בשבע 165: הוי ארצי:

חגי סגל , א' בחשון תשס"ו

תרחיש דמיוני

שמעון פרס השתתף שלשום בדליית אל כרמל בעצרת לציון 30 שנה לתנועה הציונית הדרוזית. האם נזכה לחזות יום אחד בטקס הקמתה של התנועה הציונית הערבית? האם שמעון פרס יסכים לכבד בנוכחותו ארוע כזה?

בעורף האויב

אלוף פיקוד המרכז, יאיר נווה, הורה להקצות השבוע שתי פלוגות מג"ב לטיפול ב"הפרות סדר של מתנחלים". פצצות תאורה, ממש כך, הופעלו במהלך פשיטה לילית נועזת של כוחות מג"ב ויס"מ על מאהל יהודי עלוב ליד קדומים. כשהכוחות הגיעו לשטח לא נשארה נפש חיה במאהל, ובכך אולי ניצלו חיי אדם. בימינו כבר לא קשה לדמיין את צה”ל יורה מטווח קצר כדורי גומי בנערי גבעות. התקשורת הצליחה לשכנע את סגל הפיקוד הבכיר, שהמתנחלים הצעירים הם האויב האמיתי עכשיו, כך שאולי לא ירחק היום ונחזה גם בסיכול אווירי ממוקד של "פעילי ימין קיצוני".

"הקיצוניים האלה מסכנים את חיינו יותר מאשר האויב הפלשתיני", התלהם השבוע חיים רמון בישיבת הממשלה. צה"ל נוטה עכשיו ליישר קו עם דברי הבל ובלע שכאלה. הטרמינולוגיה של דן חלוץ ושל בכירים אחרים במטכ"ל נשאבת יותר ויותר מלקסיקון ההסתה המסורתי של השמאל. אותן הכללות, אותן דעות קדומות, כמעט אותה איבה. באתר האינטרנט הרשמי של צה"ל התנוססה במשך יומיים כותרת שדיברה על "אלימות מתיישבי אלון מורה", כאילו שכולם שם החטיפו אגרוף לסמח"ט. לעולם לא תתפרסם באתר כותרת דומה על ישוב ערבי בתוך תחומי הקו הירוק, אפילו אם שליש מתושביו יהיו מעורבים ישירות ברצח חיילים.

הסמח"ט שהותקף הגיע לאלון-מורה במשימת שיטור פוליטית, לא במשימת אבטחה, ולכן אין שחר לדיבורים של הרמטכ"ל, כאילו המתנחלים הם כפויי טובה: צה"ל מגן עליהם, והם מרביצים לו. במטה הארצי יספרו לכם שכמעט לא חולף שבוע בלי שאיש משטרה מותקף באלימות במסגרת מילוי תפקידו, אבל המטה הכללי הציג את התקרית ליד אלון מורה כשיא חדש באלימות אזרחים נגד חובשי מדים. דוברת צה"ל שלחה את הסמח"ט נפוח-העין להתראיין בכל טלוויזיה בסביבה, והוא דיבר שם כמעט כמו יריב אופנהיימר. כאשר פורעי שמאל עקרו לאחרונה עין לחייל צה"ל, התאמצה הדוברת הרבה פחות. היא גם לא התאמצה להסביר מדוע היה חשוב כל-כך לשלוח מאות חיילים לתקוף את אלון-מורה וקדומים שעתיים בלבד אחרי הפיגוע בחדרה. אופנהיימר כבר יסביר במקומה.

ובלבה חומה

אור ליום שישי שעבר, באישון ליל, נחסם לתנועת יהודים ציר תנועה מרכזי מעבר לקו הירוק, ציר עטרות-אדם. כבר אי אפשר לנסוע מכביש 443 לאזור בנימין, וההיפך, בלי לעבור בירושלים הפקוקה. יהודיים ממילא מיעטו לנסוע בציר הזה לאור יום בשנים האחרונות, כי בקצה המערבי שלו יש תנועה פלשתינית צפופה, אבל בלילות הוא שומם למדי, ונהגים רבים מההתנחלויות השתמשו בו בדרכם הביתה, וחסכו רבע שעה נסיעה.

