בשבע 165: כלא עם שירות חדרים

התפרצות זעם של אישה אחת המחישה השבוע את מצוקתם הבלתי נתפשת כמעט של העקורים, ודווקא מול חברי הכנסת "המורדים" ●

אריאל כהנא , א' בחשון תשס"ו

גם בממשלה כבר מבינים שהשהייה במלונות היא "סוג של טעות", אבל לא ממהרים להיות מזוהים עם שום דבר שקשור לגירוש או לתוצאותיו

היא בכלל לא התכוונה לדבר. בסוף האולם עמדה, בכובע אדום, חריג בסביבה. בעלה החזיק תינוק. הצווחה הייתה בלתי נשלטת. "למה הפרחים שלי צריכים לגדול בשכונות פשע? למה הילד שלי מתעורר בלילות ושואל אם יש מפלצות במלון? מה רע עשינו לכם? מה אתם רוצים? שנתאדה? כל תכנית שקמה נופלת אחרי שנייה, כי אין תקציבים, כי לא יאה ולא נאה. כסף להקים מחדש את המצבות היה לכם, כדי שלא תהיה שערורייה, אבל כסף לקורת גג אין. מה רע עשינו לכם? כולם אומרים 'הפינוי מאחורינו'. מאחורי מי? אנחנו כלואים במלון. החיים שלנו תקועים במכולה ולא רואים את הסוף".

קוראים לה שרה צוויג, מנוה דקלים במקור. כמוה עוד כמחצית מ-1692 ממשפחות חבל עזה. חודשיים וחצי אחרי מחיקת היישובים הולכת ומתערערת היציבות הנפשית של תושביהם. אלפים מהם עדיין סגורים בכלובים של זהב, מנהלים אורח חיים על גבול השפיות. ילדים מנועי כניסה מהחדר הנעול-אוטומטית של הוריהם. ילדים שמקבלים מבט נוזף מעובדי המלון כי בין הארוחות לקחו מהמטבח תפוח. וגם, נערים, שבשעות הקטנות של הלילה ברחו מחדרם, מי יודע לאן. ההורים בחדר האחר נעדרי יכולת שליטה. מצבם שלהם אינו טוב יותר. הסיטואציה הבלתי אפשרית מחלישה את מעמדם ומאיצה שברים במבנה המשפחתי. רבים מהמבוגרים אינם עובדים וכבר יש זוגות שהבטלה מתחילה לתת בהם אותות של פירוק. הזמן הפנוי מנוצל, כורח המציאות, לטריפים ביורוקרטיים שכמו נועדו להוציא את האדם משווי משקל. על פי דרישות מנהלת סל"ע (סיוע לתושבי עזה – כמה אורווליאני) נדרשים המפונים להציג חשבונות חשמל וחשבונות מכולת מלפני שש שנים, או תעודות סיום הגן משנת תרפפ"ו. אגב, התעודות הללו מצויות כנראה בידי המפרק הרשמי של מועצת חבל עזה, אך הוא מסרב לנפק אותן.

חדשות לבקרים צצות מהמורות חדשות. למשל, זוג צעיר שאולץ לרשום את התחנה המרכזית בירושלים כמקום מגוריו הרשמי, משום שמחשב משרד הפנים כבר אינו מכיר יישוב בשם נוה דקלים. או, הגשם הראשון בירושלים שגרר הוצאות במאות שקלים כי בגדי החורף קבורים אי שם במכולה.
מעל לכל, מטריפות את הדעת ההודעות מטעם הנהלות בתי המלון, חדשות לבקרים, כי התקציב מהממשלה נגמר ועליהם לפנות את החדרים. ועוד לא אמרנו מילה על החקלאים (שבעה מתוך שלוש מאות קיבלו פתרונות) או בעלי העסקים שכתיבת הבקשה לקבלת הפיצויים היא "עבודת דוקטורט", כלשונו של יונתן בשיא.

העתיד גם הוא אינו מבשר טוב. ביום שני בערב, מסר לי ליאור כלפא, יו"ר המזכירות של נוה דקלים, כי לכל תושבי הגוש יש פתרון ביניים ידוע ומוסכם. מאה וחמישים משפחות יצטרפו ל-300 המתגוררות כיום בניצן. כחמישים משפחות כבר מתגוררות בכרמיה ובמבקיעים. במתחם יד בנימין ישתכנו כמאה וחמישים. חמישים משפחות יקבעו את מושבם הזמני במושבים יתד ויבול. שמונים משפחות נוספות מרוכזות בצומת יד מרדכי ובעיר האמונה. עוד מאה וחמישים יעברו לאתר קרוונים בעין צורים. לרגע אחד,

על הנייר תמונת המצב נראית ברורה. שנייה אחר כך שוב משבר. ביום שלישי בערב סירב בנק ישראל לאשר את רכישת מגדלי הדירות באשקלון לתושבי כפר דרום. בד בבד, הפרה מנהלת סל"ע סיכומים על סידורי חלוקת הקרוואנים בניצן, מה שהביא לניתוק הקשר בינה ובין מזכירות נוה דקלים. באשר לאתר בעין-צורים התברר כי טרקטור אחד בלבד עוסק בעקירת גידולי הארטישוק. ובעיה נוספת, כל יום גשם, בכל אחד מאתרי הקרוואנים, יעכב את העבודות לארבעה ימים רצופים, עד שתיבש האדמה. התאריך הנקוב להשלמת האתרים - שלושה חודשים - נראה רחוק מתמיד.

