בשבע 165: מי רוצה לשרת אצלם?

שאול מופז, דן חלוץ ואלעזר שטרן שוללים מ'קיצוני הימין' את הזכות לשרת תחת פיקודם ● אלעזר שטרן בדמות הפוליטרוק של צה"ל ● בכירי צה"ל מחפשים חזיתות נוספות מול המתנחלים כדי למחזר את הישגי הקיץ

עמנואל שילה , א' בחשון תשס"ו

בתפילת מוסף באחד מבתי המלון של מגורשי גוש קטיף שמעתי מפי חזן אורח, סבא למשפחה ברוכת ילדים שגורשה מביתה, את הנוסח המעודכן הבא לתפילה לשלום המדינה: "ברך את מדינת ישראל ראשית צמיחת גאולתנו, הגן עליה באברת חסדך, ושלח לאן שצריך את ראשיה שריה ויועציה". לפחות כשמדובר בראשי מערכת הביטחון, הנוסח הזה מתבקש.

לאחרונה נראה כי במערכת הביטחון של מדינת ישראל אבדו העשתונות והשתבש לחלוטין סדר העדיפויות. שורה של החלטות דורסניות, מעשים נמהרים והתבטאויות מקוממות יוצרת את הרושם שלא מדובר במשהו מקרי. מישהו שם החליט כנראה לפעול במכוון כדי לייבש לצעירי המגזר הדתי-לאומי את טיפות החשק האחרונות להתנדב לשירות משמעותי בצה"ל שאחרי הגירוש.

איך הגדיר זאת שר הביטחון שאול מופז - הסכנה מבית איננה פחותה בחומרתה מהסכנות החיצוניות, ההיפך הוא הנכון. כלומר, צעירי המאחזים המפריעים לפירוקם בידי צה"ל הם האויב האמיתי. מופז צודק, כמובן. ללא ספק, העלבון שנגרם לכוחות הגירוש מהחירופים של מקצת המגורשים הוא מסוכן לא פחות מאלפי החללים שהפיל בנו האויב הפלשתיני. ברור לכל בר-דעת כי הפנס בעינו של סמח"ט שכם שנזעק למשימת פירוק מאחז מהווה חתירה תחת אושיות המדינה הרבה יותר מהאבן הפלשתינית שפגעה בראשו של תא"ל גל הירש והשביתה אותו לתקופה ארוכה, או מהמטען שקטע את רגלו של אל"מ פינקי זוארץ. האיום הקיומי על ישראל מצד פעילי הימין עולה לאין שיעור על הסכנה הנשקפת מהאיום הגרעיני האיראני, ומעמיד בצל את החשש מפני אנשי אל-קאעידה שהצליחו בעקבות הנסיגה לבסס לעצמם מרחב פעולה בעזה.

דן חלוץ, הרמטכ"ל המעופף שכבר כשל לא אחת בהתבטאויותיו אך טרם למד לשים מחסום לפיו, סיפר בראיון עיתונאי חגיגי לראש השנה שהסיסמה "יהודי לא מגרש יהודי" לא השפיעה עליו, שהרי "לא גירשנו אף אחד". כידוע, אנשי גוש קטיף עזבו בשמחה ומתוך רצון חופשי את בתיהם הדלים וחממותיהם הנבולות כדי להתיישב ברווחה בווילות רחבות-ידיים ובנחלות פורחות. לכן אין ספק שההצהרה הזאת של חלוץ ממלאת את האמהות העבריות מהגוש בחשק ועזוז למסור את גורל בניהן בידי מפקד כמוהו. בהתבטאות אחרת, מעוותת ומתחסדת, חלוץ מוקיע את כפיות הטובה של המתנחלים, אשר מעזים להפריע להריסת המאחזים המעצבנים שלהם בידי כוחות צה"ל אשר שומרים על חייהם. אין כמו ההצהרה הזאת כדי לעודד את צעירי ההתנחלויות, אשר טרם התאוששו מטראומת הגירוש והחורבן, להמשיך ולהתייצב באלפיהם לכל משימה צבאית מאתגרת תחת פיקודו של חלוץ.

אבל מופז וחלוץ הם כסף קטן על יד אלעזר שטרן, האלוף חובש הכיפה אשר מנצח ביד רמה על דיכוי האיום הדוסי המרחף מעל לדמותו של צה"ל. שטרן הוא האחראי הישיר ליחס המתעמר אל תלמידי ישיבות ההסדר שצייתו לצו מצפונם בימי הגירוש. בהחלטתו הם מצאו את עצמם נענשים שלוש פעמים: תחילה יושבים שבועות בכלא, לאחר מכן מועברים לתפקיד לא קרבי, ולבסוף נשללת זכותם לשוב עם חבריהם אל ספסלי הישיבה. כל זאת בעוד היחס השגרתי לסירובי פקודה ביחידות הלוחמות הוא מקל הרבה יותר, גם כשהרקע לסירוב הרבה פחות מוצדק.
היו עוד קצינים דתיים בכירים וזוטרים שהשתתפו בגירוש, אך איש לא התבלט כמו שטרן בהתגייסותו הנלהבת והמתוקשרת למשימה. דעותיו והרקורד שלו אמנם לא הותירו מקום לציפייה שיסרב פקודה, אבל שטרן גם לא הסתפק בביצוע מקצועי ושקט מתוך הצדעה לפקודה. יאיר נווה, בתוקף תפקידו כאלוף פיקוד המרכז, הרס את צפון השומרון בראש מורכן. אלעזר שטרן, שלא היה לו תפקיד מבצעי בשטח, דילג בין אתרי הגירוש השונים כשהוא שש לכל עימות, נענה לכל מיקרופון, ומפזר לכל עבר את תובנותיו ומוסריו.

