בשבע 166: על דעת עצמי

אבי סגל , ח' בחשון תשס"ו

ראש ממשלה הולך שיכור

כשראש הממשלה שרון רוצה משהו, הוא מאוד-מאוד רוצה אותו. כשהוא מבקש למנות את מקורביו לשרים בממשלה, הוא יעשה כמעט הכול כדי שזה יקרה. הוא ילחץ על ח"כים, ישחק את הנעלב, ידפוק על השולחן, ישמיץ את המתנגדים, ולקינוח יפזר איומים על הקדמת הבחירות. לא איומים מפורשים, חלילה, אבל רמזים פה, רמזים שם, כל מה שיכול להפוך לספין תקשורתי מהסוג שראה"מנו כה אוהב.
וכעת יש שטיק חדש מבית מדרשו של שרון. לפי דיווחי התקשורת, בסביבתו דורשים כעת לשנות את שיטת הממשל, כך שתתאים יותר למדיניות השלמונים של האיש. "לא ייתכן", מסבירים המקורבים, "שראש הממשלה לא יוכל לבצע את מדיניותו, אף שיש לו אהדה בציבור". הו-פה! מישהו בסביבתו של ראש הממשלה, כנראה בסביבתו הקרובה ביותר, סובל משיכרון-כוח מוגזם. שינוי שיטת הממשל? לא קצת מוגזם? לא פשוט יותר לדרוש חנינה לעמרי?

מדור זה נכתב ימים אחדים לפני ההצבעה בכנסת. יש להניח, כי גם אם בינתיים הפסיד שרון בהצבעה, הוא לא מיהר לממש את איומיו המרומזים ולהקדים את הבחירות. הפוליטיקאי המנוסה הזה יודע כי אי אפשר ללכת לבוחר ולבקש את אמונו רק בגלל בעיות בחלוקת ג'ובים. ואולי אני טועה? אולי שיכרון הכוח ניצח גם את חכמתו הפוליטית של ראש הממשלה?

מאבק בלי כותרות

תפילה וזעקה; תעודות הוקרה לאסירי המאבק ומסרבי פקודת הגירוש; הצדעה למתיישבים, השב"חים והנוער הכתום; חשבון נפש על יחסנו למדינה ולצבא; דבר הרבנים ומובילי המאבק; הכרזה על הקמת יד ושם לגוש קטיף וצפון השומרון – כל הנושאים החשובים האלה הובטחו במודעה גדולה על כנס הימין שאמור היה להתקיים השבוע. מה יש לדבר: רשימה חשובה, נושאים לגיטימיים ומעוררי הזדהות רגשית.
אבל מה היו שתי הסיסמאות שנבחרו ככותרות המודעה? "לא נשכח ולא נסלח", וגם "יהודה, שומרון וירושלים – המערכה החלה". שתי הצהרות נטולות סגנון, חסרות חן וחסרות אחריות. הראשונה היא בכלל סטארט-אפ שמאלני, ובהחלט לא הדבר הכי מקסים שיצא מבית מדרשו של צד פוליטי זה. השנייה מיותרת, מוקדמת, מנותקת, ירייה ברגל היחצ"נית של עצמנו. אם אלו הכותרות של קמפיין הימין, יש לקוות כי המערכה של השמאל על יהודה, שומרון וירושלים לא תמהר להיפתח.

אנרכיה ברשות

מי שהחליט לא למנות את מוטי שקלאר לתפקיד מנכ"ל רשות השידור, בעצם עשה חסד עם המגזר. ניהול הרשות הוא תפקיד כמעט בלתי אפשרי: טומי לפיד נכשל בו, גם מוטי קירשנבאום התרסק, ושתי קדנציות של אורי פורת לא הספיקו לשנות את המצב. הדובדבן שבקצפת, ג'ו בראל, אף הצליח לעשות את הבלתי יאומן ולהוריד את רשות השידור לרמה נמוכה עוד יותר. מתי המעט – או גוססי המעט - שעדיין צופים בערוץ 1, יודעים בדיוק על מה אני מדבר.

אנקדוטה קטנה וטרייה: במוצ"ש האחרון, בין שידור הגרלת הלוטו להמשך תוכנית הספורט, שידר הערוץ הממלכתי קדימונים ללא פחות מארבעה סרטים תיעודיים. הסרט הראשון עוסק ברצח רבין, השני ברצח החיילת רחל הלר, השלישי בילדה שנפטרה בשריפה, והרביעי – בזוג קשישים חולניים. נושאים ראויים, ללא ספק, אבל למה באמצע תוכנית ספורט? בגלל שגם אוהדים צועקים "הוא מת הוא מת"?
לא, רבותיי, אלה הם פני ערוץ הדגל של רשות השידור. פני הקדימון כפני התוכן, פני הסגנון כפני היצירתיות, ופני חלוקת התקציב כפני התלות בפוליטיקאים. לתוך הקלחת הזאת רצה שקלאר להיכנס – לא לרשות השידור, אלא לרשות העימותים, המאבקים האינסופיים וחיסולי החשבונות. למזלו של הציבור הדתי, המנכ"ל הכושל הבא לא יהיה חובש כיפה. מה, לא מספיק רצחנו את רבין?

