בשבע 165: על דעת עצמי

אבי סגל , א' בחשון תשס"ו

יותר פוליטיקאי מאשר מאמן

האמת, הוא היה צריך להתפטר כבר מזמן. הנבחרת שהנהיג היתה גרועה, לא יצירתית, עם מעט מאוד כשרון אמיתי, והאחראי לכך הוא העומד בראש הפירמידה. אולי הוא יודע להתחבר לעיתונאים, להוציא הודעות בשם "מקורבים" ולהעביר את מסריו לתקשורת כמו פוליטיקאי טוב. אבל לא לשם כך הוא מונה לתפקידו. האיש נבחר כדי להוביל אותנו לניצחון, וזה לא קרה. ולמרות שהוא מתגאה בהישגים שהביא לכולנו, בסופו של דבר הקדנציה שלו היא כישלון אחד גדול.

אז נכון שלא כל הביקורות נגדו ענייניות. לחלק מהמבקרים יש אינטרסים אישיים, כמו האיש ששימש באותו תפקיד שתי קדנציות לפניו. בעצם, שני האנשים האלה גם יחד רחוקים מלהיות סיפור הצלחה. אבל אנחנו עוסקים כעת בהווה ולא בעבר. האיש שהוביל בקמפיין הנוכחי עשה עבודה גרועה למופת. במגרש הביתי הוא שיחק מלוכלך, ואילו בחוץ היה הגנתי ופסיבי מדי. ומה הפלא, אם האיש לא מסוגל להסתדר עם חלוצים? הרבה חלוצים אמיתיים עמדו לרשותו פעם, אבל הוא ירק לכולם בפרצוף. במצב כזה, אחרי תפקוד לקוי כל כך, אין ברירה אלא לתמוך בהתפטרותו המיידית ולבחור לנו ראש ממשלה אחר.

מנוי וגמור

ביטלתי את המנוי על מעריב. כן, אני יודע, לא הייתי צריך להיות מנוי על עיתון כזה וכו' וכו' - תעזבו אותי באמ'שכם, טוב? רק שבסופה של התנתקות נשבר גם לי, והחלטתי לוותר על קריאת העיתון, למרות משחק הסודוקו היומי שלו.

מי שניסה אי פעם להתנתק מעיתון גדול, יודע כי התהליך מעצבן כמעט כמו לקרוא אותו. בעל כורחי הועברתי לנציגת שירות, שתפקידה העיקרי היה להתחנן, להתרפס ולבקש בכל לשון של בקשה שלא אעשה את הצעד הנמהר הזה. היא הבטיחה לעשות בשבילי הכול, אפילו לארגן לי שיחת טלפון עם עורך מעריב.

והנה העניין: היו תקופות בחיי, שהייתי מוכן להרוג תמורת שיחה עם אמנון דנקנר. לפני שנים אחדות שלחתי לו חומר פרי עטי, טורים שכתבתי במשך תקופה ארוכה, וביקשתי ראיון עבודה. עכשיו אני מגלה שעבדתי לחינם. אם רציתי לשוחח אתו, בסך הכול הייתי צריך לבטל מנוי על מעריב! איך לא חשבתי על זה קודם? תתכונן, מר דנקנר, אני בדרך.

המערכת הממוחשבת

בשבוע שעבר תקפה את ביתי הפסקת חשמל. מיהרתי להתקשר לחברת החשמל, שלזכותה ייאמר שאת מספר הטלפון שלה אפילו אני זוכר, ואז נכנסתי לאזור הדמדומים של ההודעות האלקטרוניות.
"לתשלום חשבון החשמל במערכת הממוחשבת, הקישו אחת", אמר הקול מעבר לקו, "לדיווח או בירור על תקלה במערכת הממוחשבת, הקישו שתיים". עשיתי זאת, ואז הודיע הקול "הנכם מועברים למערכת הממוחשבת". לחצתי על עוד מספר או שניים, והקול הודיע: "המערכת הממוחשבת מאתרת נתונים". המערכת הממוחשבת הבטיחה להעביר אותי לנציג שירות, אחר כך הפרה את הבטחתה והפנתה אותי להודעה מוקלטת, ובסופו של דבר נותקתי באכזריות ובאופן חד-צדדי מהמערכת הממוחשבת.

אז רק שתדעו: לחברת החשמל יש מערכת ממוחשבת. יום אחד אולי יהיה להם גם חשמל.

כתבו את זה קודם

"למה כשאתה טועה בחיוג, זה אף פעם לא תפוס?
למה כדי לכבות את המחשב, צריך ללחוץ על 'התחל'?
למה לוחצים על הכפתורים בשלט חזק יותר כשהסוללות חלשות? מנסים לסחוט טיפות אחרונות של חשמל?
אם שום דבר לא נדבק טפלון, איך הטפלון דבוק למחבת?
אם רגל של ארנב מביאה מזל, למה היא לא עזרה לארנב?
אם חונקים דרדס – לאיזה צבע הוא הופך?
אם אוכלים פסטה ואנטי-פסטה בזה אחר זה, זה כאילו לא אכלת כלום?"
(שאלות קיומיות מתוך דואר אלקטרוני שרץ ברשת).