נדמה כי מאז ימי בני מהרש"ק האגדי מהפלמ"ח לא נראה בכוחותינו הלוחמים פוליטרוק בקנה המידה של אלעזר שטרן. בשנים שבהן חבריו לפורום מטכ"ל התקדמו במעלה הדרגות הבכירות בתפקידים מבצעיים, אלעזר שטרן התבלט בתפקידי הדרכה. כמפקד בה"ד 1 הוא התמקד בפיתוח הצד הערכי של הצוערים בהתאם לעקרונותיו, הצטיין בבולטות תקשורתית, ויצא כבר לפני כעשור נגד גדולי הרבנים. מפקד בה"ד 1 הנוכחי עשה שמיניות באוויר כדי לא לעמת את צועריו הדתיים עם מצפונם בימי הגירוש. אילו היה שם אלעזר שטרן, סביר שהיה חותר לעימות וזורק מהקורס עשרות צוערים חובשי כיפה. כקצין חינוך ראשי הוא עשה קדנציה ארוכה שיכולה להתחרות רק בכהונתו המתמשכת של הרב הצבאי הראשי. בדרך אל דרגת האלוף הנכספת הוא היה שותף מרכזי בוועדת האלוף יורם יאיר (יא-יא), אשר דאגה להיטיב עם הממונים עליה ולטאטא אל מתחת לשטיח את המחדל של מופז וברק בפרשת מדחת יוסוף בקבר יוסף. אותה ועדה גם הכשירה את מחדל העמידה מנגד של פיקוד המרכז, כאשר מטיילים בהר עיבל הותקפו באש מחבלים שגדעה את פתיל חייו של הרב בנימין הרלינג זצ"ל, בעוד מסוקי צה"ל מרוקנים את תחמושתם בשטחים ריקים ונמנעים מהתערבות של ממש בקרב. לכל העמידה על הדם הזאת סיפק שטרן חותמת כשרות מוסרית.

בתפקידו כראש אכ"א היה מתבקש שיעמיד בראש מעייניו את אכיפת הגיוס בקרב החוגים החילוניים המבוססים שמשתמטים משירות באחוזים מבהילים, אבל האג'נדה של שטרן מכוונת אל הציבור הדתי פנימה. מה שמעניין אותו זה לערוך גיורים, לגמד את המפעל המפואר וזוכה פרס ישראל של ישיבות ההסדר, ולצאת חוצץ נגד פסקי הלכה שאינם מקובלים עליו.

אז מה בעצם קרה כאן? איך נהפכו הלוחמים הדתיים, עמוד השדרה המבצעי של צה"ל, לבלתי רצויים? אין זאת אלא שההצלחה המזהירה שנחל צה"ל במלחמתו מול גוש קטיף וצפון השומרון - הישג שכמותו לא זכור כאן מאז מלחמת ששת הימים - הביאה את ראשיו למסקנה כי העימות מול המתנחלים הוא מכרה זהב של הישגים, צ'פחות מהממונים וכותרות מחמיאות. החזית הפנימית מסוכנת הרבה פחות, ואפשר להגיע בה להרבה יותר הישגים מאשר בעימות העקוב מדם והסיזיפי נגד הטרור הפלשתיני. אז למה להתעקש על מלחמות העבר כשאפשר ליהנות משדה קרב חדשני וסימפטי?
בהתאם להכרה המחודשת הזאת יוצקים באגף כוח האדם של צה"ל את דמות הלוחם העתידי בצלמם הרגיש והנחוש של חיילי יחידות הגירוש עטורי התהילה. אידיאליזם, מסירות נפש, יכולת מבצעית והכרה לאומית – כל זה פאסה. עכשיו מה שחשוב זה ראש קטן, ציות עיוור לדרג הפוליטי, והיצמדות לאינטרס האישי מתוך הבנה מפוכחת על איזה צד של הפרוסה מרוחה הריבה.

בפרסומים שונים נאמר לאחרונה כי באגף כוח אדם בצה"ל יש דריכות רבה לקראת גיוס נובמבר הנפתח בימים אלו. מבקשים שם לדעת כיצד תשפיע ההתנתקות על רמת המוטיבציה של המועמדים לגיוס מהמגזר הדתי. אם אכן תירשם ירידה במוטיבציה, אין ספק שלראש אכ"א הדתי הראשון יהיה בכך חלק נכבד. מה שלא ברור זה האם הוא יצטער או ישמח.

שאול מופז, דן חלוץ ואלעזר שטרן גמרו כנראה בדעתם לדלל את חלקם היחסי של הסרוגים בקצונה וביחידות הלוחמות. את הקיצוניים שביניהם, כעונש על התנגדותם לגירוש, פשוט יסרבו לגייס. מהפחות קיצוניים יוציאו כל חשק לשירות ארוך באמצעות החלטות דורסניות והתבטאויות מקוממות. כך יובטח שבצה"ל לא ישרתו יותר מדי קצינים שיש להם אלוקים מעל לראש, ולא רק את המפקד.

לציבור הדתי נותר רק להתלבט אם להשיב להם כגמולם, להקטין ראש, ולתת להם לשאת בתוצאות מעשיהם כשיחסרו להם חיילים וקצינים איכותיים, או להמשיך לתרום לצה"ל במסירות נפש וללא חשבון גם כשבכיריו יורקים בפניו.