כשבנימין נתניהו היה ראש-ממשלה, נבנו תילי תלים של תוכניות להרחבת רשת הכבישים באזור. הרעיון היה לנתק את רמאללה מירושלים ולאפשר גישה נוחה יותר מהשפלה לצפון הבירה ולמזרחה. נתניהו אמר לי באותם ימים, שמבחינתו זה אפילו חשוב יותר מהבנייה בהר חומה. אך בינתיים התחלפו כאן כמה ממשלות, והממשלה הנוכחית בונה בירושלים יותר חומות מאשר שכונות או כבישים. חומה הפרדה אדירה נבנתה בחודשים האחרונים בין רמאללה לירושלים, ובגללה חסמו עכשיו את הציר הנ"ל לתנועת יהודים. זאת לא גדר, זאת חומה. היא אפילו גבוהה יותר מחומת ברלין המנוחה. הכביש הישן מרמאללה לצומת א-ראם נחתך לכל אורכו בקיר בטון מדהים, אשר ממשיך ומתפתל מכאן עד בית לחם. לא צריך להיות אדריכל ערים כדי לקבוע שמדובר במבנה המכוער ביותר שאיזשהו שלטון בנה אי פעם בירושלים. הוא מבתר את ירושלים באכזריות ומקיף אותה כטבעת חנק.

כל הדיבורים של שרון על ירושלים מאוחדת נראים מגוחכים כשעומדים למרגלות החומה. פלא שהימין לא יזם נגדה אפילו הפגנה אחת, והותיר את המאבקים בה לשמאל הקיצוני ולפלשתינים. המראה שלה מדכא כמעט כמו חורבות גוש קטיף וצפון השומרון. גם במקרה הזה הגשימה ממשלת ימין משאלת לב היסטורית של השמאל. במשך שנים הטיפה מפלגת העבודה להפרדה, להקמת חומה, ובסוף בא שרון ובנה אותה. בעצם, זה הדבר היחיד שהוא בנה בשטחים כראש-ממשלה.


דת ומדע

מוזיאון המדע בירושלים התפקע מרוב מבקרים בחול המועד סוכות. באכסדרה הלא מקורה שלפני הכניסה התארגנה קבוצת גברים לתפילת מנחה. יהודי צעיר חובש כיפה שחורה התייצב לפני אחד העמודים כשליח ציבור. פתאום, באמצע שמונה-עשרה, נפתחו ארובות השמים וגשם זלעפות סתווי ניתך ארצה. שליח הציבור לא נע ולא זע. קילוח מים מרשים החל לזרום מהמרזב שבתוך העמוד היישר על נעליו הצמודות זו לזו בתנוחת דום, אבל הוא המשיך להתפלל בדבקות. לא נע, לא זע, ולא קיצר בתפילה. לאט לאט עברה תשומת הלב של המבקרים בסביבה מהמוצגים המוזיאוניים המאלפים לש"ץ הרטוב. מישהו התנדב לפתוח מטריה מעל ראשו, אך הוא לא נראה כמי שזקוק לה במיוחד, והתמיד בתפילתו. נעליו כבר היו מוצפות לגמרי, והמרזב עוד המשיך להשקות אותן בעוז. אפילו נחש כרוך על עקבו לא יפסיק (אדם להתפלל), כתוב במשנה, קל וחומר גשמי ברכה. אם אלכס ליבק היה נקלע במקרה לסביבה, היתה לו תמונה נפלאה לעיתון.

תקדים בריטי

אצל וואטס, דונלדסון, נוויל קנון, לארי לי, ביל גיליאנד, ארצ'י מילר, דיק אטקינהד ושאר ותיקי ה"כלניות" שהתכנסו למפגש הזיכרונות, נשתמר עוד זיכרון קשה: גירוש המעפילים. "אני לא יכול לומר שהמראה הזה, של יהודים נואשים להגיע לחופי פלשתינה, הנאלצים לחזור לאירופה בספינות רעועות, בשל חוקי ההגירה, או נכלאים מאחורי גדרות תיל, גרם לי לנחת", אומר וואטס בדרכו המעודנת. "המשלוח של מעפילים בחזרה לאירופה היה החלטה של שר החוץ הבריטי ארנסט בווין", מצטדק דונלדסון. לדבריו, החיילים שנשלחו ללוות את המעפילים בחזרה לאירופה לא חזרו עוד לארץ. הסיבה לכך היא שבקרב אותם חיילים התעורר מעין מרד. בצבא החליטו לא לנקוט נגדם צעדים כדי לא לחולל סערה פוליטית בבריטניה (ציטוט מתוך כתבה שהופיעה ב'מעריב' בסוכות, חומר למחשבה לתלמידי המכינות הקדם צבאיות וישיבות ההסדר).