בשבע 165: נוער הכיפות האשמות

היחס לסמכות הרבנים: המהפכה של נשות קולך או קבלת המרות של החרד"לים; הדיאלוג עם הציבור החילוני: צו פיוס או אוהלי כפרה?

חגית רוטנברג , א' בחשון תשס"ו

* הזעזוע בעקבות רצח רבין חולל תהליכי עומק בציבור חובשי הכיפות הסרוגות שאותותיהם ניכרים עד היום * מחיותה דויטש עד הלל וייס – אישים מכל גוני הקשת הדתית בוחנים את המשקעים שהותירו בנו שלוש היריות בכיכר

בזמן שנוער הנרות התגודד בכיכר רבין, כשעוד היתה כיכר מלכי ישראל, עם גיטרות, תמונות ופרחים, חבריהם חובשי הכיפות וגם הוריהם הושבו על ספסל הנאשמים הקולקטיבי באשמת הסתה לרצח. חלק מהתהליכים שעברו מאז על הציבור הדתי ממשיכים לעצב את דמותו גם כעבור עשור מאותה תקופה סוערת. אישים מתחומים שונים בציבוריות הדתית התבקשו לנתח את ההשפעה של הרצח על סדר היום של הציבור הדתי.

סדקים בסמכות הרבנית?

חיותה דויטש, עיתונאית וחברת פורום נשות 'קולך', קוראת בסיפוק את המאמר שפרסמה בבטאון 'נקודה' שנתיים לאחר הרצח:"אני רואה עכשיו עד כמה צדקתי אז". במאמר, שכותרתו 'רצח רבין שינה את החברה הדתית לאומית', טוענת דויטש כי "רצח רבין חידד את הפיצול החדש. סמכות הרבנים לאחריו היא לא מה שהיתה קודם". היא מוסיפה כי הפגיעה איננה רק בקבלת מרות הרבנים, אלא גם ב'לויאליות' כלפיהם, כלשונה:"גם באותם חוגים דתיים שלא הסכימו אוטומטית ל'דעת תורה', ולפסיקתם המחייבת של 'גדולי הרבנים'- היתה מקובלת מעין הסכמה שבשתיקה לא להתווכח בקול רם, כי בכל זאת 'רב הוא רב'. הלויאליות הזאת נעלמה כשרבין נרצח". התופעות הללו ממשיכות להתפתח בציבור הדתי מאז הרצח , כך היא סבורה. "כתלמידת אולפנא רב היה בשבילי אוטוריטה שלא חולקים עליה. זה נשבר אצלי לאחר הרצח. הבנו שיש דברים שאי אפשר לשתף איתם פעולה גם אם רב אמר אותם". את הגורם לשבר היא תולה ב'היתממות', לדבריה, של אותו מעגל רבנים בציונות הדתית,שעל אף הערכתה הרבה כלפיהם, היא סבורה שהעדיפו להתחמק מאחריות:"הם אמרו שמדובר בעשבים שוטים, ושהוא לא גדל אצלנו. בעניין הזה אני תלמידתו של יואל בן נון, שצעק בימי השבעה על רבין:"זו אחריות שלנו, איפה טעינו?" יגאל עמיר הרי גדל אצלנו- בכרם ביבנה, בר אילן, המפעלים ביש"ע. לדעתי, אותם רבנים שהתחמקו, בגדו באיזשהו ערך, וזה עורר את ההכרה שרב יכול לטעות. הם בחרו להעדיף רעיונות מסוימים על פני התבוננות רחבה. שמירה פוליטית על הציבור שלנו חשובה להם יותר מעמידה על האמת". לטענתה, אם היתה התבוננות אמיתית, ניתן היה לצפות את הקו הישיר שנמתח בין המחתרת היהודית של יהודה עציון ("ידידי") לרצח רבין. "הפטרונות על האמת והצדק, חוסר הענווה, הובילו לפיצוץ ברצח רבין. ציפיתי מהרבנים למבט הגבוה והכולל לאחר הרצח, ולא למבט פרטיקולרי שמטרתו להגן על המחנה".

איזו משמעות יש לציבור דתי ללא קבלת מרות רבנית- הלכתית?
"אני אכן רואה בעייתיות בתהליך הזה. לכן אשמח לראות את מוסד הרבנות מתפתח, מכיל בתוכו גם רבניות. עניין האקדמיזציה חשוב בעיניי. אני רוצה לראות רבנים שדעת תורה שלהם רחבה ולא מצומצמת. זה ירחיב את מוטת כנפי ההנהגה הרבנית".