לאן נעלם ה"תתחילו לעבוד"

ההתפרצות של צוויג תרמה בעיקר להגברת המודעות למצב המפונים. את זעקותיה השמיעה במלון 'גולד' במפגש עם ח"כים מהליכוד. הצעקות הביכו את הח"כים. הרי הם, לנדאו, אדלשטיין, חיים כ"ץ, קרא, ריבלין ואחרים התנגדו להתנתקות לכל אורך הדרך ואף שילמו על כך מחיר פוליטי. חוץ מזה, הרי אין בידיהם סמכויות ביצועיות, אלא הכל נתון בידי המנהלת ומשרדי הממשלה. אף על פי כן, את העלבונות שהטיחו צוויג וחבריה קיבל רובי ריבלין באהבה. "אתם צודקים", אמר שוב ושוב. יומיים אחר-כך ידע להסביר לשר מאיר שטרית מעל בימת הכנסת, עד כמה מטורפים החיים בבתי המלון. נציג הממשלה השיב מצידו ש"לממשלה לא הייתה כוונה שהם יתגוררו בבתי מלון תקופה כה ארוכה. זה סוג של טעות".

ריבלין הוא החזק שבפוליטיקאים שנרתם לטובת המפונים. אין באפשרותו לקדם פתרונות בפועל, אלא רק ללחוץ על גורמי הממשלה. מי שכן מקדיש ימים כלילות למציאת פתרונות הוא ח"כ אורי אריאל. ביום שלישי ארגן מפגש בין נציגות המפונים לבין שר האוצר בפועל. תוצאות של ממש לא היו בה. "זה לא בדיוק תחום העבודה שלי. אני לא ממש מכיר את הנושא", השיב אולמרט. למחרת התקיימה פגישה של חקלאי הגוש עם שר הממונה, ישראל כ"ץ. לא כ"ץ אלא מנכ"ל משרדו, יוסי ישי וכמוהו מנכ"ל משרד השיכון, שמואל אבוהב, הם שעושים מאמצים עילאיים למען העקורים. רבות מן הדמויות שגילו אמפתיה למגורשים בתקופה שלפני הפינוי, שהתחייבו בגלוי ובסתר לדאוג לגורלם נעלמו כעת מהשטח. הדבר נכון לשרת המשפטים ציפי לבני, למנכ"ל משרד ראש הממשלה אילן כהן וגם לראש הממשלה עצמו. עכשיו, אין לו שום סיבה לדפוק על מכסה המנוע.

הקרב על ההיסטוריה
את המפגש בין הנאמנים לעקורים אפשר בדיעבד לסמן כאירוע שהחזיר מן הכפור את הקבוצה. התוצאות הפוליטיות הגיעו למחרת. אחרי שכבר הוספדו בכל בימה אילצו המורדים את שרון למצמץ ראשון. בעוד הם מכונסים לדון בשאלה כיצד להצביע בסוגיית מינוי השרים, הודיע שרון על דחיית ההצבעה בשבוע. ביום הראשון של כנס החורף התפזר באוויר ריח בחירות. אחר הצהריים עלה שרון לשאת את נאום פתיחת המושב. הוא הציג את תוכניות הממשלה למושב הקרוב. הוא דיבר על צמצום העוני ובניית תשתיות, על מלחמה בטרור ועל יישום מפת הדרכים, על אישור התקציב, על מאבק בפשיעה ובאלימות ועל פיתוח אזורי ההתיישבות. אך היה נושא מרכזי אחד, כזה ששרון מכיר היטב, שהניח עליו את כל יוקרתו ואף מימש את מטרתו. דווקא הנושא הזה לא הוזכר בנאום ולו במילה.

הזיכרון הקולקטיבי, כתב חוקר התרבות ארנסט ראן, מורכב לא רק ממה שזוכרים אלא גם ממה שאומות מעדיפות לשכוח, כלומר, פרקים בעייתיים או מביכים בהיסטוריה. ההכרעה מה ייזכר ומה יישכח, הוסיפה ההיסטוריונית מריתה סטורקן, נמצאת בידי האליטה הכותבת את ההיסטוריה בהתאם ליחסי הכוח בין הקבוצות השולטות בקולקטיב. כל ההקדמה הזו באה להסביר מדוע שרון ונאמניו נעלמו מהשטח, מדוע הם מבקשים לנתק כל זיקה בינם לבין הגירוש, מדוע הם לא מסייעים למגורשים בפועל ומדוע הם לא מדברים עליהם בעל-פה. לטווח הארוך, אל תוך פני ההיסטוריה, מעוניין שרון לגמד ככל הניתן את משמעות המעשה שעשה בעזה. לכן הוא לא טורח להיפגש עם העקורים, מתעלם ממכתבים שהם מפנים אליו ולא מעלה בדעתו לבקש מהם סליחה. לכן גם לא שלח ולו אחד משריו - גם לא ממתנגדי ההתנתקות - להיפגש עימם בשמו. כן, מבחינתו, שיתאדו.