חמסה עלינו

א. הנה סיפור מהחיים: השבוע נשלחתי, יחד עם שני עיתונאים נוספים, לראיין את אריאל שרון. "אדוני ראש הממשלה", פניתי אליו, "אני מחפש למשפחתי בית חדש. האם לדעתך, לאור המצב הביטחוני, כדאי לי לקנות בית בשומרון?" בתגובה קם שרון ממקומו והחל לקפץ בעליזות, לרקוד ולשיר יודל... ואז התעוררתי.
ב. שני דברים איומים עשו בערוץ 1 בזמן שידור התוכנית 'יובל לאירוויזיון'. קודם כל, הם שידרו תשדירי חסות בזמן הופעתה של גלי עטרי. והדבר השני הוא, שהם לא עשו בדיוק אותו דבר עם דנה אינטרנשיונל.
ג. השבוע נפרדנו מטלעד, הזכיינית הירושלמית שהביאה לערוץ 2 את החמישייה הקאמרית, החרצופים, וגם את הפטנט היהודי הגדול מכולם: מסך מפוצל, שבו ניתן לראות תמונות ממקום פיגוע יחד עם משחק כדורגל. לא אתגעגע.
ד. הודעה עצובה: התוכי המשפחתי שלנו הלך בדרך כל עוף. משפחתנו מכחישה חשד להזנחה, וטוענת כי התוכי קיבל אצלנו אהבה גדולה וניזון מדוחן אורגני בלבד. למעשה, ברגע מותו הוא נראה בריא מתמיד.
ה. מבזק די-וי-די: 'אלכס ואמה' היא קומדיה רומנטית לא מזיקה, אבל גם לא כל כך רומנטית ומאוד לא קומית. אפשר לוותר בקלות.

יודע את מקומי

לצד התגובות הרבות והמפרגנות שאני מקבל על מדור זה (תודה אבא), בולטת בשליליותה תגובה אחת קבועה: "אולי תפסיק כבר לכתוב על היורש? את מי זה מעניין מה קורה עם הבן שלך?" ובכן, מדור זה קשוב לקוראיו, ועל כן מקבל אני את הביקורת בהכנעה. מעתה, קוראים יקרים, אני מתחייב לא לכתוב כל הזמן על היורש; בשבועות הבאים, לפחות מחצית הזמן אכתוב על היורשת.
זה קרה בליל שבת. הצירים של הזוגה היו כבר רועמים יותר מצירי דלתות ביתנו, וזה הרבה. השכנים דפקו מדי פעם כדי לברר אם כבר מגיע מזל טוב. ניידת משטרה הגיעה וביקשה מאשתי להנמיך את הווליום, כי השעה מאוחרת. אבל רק כאשר הטרנטה שלנו התקרבה מעצמה אל דלת הבית והחלה לצפור בעצבנות, הבנתי כי הגיע הזמן לקפוץ פנימה ולנסוע לבית החולים.

עכשיו תבינו: אצל אדם שומר מצוות, הרעיון של נסיעה בשבת עלול לעורר תחושות מוזרות ובלתי נעימות. גם במקרים שבהם ההלכה מתירה לעלות על ההגה בין סעודות השבת, הנפש היהודית האנינה מתקשה לעכל את התערובת הלא שגרתית של היום השביעי וההילוך החמישי. לא הפעם, חברים! כמו ילד קטן שסוף-סוף קיבל רשות לאכול את הסבון באמבטיה, הנהיגה בכבישים המדוללים של ליל שבת קודש היתה עבורי, בעוונותיי, מענגת. לעתים נראיתי כמו תשדיר פרסומת לעידוד הילודה: "עשו ילדים, כדי שתוכלו להתנהג בכביש כמו ילדים".

מסיבות מובנות, זוגתי הכואבת לא זכתה לאותו פרץ התלהבות כמוני. ובכל זאת, היו לא מעט נקודות השקה בין האינטרסים השונים שלנו. "צריך למהר, אני חושבת שהעובר בדרך לצאת!" זעקה האשה. "בסדר", אמרתי בשמחה וחציתי שלושה רמזורים אדומים. "הטלטולים כואבים לי", היא נאנקה. "אין בעיה", עניתי והפסקתי ללחוץ על הברקס. "אני הולכת להקיא", הודיעה אשתי חד-משמעית. כאן כבר לא היה לי נעים. "את חושבת שאם אשים דיסק של מירי מסיקה, זה יעזור? מה, מוזיקה באוטו זה לא פיקוח נפש?"

אל תסתכלו עלי ככה. תאמינו לי, אני אוהב את השבת ונהנה לשמור את קדושתה. אבל אני גם קצת אוהב את התרת הרסן, את הצעידה על הגבול, את מירי מסיקה. אילו יכולתי, הייתי מעביר את הלידה ליום אחר, כדי שהשבת שלי תהיה שבתית כתמיד. אבל בנסיבות הקיימות, האם זהו חטא מצדי ליהנות מהחוויה החד-פעמית של קבלת דוח מהירות ביום הקדוש?

אה, כמעט שכחתי - נולדה לי בת. משקל שלושה קילוגרמים וקצת, אפגר עשר, תווי פנים מושלמים. לאם, לתינוקת ולנהג שלום.