הירידה בסמכות הרבנים היא לדעתך נחלת כלל הציבור הדתי לאומי?
"זה ודאי לא כל הציבור, אבל מדובר בחלק לא קטן ממנו. לכיפה הסרוגה כבר אין ראש אחד".

אלו ביטויים מעשיים יש לתהליך הזה?
"מדובר בקבוצות הדתיים בתקשורת, למשל. הסרטים של בוגרי 'מעלה', ספרים שנכתבים, האופן בו מדברים נציגי הציבור הדתי בתקשורת- יש לגיטימציה להשמיע קול אחר. תופעת חנוך דאום- אפשר להתווכח איתו או לא, אך קולו נשמע. לפני 15 שנה לא היתה הלגיטימיות הזו".

במסגרת זו גאה דויטש לציין גם את ארגון 'קולך', שאת בטאונו ערכה בעבר. היא מאשרת כי הדחיפה לפעילות הציבורית של הארגון היתה לאחר הרצח.

אז אפשר לומר שנשות 'קולך' חייבות תודה ליגאל עמיר?
דויטש מגחכת ודוחה את הרעיון על הסף:"זה מזכיר לי ילד שנולד לאישה מנישואין שניים. אז הילד חב את חייו לכך שבעלה הראשון נפטר? בחיים יש מצבי קושי, השאלה לאן ממשיכים משם. הקב"ה נמצא גם מאחורי תהליכי משבר, והחכמה שלנו היא לנצל גם דברים לא טובים לתיקון העולם. כך אני רואה את 'קולך'".

את רואה את עצמך כמקדמת תהליך ערעור סמכותם של הרבנים?
"ודאי שאינני פועלת לקדם אותו. אני מתבוננת בצער על מעמדו של הרב, שנשחק. 'קולך' אינו ארגון שביסודו מתנגד לרבנים, אלא עומד מולם, כשווה מול שווה, ומבקש לדבר עם הרבנים בגובה העיניים. איננו רפורמים, כל התהליך מתרחש בתוך האורתודוקסיה, לא נעשה מה בראש שלנו. משהו בהנמכת הראש מול הרבנים התפוגג, ניתן לנו החופש לעמוד מולם באומץ, לקיים דיאלוג".

הידברות בחסות האיחוד האירופי

חשבון הנפש שדורשת חיותה דויטש הפך את הציבור הדתי, לדעתו של פרופ' הלל וייס, לגורם כנוע. כששואלים אותו על השפעת רצח רבין על 'כושר ההרתעה' של הציבור הדתי והלאומי, הוא מתקן מיד: "כושר האי-הרתעה". וייס סבור כי אמנם לא כל הציבור הדתי, אבל רובו שש להיטהר מאשמת רצח רבין והפך לרופס. וייס, פרופסור לספרות באוניברסיטת בר-אילן, לא חוסך את שבטו גם מהמוסד בו הוא מלמד: "בבר-אילן הדרך להיטהרות היתה מרופדת בפיתויים. מי ששש להתוודות ולהידבר זכה לתמיכה. כל מי שיישר קו עם האג'נדה של האיחוד האירופי תוגמל. אחרים, כמוני, נתקלו בקשיים. כשהייתי מועמד לעלייה בדרגה רקמו נגדי שני פרופסורים אחרים באוניברסיטה עלילה על מנת למנוע את קידומי, ורק אחרי בירור שחשף את השקר קיבלתי את הדרגה".

נשיא האוניברסיטה שלך, פרופ' משה קווה, הטיף לאחרונה בראיון עיתונאי לא לשמוע לרבנים בנושאים שאינם הלכתיים.

"הוא חייב התנצלות לרבנים. דבריו גרמו נזק לא פחות ממעשיו של יגאל עמיר. ובכלל, כדאי שיפסיק לדבר בשם הציונות הדתית. הוא לא מייצג אותה".

וייס הוא בין הסבורים כי רצח רבין בוים על מנת להבאיש את ריחו של המחנה הלאומי: "אסור לשכוח שרבין פיגר אז ב-17 אחוז בסקרים. יש כמובן המון שאלות שנותרו פתוחות כמו: למה רבין המשיך ללכת אחרי שנורה; איך ניבא ראש השב"כ ש'תימני מהרצליה' עלול לפגוע ברה"מ; מי צעק סרק סרק ולמה ועוד שאלות רבות. חלק גדול מהציבור לא מאמין לגרסה הרשמית ויודע שעובדים עליו. כמו בהתנתקות, מתברר שהכל אפשרי: רמיסת הדמוקרטיה והחוק, מעצר קטינים, אלימות – הכל החל כבר ברצח רבין. למעשה, הרצח היה נקודת הזנק לתהליך שהביא בסופו של דבר להתנתקות".

