בשבע 166: סרטים לא למכירה

על שני סרטים בלי תקציב שמצליחים להראות את המציאות כפי שלא נצפית בערוץ 2

אמציה האיתן , ח' בחשון תשס"ו

את הסרטים האלה לא תמצאו בחנויות, וגם לא בקולנוע. כדי לצפות בהם אתם צריכים בסך הכל מחשב וקו טלפון.

הפעם נחרוג ממנהגנו ונעסוק בשניים מתוך סרטי המחאה שמסתובבים ברשת האינטרנט. כבר לפני שנים כתבתי על סיכויי ההצלחה של איש קולנוע ימני לזכות בתקציב על מנת להפיק סרט התואם את דעותיו וערכיו הלאומיים. סיכויים אלה דומים לסיכוייו של אהוד ברק לנצח במאבק על ראשות מפלגת העבודה. במצב יובש שכזה, אין ברירה אלא לעבור לשיטה הפיראטית. קמים יוצרים מוכשרים, אוספים את כל מי שמוכן להתנדב, משלמים מכיסם את השאר, וקדימה לעבודה.

מטבע הדברים, התוצאות לא תמיד מושלמות. אינו דומה מי שפת בסלו ותקציב בחשבונו למי שנאלץ לעבור את הדרך כשסלו ריק לחלוטין. אז הצילומים לא הכי מקצועיים, השחקנים לא תמיד מהשורה הראשונה, והתפאורה גם היא לעתים מאולתרת; אבל אם נתייחס לתופעה במלוא כובד הראש, נוכל להביא לכך שבסרטים הבאים התוצאות יהיו הרבה יותר מקצועיות, ולכל הפחות – שאכן יהיו הסרטים הבאים, והמוטיבציה לא תיעצר בראשית דרכה.
תחילה אתייחס לקליפ שיצא לדרכו ממש עם מימושה של תכנית הגירוש והחורבן. דב שורין הוא אמן מקורי. אפשר להסכים לדרכו, להתנגד לה, או אפילו לגחך, אבל ודאי שאי אפשר להתעלם ממנו. הלחן שלו לתפילתו של שמשון 'זכרני נא' כבר הפך ללהיט, אבל רוב המשתמשים אף אינם יודעים את שמו של המלחין.
השיר 'ולא ינטשו' היה מתאים להיות ההמנון של המאבק בהתנתקות, אך שורין כבר מודע לקושי שלו להשתלב במרכז הבמה התרבותית, ולכן לא התפלא במיוחד כשהשיר הוצנע, ולא קיבל את החשיפה המגיעה לו.

אך לא איש כמו דב שורין יתייאש. הווידאו קליפ שהפיק מרתק, ממש כמו האיש עצמו. בקליפ מחליף שורין תפקידים בקצב מסחרר. הוא שר את 'ולא ינטשו' כחקלאי על הטרקטור, חייל בעמדה, בליין על היאכטה, גלשן על החוף, חסיד בחברון, מוכר בסטה בשוק ועוד. הרצף המדהים הזה מעניק עוצמה לשיר ומשאיר רושם אצל הצופים. אמת, הצילומים לא מושלמים: חלקם מוארים מדי, חלקם לא הכי ברורים, אבל הם בהחלט עושים את העבודה. את הקליפ של דב שורין תוכלו לראות באתר שלו: http://www.dovshurin.com

הסרט השני שאתייחס אליו הוא שונה בתכלית. מדובר בסרט עלילתי, באורך של קרוב לחצי שעה. יחזקאל לנג כתב את הסיפור, וללא תקציב או סיוע אחר הצליח להפיק סרט נוגע ללב, ולא פחות מכך – זועק, נגד השקר הגדול של הדור האחרון: התקשורת.

'הסיפור האמיתי' מספר על האסון שניחת על אוריאל, אברך צעיר וחביב. הרצח הכפול של אשתו ובתו היחידה מוצג בתקשורת כתאונה טראגית. השדרן הנערץ לא טרח להזכיר כי הן נדרסו תוך כדי מנוסה ממחבלים המנסים לירות בהן. אוריאל אינו מקבל את הגזירה ומנסה לפגוש את שדרן הטלוויזיה ולהעביר לו את המסר. בסופו של דבר הוא נעצר, מבלי שהצליח להסביר את עצמו.

אין צורך להתאמץ כדי להבחין ביחס של לנג אל אנשי התקשורת הכללית. בעריכה מקבילה מראה הבמאי את חיי המשפחה החמים של אוריאל, אל מול הריקנות של איש התקשורת הבכיר. המשחק המקסים של האברך ובתו הקטנה, מול איש הטלוויזיה והכלבלב שמלווה אותו. את תפקיד השדרן ממלא אהר'לה ברנשטיין, שחקן ותיק ומוכשר. את הצד הטוב של הסיפור – האברך המיוסר – מייצג יהושע בנג'ו, שחקן שמשקיע את כל כולו בתפקיד המורכב. נדמה לי שעם הניסיון והלימוד יוכל גם הוא להגיע להישגים מרשימים.

גם בסרט זה ניתן לשפר במידה רבה את הצילום ואת הרמה המקצועית של הסרט, אך בשביל פרי ביכורים, ללא תקציב וללא תמיכה ממסדית, ישנם כאן הישגים ראויים לשבח. את הסרט תוכלו לראות דרך האתר של ערוץ 7: www.a7.org (בעמוד הראשי, במדור 'באור הזרקור').

כדי שיהיו הרבה סרטים מהסוג הזה, וברמה מקצועית גבוהה, הגיע הזמן שנבין את הצורך הקריטי בתקציבים לסרטים כאלה, שיהוו תשובה ציונית הולמת לשפע הריקני המוצג מעל מסכי הטלוויזיה והקולנוע. ואולי הפתרון יבוא בדמותה של קרן, שתנציח את זכרם של קרובים ובני משפחה בכתוביות הפתיחה של הסרט, ולא רק בעמוד הראשון של סידורים בבית הכנסת המקומי.