בשבע 165: הפרה המשוגעת

הפלשתינים אינם מתביישים להאשים אותנו בנחשלותם, להכות בנו בשל כך ולדרוש מאיתנו לממן אותם, ואנחנו נותנים ● הפזילה לקונצנזוס ניטרלה את המאבק ● האזהרות מפני שרון נכתבו עוד בשנות ה- 50

אליקים העצני , א' בחשון תשס"ו

מספרים מחכימים
בין השנים 1967 ו-1985:
העלינו את תוחלת החיים של ערביי יש"ע מ-48 ל-62 שנה. הורדנו את תמותת התינוקות ברצועת עזה מ-85 לאלף ל-30 לאלף. הכפלנו את מספר הרופאים והאחיות. הכפלנו את תוצרתם החקלאית ואת התוצר הלאומי שלהם פי חמישה. הקמנו להם 4 אוניברסיטאות, 4 מכללות ו-14 בתי ספר מקצועיים. עד 1967 לא היה בכל יש"ע אפילו מוסד אחד ללימודים גבוהים. חיברנו לרשת החשמל למעלה מ-90 אחוזים ממשקי הבית. ב-1967 היו רק 18 אחוזים ממשקי הבית בעזה מחוברים לרשת החשמל. ביו"ש – 23 אחוזים.
אחר-כך פרצה האינתיפאדה הראשונה, והאידיליה הסתיימה.
כל מבקר זר המגיע ליש"ע, שומע מן הפרטנרים של פרס ושרון שאת המשק הפלשתיני אנחנו הרסנו. בגללנו הם מפגרים, עניים ונחשלים. אך בנשימה אחת עם הוקעתנו ככובשים וכמנצלים קולוניאליים, הם אינם מתביישים לתבוע מאיתנו עוד ועוד: את העסקת פועליהם וקניית תוצרתם, אספקת החשמל, מים והתקשורת בחינם, קליטת חוליהם בבתי החולים שלנו ומעבר חופשי.
והפרה היהודית, שגם חולבים אותה וגם מקיזים את דמה – נותנת!

הזעם האבוד
לפעמים ניתן למצוא את החדשות דווקא בעיתונים ישנים. ב'מעריב' (17/7/2000) מדווחת מיכל קפרא על "הפגנת המיליון", "אם כל ההפגנות", של מועצת יש"ע בכיכר רבין, שמנתה כנראה רבע מיליון בני אדם וכוונה נגד אהוד ברק ותכניתו לתת לערבים את הכל.

המבקש להבין מדוע כשלנו במאבק נגד מזימת החיסול של שרון, חמש שנים אחר-כך, ימצא את התשובה בתיאור הצבעוני של הכותבת: "זאת היתה הפגנה שהבטיחה להט גדול, עוצמת רגשות אדירה, התפרצות של כאב, של זעם, של שבר איום ונורא. והיא לא קיימה. לא היה להט, לא עוצמת רגשות, לא זעם. זו היתה הפגנה חביבה, מינורית, מנומסת, עם שפת גוף לאה. מרוב ניסיון להיות קונצנזוס, לפזול למשאל העם, לנגן שירי ארץ ישראל ולהתחזות למרכז, איבד הימין את קולו והפך למיתר צרוד".

כל מה שקרה הקיץ, כאשר שרון החל לבצע הלכה למעשה את מה שברק היה יכול רק לחלום עליו – הכישלון של הנהגת מפעל ההתנחלות להנהיג מאבק אמיתי – הכל מקופל במה שראתה הכותבת, הרחוקה מלהיות ידידה של מפעלנו, בעיניה החדות, חמש שנים קודם לכן.

מור יוסף השולף
הנה מה שיש ליהושע מור יוסף לומר על –
'בשבע': "הצליח להגדיר את הגטו הדתי לאומי, וכנראה מתפרנס מזה לא רע".
עמנואל שילה (עורך 'בשבע'): "שיתפוס טרמפ עם חגי (סגל) לתל אביב".
'מקור ראשון': "ימינה מדי מהמקום שבו הוא צריך להיות".
ולעומת זאת:
ג'ודי שלום-ניר-מוזס: "מלאך שאני מאוד מוקיר ומעריך".
ערוץ 2: "חלק מרכזי ב-DNA הישראלי".
גד ויונית: "הזוג היפה של החדשות בישראל".
תשקורת : "הברקה של אדיר זיק ז'ל. עם הזמן רואים שהיא אינה מדויקת".
ואחרון אחרון חביב:
אריאל שרון: "הגדול מכולם. אני חולק עליו בנושא ההתנתקות, אבל הוא הוכיח שהוא המנהיג היחיד בשטח. עדיף לסגור עמו דיל על עתיד ההתיישבות, ולא לשגות באשליות של מטאורים פוליטיים זמניים".
(ה'שליפות' באדיבות אתר האינטרנט של מעריב (NRG), בעריכת ירעם אטיה).
עם הדעות האלה, עם השקפת העולם הזו, כיהן מור יוסף כדובר, ואחר-כך כמזכיר מדיני של מועצת יש"ע. כשאסון הגירוש והעקירה עוד היה בעיצומו הוא 'הוקפץ' לתפקיד דובר שר החוץ סילבן שלום – תומך נמרץ בהתנתקות, וכיום הוא פרשן לענייני התנתקות בערוץ 2.