לשיטתך, גם אם עמיר לא ירה את הכדורים הקטלניים, הוא התכוון לעשות זאת, האם זה לא מעיד על אלימות הימין?
"הציבור הדתי לא תירגם את המחאה שלו כנגד אוסלו לאלימות אקטיבית. הפעילות המקסימלית היתה אנשי זו ארצנו עם ידיים מורמות. ולכן הזעזוע היה כה גדול. כיום, אחרי ההתנתקות הציבור מתבגר ומפנים לאיזה רמות של שפל השלטון מסוגל להגיע".

ומה הלאה? וייס: "אני לא מטיף להרס המדינה. אני כן מציע לעשות מאזן אימה כנגד רודפינו. רצח רבין החל את התהליך, אבל אחרי ההתנתקות יש בציבור שלנו יותר אומץ. אני מקווה שיחד עם החרדים והמסורתיים נוכל ליצור תנועה גדולה שתשפיע על המערכת הפוליטית. אם ארבע אמהות הצליחו, אין סיבה שאנחנו ניכשל. הרי בסופו של דבר אנחנו הרוב במדינה – הגיע הזמן שנפסיק לפחד מיהדותנו".

דיאלוג או התרפסות

התהום שנפערה בין הימין הדתי לשמאל לאחר רצח רבין, הובילה בין השאר ליצירת גל אדיר של דיאלוגים והידברויות בין המגזרים, בשנים הראשונות שלאחר הרצח. ד"ר מרים שפירא, תושבת קרני שומרון, פסיכולוגית וממקימי עמותת ההידברות "בסוד שיח", מספרת על שינוי דרסטי שחל בפעילות העמותה לאחר הרצח: "רצח רבין יצר אקלים חברתי אחר לגמרי בארץ. העמותה שלנו החלה לפעול שלוש שנים לפני כן. הכנס הראשון, בו הפגשנו אנשי שמאל וימין, התקיים ביום בו עלה רבין לשלטון. המתח היה עצום. היה קשה מאוד לסחוף אנשים להשתתף במפגש כזה. עברתי בין החברים שלי וביקשתי מהם לבוא. משתתפי הכנס יצאו נדהמים מחוסר ההיכרות ההדדי. אחד הדתיים שהשתתף אמר לי:'אני מדבר כל הזמן על אהבת ישראל, אך מסתבר שאני לא באמת מרגיש את זה'. גם השמאלנים הרגישו שאינם מבינים מיהו הצד השני. בשנים הראשונות התקשינו לגייס אנשים לכנסים, כיוון שהחברה מסביב יצרה לחץ נגדי. החברה הדתית אמרה לדתיים שהשתתפו בכנס, שזה בזבוז זמן לדבר עם השמאלנים ו'אין עם מי לדבר שם'. החברה החילונית אמרה לאנשי השמאל שהשתתפו 'תיזהרו, אתם תידבקו מהם. אתם רוצים לחזור בתשובה?' כך שעד רצח רבין קצב הגידול בכנסים הללו היה איטי ביותר". לאחר הרצח, אומרת שפירא, החלו לפרוח לא רק כנסי 'בסוד שיח' אלא עוד קבוצות רבות נוספות שקמו. "הציבור הדתי לאומי שפשף את העיניים וראה את העוינות הגדולה נגדו. כל הציבור הזה הושב על ספסל הנאשמים, באופן לא רציונלי לחלוטין. הוא חווה את העוינות בצורה קשה, וקלט שהעם לא מכיר אותו, שונא אותו, ושצריך לעשות משהו. גם בקרב אנשי השמאל היתה בהלה מעוצמת השנאה שגילו בעצמם, כמו גם הבורות בענייני דת". שפירא אומרת כי בעקבות זאת התפתחו לא רק קבוצות דיאלוג אלא גם בתי מדרש משותפים כמו 'אלול' ו'בינה', בהם למדו דתיים וחילונים יחד טקסטים מארון הספרים היהודי. חלקם נעלמו כבר מן השטח וחלקם שורדים. שפירא מציינת כי בציבור הדתי קיימת ביקורת על לימוד משותף מסוג זה, שאינו נושא באופי הקדושה והמחויבות הראויים לו, אולם לדבריה יש ערך גם בפן התרבותי של הלימוד. במקביל לדיאלוג השכלי, מתקיים שיח במישור הרגשי:"יש ניסיון להבין את התהליכים הרגשיים שחוסמים את האפשרות לדיאלוג בינינו, והופכים אותנו ל'אנחנו' ו'הם'". תופעת ההידברות התרחבה מבחינת סוגי המגזרים שנוטלים בה חלק- לא מדובר רק בשמאל וימין, אלא בדתיים וחילונים, עולים וותיקים, אשכנזים ומזרחים ועוד".

