאן היא למדה את המתרחש בגופה ביסודיות, והיתה מעורבת בכל פרטי הטיפול בה. "היא היתה גם החולה וגם הפיקוח", אומרת סלומון. "היא ניהלה תיק רפואי מקביל וידעה גם להתווכח עם הרופאים כשראתה צורך".
אופייה החזק והנחוש של אלבק הופיע גם כאן, ובמלוא עוזו. היא מעולם לא הביעה משפט אחד של רחמים עצמיים, ולא ביקשה הפוגה בטיפולים התרופתיים הקשים. כשפסיכולוגית של בית החולים, שנהגה לעבור בין חולי הסרטן, היתה יוצאת מפגישה עמה, היא היתה אומרת כי מדובר ב'תופעת טבע'.
עד ליומה האחרון הייתה אלבק צלולת הדעת. מוחה החריף לא הפסיק לפעול. לפני כמה שבועות שלחו אליה תצלום אוויר של שטח שסיירה בו באזור מודיעין בשנת 87', ותצלום נוסף של האזור היום. כבר לא היה לה כוח להחזיק את הדף, אבל כשהחזיקו אותו לנגד עיניה היא החלה לשחזר היכן היתה, מה ראתה, ומה היו השיקולים שלה בהחלטותיה אז.

בני משפחתה של אלבק מבקשים להאיר נקודה נוספת באישיותה, פן שאינו מפורסם אך היה מרכזי מאוד בחייה. "בצד הלוחמנות הגדולה שלה, היא היתה טיפוס שמאוד ער למצוקתו של העובד הקטן. ידעו את זה כל העובדים במשרד המשפטים, ואחר-כך, כשהיה לה משרד פרטי, היא סייעה לכל מיני אגודות ועמותות ונתנה להם ייעוץ משפטי בהתנדבות", מספרת סלומון.

באחת הפעמים, לאחר טיפול כימותרפי שהחליש אותה מאוד, הגיע אורח לא קרוא למחלקה ובידיו אקורדיון. הוא ביקש לשמח את החולים המאושפזים. אלבק העדיפה לשמוע את כלי הנגינה הרועש ולספוג את הביקור המתארך והולך. לשאלת בתה אם לרמוז לו ללכת היא ענתה בשלילה. "לאחר שהוא יצא", משחזרת הבת, "היא גערה בי ואמרה: 'מה איתך? זה הדבר היחיד שמשמח אותו בחיים'".
האכפתיות הזאת, והמרדף אחר הצדק המוחלט והתקיף, ללא פשרות, הם שהביאו אותה להימנע מגזילת קרקעות פרטיות, אבל גם לסייע לעם ישראל לשוב אל אדמתו ההיסטורית.
ofralax@walla.co.il