בצילומים אקראיים שנעשו לא מזמן עדיין רואים אותו יוצא ונכנס, כנראה להתייעצויות פנימיות במועצת יש"ע. דע את חבריך.

אור ליהודים
לשלטונות ישראל, ובעיקר לבג"צ הצדקני, כדאי לעיין בארכיונים הבריטיים משנת 1938, כיצד נהגה בריטניה, 'אם הדמוקרטיות', באינתיפאדה הערבית של הימים ההם (1939-1936):
לסילוק מוקשים שלחו בראש השיירה מונית מלאה ערבים, ואיש לא מצא פגם דמוקרטי או הומניטרי ב'נוהל שכן' שכזה. לאחר התנקשות בחייו של עוזר הנציב האזורי החליטו הבריטים "להעיף באוויר (ב-4.2 טון חומרי נפץ) חלק גדול מן העיר ג'נין".

את ההתנהגות הזאת נימקו הבריטים במילים שיכלו להיכתב היום: "יש לנו עסק לא עם אויבים אבירים, המשחקים את המשחק בהתאם לחוקיו, אלא עם גנגסטרים ורוצחים... יש אובדן של חיים בריטיים, ואיננו יכולים, מן הסביבה הבטוחה של וייטהול, למחות על צעדים בקו החזית".

הנציב העליון הבריטי כתב, שיש להבין את החיילים המחפשים דם, אחרי שהם רואים את חבריהם הטובים מתפוצצים לחתיכות ממוקש.
67 שנים אחרי, תחת שלטון יהודי, עולה ומתבקשת השאלה: האם חיים בריטיים הם יקרים מחיים יהודיים?

חברים מספרים על אריק שרון
דוד בן גוריון: "אילו נגמל מחסרונותיו לא לדבר אמת ולהתרחק מרכילות. היה מנהיג צבאי למופת".
מנחם בגין: "שרון עלול לרכז טנקים סביב משרד ראש הממשלה" ('מעריב', 6.6.80). "הסתכל על הגב שלי, הוא מלא בצלקות מהסכינים של דיין ושרון".

יצחק שמיר: "הכל אפשרי במדינה הזו, כשם שאין גבול לבלתי צפוי מצד אריק שרון".

שמחה ארליך: "אני רואה בו סכנה לדמוקרטיה ולחברה חופשית, כי הוא, אם יהיה לו שלטון וכוח, מסוגל להקים מחנות לעצירים פוליטיים. לאדם הזה אין עקרונות, אין כל רגשות אנושיים ואין נורמות מוסריות".
מוטקה ציפורי (שר לשעבר), לראש הממשלה בגין: "אל תיקח את אריק! אתה לא יודע מה אתה הולך לקנות. הוא פצצת זמן. הנזק שייגרם לתנועת החרות ולעם ישראל יהיה רב".
הטרוריסט ראשיד אבו שבק: "שרון הוא מנהיג היסטורי. הוא בין המעטים בישראל שאפשר לבנות עליהם".
הכתובת היתה על הקיר.

כדבר איש אל שכנו
מסמך:
המועצה האזורית בקעת בית שאן
דואר נע בית שאן – טל. 06-539850
פקס 06-539862
ט"ו בסיוון תשמ"ט
18 ביוני 1989
אל: תושבי הכפרים פקועה וג'ילבון
1. הופרה אחוות השכנים שידענו על הר הגלבוע. יד רשעה וזדונית שולחת אש בשדותינו.
2. הקרבה של ישובים ערביים ויהודיים נהפכה לבלתי נסבלת.
3. ...
4. ...
5. לא יעלה על הדעת שיערות הגלבוע יעלו באש, הדרכים יהיו זרועות מסמרים ומכשולים ואתם תשבו לבטח בבתיכם.
6. הריני פונה אליכם להחזיר את השקט על כנו ומיד.
7. ברור לנו שהמציתים המוסתים באים מקרבכם ומופעלים על-ידי גורמים מחוץ לאזור, עבור בצע כסף.
8. אם תאבו שקט ושלום, תשכילו להרחיק גורמים מחרחרי מלחמה אלו מבתיכם.
9. אני פונה אליכם לנקוט באמצעים לפני שאנו ניאלץ לפעול בדרכים משלנו.
10. עד כה נמנעה הפגיעה באוכלוסיה המוגדרת כחפה מפשע, אך המחסה והמסתור שאתם מעניקים למי שפוגעים בנו, ייאלץ אותנו לנקוט פעולות שיפגעו בכל האוכלוסיה, ובעיקר באוכלוסיית הפועלים.

בשם כל יישובי בקעת בית שאן
יגאל שחר
ראש המועצה האזורית בקעת בית שאן
המועצה האזורית בקעת בית שאן מורכבת בין היתר מן היישובים בית יוסף, גשר, חמדיה, טירת צבי, מעוז חיים, מסילות וכפר רופין, חלקם קיבוצים מן השמאל. תארו לכם שהיישוב היהודי בחברון היה פונה כך אל שכניו הערבים. כמה כתבי אישום היו מוגשים? כמה היו נעצרים באשמת הסתה ואיומים?
מה שלנו אסור, להם מותר.