פרופ' וייס, לעומת זאת, מדבר על אותם דיאלוגים בסלידה: "אוהלי הכפרה, צווי הפיוס, הכספים שזרמו ממקורות כמו האיחוד האירופי והקרן החדשה לישראל הגיעו גם ליוצרים דתיים כדי שיכו על חטא. זה בלט במיוחד בגיליון הראשון של המגזין 'ארץ אחרת' שבו היו שני מאמרים בנושא. גם המסרים שעולים מספרה של אמונה אלון, שמסתיים ברצח רבין, מטביעים אות קין על מצחו של הציבור הדתי".

מה כל כך רע בדיאלוג עם החילונים?
"כשמדברים באהבה ובכבוד זה בסדר גמור. אבל כשהופכים ל'דוסי מחמד' המאבק הוא שיקרי. הרי חלק מהאמנות בין הציבור החילוני לדתי התפשרו על נושאים כמו גיור, שבת, מעמד אישי, משפט התורה, עליונות בג"ץ ועוד. זו התרפסות בפני הפריץ דובר העברית, זה כיבוש תודעתי, בדיוק כפי שהיה בכפר מימון. לא פרצנו שם את הגדר כי לא האמנו בעצמנו. תפשנו את עצמנו כנחותים. איזה הבדל בין הכבוד העצמי של מנהיג כמו מרטין לותר קינג לבין החנפנות של צווי הפיוס".

האם הדיאלוג דועך?
בשנים האחרונות, מודה גם שפירא, התמעט משמעותית קצב המפגשים. "הדיאלוג אינו מצרך מבוקש בציבור הדתי", היא מסבירה. "הרי מדובר בתהליך קשה ומכאיב שדורש המון סבלנות והשקעה. אתה מגלה שלצד השני יש היגיון. שלא כל השמאלנים הם רודפי בצע ונהנתנות. יש בהם הרבה ציונים שקיבלו את החלטותיהם לאחר חשיבה מעמיקה. לא קל לגלות את הדברים הללו, שגם מחייבים אותך להסתכל פנימה ולבדוק את הערכים שלך". על אף היחס החיובי שהיא נוקטת ביחס להידברויות מסוג זה, מביעה שפירא אכזבה עמוקה מניסיונות הפיוס ברמה המנהיגותית- פוליטית. הדוגמא המובהקת מבחינתה הוא פיצוץ אמנת 'שיח אחים' שניסו לגבש ראשי מועצת יש"ע עם עוזי דיין ועמיתיו, בניסיון ליצור הבנות משותפות שעל בסיסן יתנהל המאבק בגירוש. ישראל הראל הביע בשעתו מעל דפי 'הארץ' אכזבה עמוקה מהתנהלותו של הצד השני באותו ניסיון גישור, ושפירא תומכת בדבריו לחלוטין. "בדיאלוג של מנהיגות צריך הרבה אמון ומחויבות, וכאן חטפנו בעיטה רצינית".

האם בעקבות הגירוש ניתן לדבר על דעיכה של תהליך ההידברות?
"ברור שאחרי הקרע שנוצר יש הרבה פחות כוחות בציבור הדתי לעניין הזה. הוא חלש מאוד כעת. היתה תקופה כזו גם כשהחלה מלחמת אוסלו, שגבתה קורבנות רבים. באותה תקופה היה קשה מאוד ליצור מפגשים ב'בסוד שיח' וזה קורה גם עכשיו. אבל אני רואה בצד השני רצון להשתתף, להביע סולידריות. היום אנחנו בשלב שצריך לתת לתהליכים להתבשל עם הכאב. בימי הגירוש פעל בצומת סעד אוהל של 'בסוד שיח' ובו ישבו מגורשים, חיילים שב"חים ועוד. היו שם רגעי חסד רבים למרות הקושי. אנשים גילו שותפות, שכואב לכולם. זו תחושת סולידריות שחשובה מאוד לציבור". לדעתה אסור לוותר כעת על מפגשי 'פנים אל פנים', כיוון שיש חשיבות לתהליכים המתרחשים בעם. לעומת זאת, אין לה ציפיות מהמנהיגות:"אני בספק גדול אם הצלחנו להתקדם במשהו ברמה הזאת. עוד לא מצאנו את קוד ההתחברות ברמה הפוליטית- תקשורתית, אנחנו רחוקים מזה. יש מישהו שמכוון מלמעלה ולא נותן לסולידריות לתפוס את מקומה".

לא מצטרפים ל"שיר לשלום"

וכיצד הושפע הדור שחבש באותם ימים את ספסלי האולפנות והישיבות? איש החינוך יונה גודמן זוכר את התקופה הסוערת הזאת היטב. לתפקידו כמזכ"ל בני עקיבא הוא נכנס כשנה וחצי לאחר הרצח, כאשר הדי היריות כבר גוועו אבל הרושם הציבורי עוד היה חרות עמוק בתודעת העם. גודמן, תושב פדואל, מכהן כיום כראש תחום חינוך אמוני במכללת 'אורות ישראל' וכעמית בכיר במרכז 'מהות'.
גודמן נזכר ברוחות שנשבו אז: "היו שלושה קולות מרכזיים שהתרוצצו בו זמנית אצל קבוצות גדולות של נוער. ראשית, כאב אדיר על כך שראש ממשלה יהודי נרצח בידי יהודי. הנוער שלנו הוא בסל הכל עדין, ולשמוע על רצח בתוך העם היהודי כאב לו. שנית, תדהמה ועלבון מהניסיון הבלתי פוסק להטיל רפש בציבור שלנו, שרצה רק לזעוק, ללא אלימות, נגד עוולות הסכמי אוסלו.

"במובן מסוים, נוצרה כאן סתירה פנימית. מצד אחד היה רצון לחשבון נפש, כחלק מעם שבוחן את דרכו בשעה קשה. אך הקולות שהשמיצו בצורה גורפת את הציבור יצרו רצון להיאבק חזרה.
"הקול השלישי היה שייך לקבוצה קטנה של נוער, וגם מבוגרים כמובן, שהשתכנעו שיש בסיס להשמצות, ושהחינוך שלנו אכן אשם ברצח. הקול הזה הצריך מאמץ חינוכי לזקוף קומה, לא להיכנע להכפשות ולתת אמון בדרך.
"ניסינו לנווט בין הזרמים הסותרים הללו, משימה שהיתה כלל לא פשוטה. הפיכתו של יום רצח רבין ליום הילולא למדיניות הפוליטית של השמאל פגעה ביכולת להפוך אותו ליום של חשבון נפש לעם שלם, יום שבו לומדים מהמציאות הקשה כיצד לנהל מחלוקות חריפות בתוכנו".

יום הזיכרון הראשון ערך משרד הביטחון טקס, שאליו הוזמנו כל תנועות הנוער. בני עקיבא נטלה חלק בהכנות לטקס, עד לשלב שבו התבקשו לשיר עם כולם את שיר השלום. "סירבנו לעשות זאת", אומר גודמן. "לא רק בגלל המילים 'אל תלחשו תפילה', אלא גם בגלל האמירה הכל-כך לא יהודית של 'אל תביטו לאחור, הניחו להולכים'. זאת בצד העובדה שהשיר הפך להמנון של מהלך פוליטי מאוד מסוים.
"אסור לוותר על עקרונות יסוד בדרכנו, גם אם זה מביא לכמה ימי פיצוץ בתקשורת. יחד עם זאת, אנו אחראים גם על פרצופנו הציבורי, ויש ללוות את העמידה על העקרונות במאמץ הסברתי רחב, שנועד לבאר את ההיגיון שמאחורי הכרעותינו. אדם, וגם ציבור, צריכים קודם להחליט מה האמת שלהם, ואז לעשות מאמץ כן להסבירו. אוי למי שיבחר את מעשיו רק לפי מה שנוח להסברה".

מקרה נוסף הזכור לגודמן הוא האיסור הגורף שהוטל על חברי תנועת 'הנוער העובד והלומד' לערוך מפגשים עם חברי בני עקיבא. "יזמנו שורה של שיחות נוקבות איתם, כדי שישפטו אותנו לפי מה שאנחנו ולא לפי השמצות. אמרנו את האמת שלנו, בלי מורא, מתוך רצון להידברות אמיתית בין קבוצות שונות בעם".

האם בעקבות הרצח הושם דגש על חינוך לדמוקרטיה בבני עקיבא?
"אני חושב שאנחנו היינו האחרונים שזקוקים לשיעור בדמוקרטיה. אכן, נוצר ניסיון כן לבחון את הדמוקרטיה במשקפיים יהודיים, לבחון היכן אנו שותפים לה והיכן אנחנו חלוקים עליה. עסקנו בנושא לא מתוך רצון להתיישר לפי קו חיצוני אלא מתוך רצון לברור את דרכנו נוכח ה'עליהום', שדרש מאיתנו שנמיר באופן מוחלט את דתנו בדת הדמוקרטיה".

אתה רואה ברצח רבין נקודה שבה הנוער הדתי לאומי הפך ממוביל בחברה למוקצה ממנה?
"ההשמצות אחרי הרצח היו רק קצה קרחון של תהליך עומק יותר משמעותי. בדימוי של הנוער שלנו בעיני החברה הכללית יש עליות ומורדות, שחלקם נובעים מתמורות בערכים של החברה הישראלית, העוברת בחלקה תהליך פוסט-ציוני. החברה עוסקת יותר בפרט ובזכויות האזרח. אנחנו ממשיכים, מתוך נאמנות לתורה, לחנך לערכים של התיישבות, עלייה וביטחון. התהליך הזה מביא לכך שלעתים מתקשים לעכל את עצם דרכנו ותוקפים את מעשינו".

טראומה אחת מני רבות

אילו הבדלים אתה מוצא בין הנוער של היום והנוער שלפני עשור?
"יש הרבה שינויים, אך קרו כל-כך הרבה דברים שהשפיעו על הנוער שלא יהיה נכון לתאר את כל מה שקורה היום כתולדה של הרצח בלבד. הגירוש של הקיץ הוא תהליך שאנחנו בעיצומו, וטרם סיימנו לעכל אותו ואת השלכותיו. ניתן אולי להתייחס למה שקרה עד לפני הגירוש. בין השאר, יש היום הרבה יותר גיוון ותת-זרמים בחברה. מה שמאפיין את הכיפה זה שאין שתי כיפות זהות.

"בעיני, מגוון הזרמים מהווה סימן בריא לציבור שמחפש חיות. צעירים לא מסתפקים בהישגים של דור הוריהם. ניתן למצוא אצלם בדיקה מחודשת של יחסם למדינה, אך זו תופעה שאיננה תוצאה של הרצח אלא תהליך שהחל עקב המדיניות של רבין והסכמי אוסלו, המשיך במלחמת אוסלו ועד הגירוש בקיץ האחרון – בצד תהליכי אזרוח של המדינה, על-ידי פסקי בג"צ ועוד".

האם הנוער נעשה חרדי?
"ראשית, לי נדמה שרוב הקבוצות רוצות להחליף את הממשלה – ואולי גם לטהר את מנגנוני השלטון – מתוך שאיפה לחזק את המדינה ולא לפרקה. גם אותן קבוצות המרגישות כעת ניכור מהמדינה, הן לבטח לא חרדיות. הרי הן מאמינות בגאולה, בסיעתא דשמיא, בדרך הטבע, בצורך ליישב את הארץ במעשה ידינו ובחובה להגן על עצמנו. יש בתוכנו הסכמה רחבה בדבר הצורך בקיומה של מדינה. אך אותן קבוצות שואלות אם המדינה הזאת מממשת את הציפיות. תפילתי היא שנשכיל לפעול יחדיו, כדי לממש בתוך המדינה את הציפיות המשותפות לכולנו".

הנוער מוכן להמשיך לשאוף להיות גשר בין קבוצות בעם?
"מי שמתנדב להיות רק גשר, עלול לגלות שכולם דורכים עליו. יש היום קולות שקוראים להיות ראש גשר. השאיפה ראויה, כל עוד היא תיעשה מתוך ענווה, וללא התנשאות. מי שיפעל מתוך התנשאות וגאווה, מי שישמיץ ויפסול כל מי שחושב אחרת ממנו, לא רק שלא ינהיג את המדינה, אלא אפילו רוב הציונות הדתית לא תלך איתו. כפי ששרנו בשמחת תורה, עלינו לשאוף לטפח אישיות שיש בה השלמה בריאה בין עוז לענווה".