כתבו את זה קודם

"פעמים רבות כשהיא מרגיזה אותי אני חושב, גם בו ברגע, שאני דן אותה על פי ערכים שטחיים ומן הראוי היה שגבר אתבגר ואתעלם מהם. אני אומר לעצמי שאני מרגיש כפי שאני מרגיש מפני שהיא לא הולמת איזה מודל תיכוניסטי של בחורה 'גזעית' שאני עצמי טרם השתחררתי ממנו, למרות שזה באמת מתחת לרמה שלה או שלי; ואני לא יודע מספיק על עצמי או על החיים כדי להבין אם מה שאני רואה מתחת לסיגים האלה הוא יהלום או כמה נצנוצי אור שמוחזרים משבר זכוכית".
(בן זוגה של ג'יני, מטופלת של ד"ר ארווין יאלום, מתוך ספרו הדי עתיק והקצת מייבש 'כל יום יותר קרובים', המתעד טיפול פסיכיאטרי מנקודות מבטם של כל המשתתפים בו)

חמסה עלינו

א. הגיע הזמן להסכים עם רבים מהשמאל החילוני: את יום הזיכרון ליצחק רבין צריך לציין בארבעה בנובמבר, ולא בתאריך העברי. כך אולי נוכל לחסוך מדי שנה את פסטיבל ההסתה ושנאת החינם בימים שבין שני התאריכים.
ב. אני יודע שזה לא לעניין, אבל יש משהו מענג בצירוף המילים "אינתיפאדה מוסלמית בצרפת". מזכיר במשהו את "האנרכיה ברשות הפלשתינית".
ג. על שלט דרכים בראשון-לציון מופיע הכיתוב "חתני פרס נובל" עם חץ ימינה. בפעם הבאה אולי אקפוץ לשם – יש לי כמה דברים להגיד לש"י עגנון.
ד. ארכיאולוגים פולנים טוענים שמצאו את השלד של המתמטיקאי קופרניקוס מתחת לקתדרלה בפולין. אני יודע איך הם זיהו אותו: ברגע שהם מצאו את השלד, כולם נעמדו והקיפו אותו מסביב, עד שפתאום הם נדהמו לגלות שבעצם השלד הוא שמקיף אותם.
ה. מבזק די-וי-די: 'אכזריות בלתי נסבלת' היא קומדיה חביבה, מסוגננת ושנונה כפי שרק האחים ג'ואל ואיתן כהן יודעים לעשות. לא סרט ממש גדול, אבל לפחות אין בו גיבורים מסטולים ותמהוניים כמו בסרטיהם הקודמים של השניים, וגם זה משהו.

יודע את מקומי

כשהייתי צעיר יותר, חלמתי להיות קריין חדשות. צירוף המילים "ועיקרן" ו"תחילה" עשה לי את זה אפילו יותר מהצירוף הטבעי יותר באותם ימים - "דמי" ו"אבטלה". והאמת היא, שהיו לי מספר נתונים טבעיים להיות קריין רדיו: המראה החיצוני, למשל. אלא שנתון פיזי אחד הכשיל אותי שוב ושוב, עצר את חלום הקריינות והפך אותי בעל כורחי לבעל טור פופולרי בעיתון חשוב.
ייאמר מיד: אני לא העיתונאי הדתי היחיד עם קול גבוה. לא מעט קולגות מהמגזר ניחנו במצו-סופרן, ועדיין אוחזים בקריירה מפוארת בתקשורת האלקטרונית – אורי אורבך, קובי אריאלי, סיוון רהב-מאיר. אבל בקול שלי, בנוסף לגובהו הבלתי חוקי, חברו להם יחד גם אלמנטים מהאנפוף של רזי ברקאי, הגמגום של רונאל פישר והצחוק של פוזי מהחבובות. יש המייחסים לי גם את ההומור של פוזי מהחבובות, אבל אלה בטח אנשים ממורמרים שפעם נאלצו להאזין לי.
להיות בעל קול גבוה זו עילה לטיפול פסיכולוגי של שנים. קשה להישאר מאוזן נפשית כשבטלפון מבקשים ממני את אמא או אבא, ולחילופין – את בעל הבית. לא נעים לעשות מנוי כלשהו בטלפון, ואחר כך לקבל את המוצר במעטפה עם השם "גב' אבי סגל". אבל הכי גרוע חשתי לפני מספר שנים, כשניסיתי להקשיב לתוכנית רדיופונית בהשתתפותי, ולרגע אחד תהיתי מה פתאום דוד ד'אור גונב לי בדיחות. (התחושה הורעה אף יותר, משגיליתי כי זה באמת היה דוד ד'אור, והוא באמת גנב לי בדיחות).
ומצד שני, לקול גבוה יש גם יתרונות לא מבוטלים. למשל, אם אני שר בזמן נהיגה בכביש, כולם מפנים לי את הדרך; כשהגבאי פונה אלי בבקשה לעבור לפני התיבה, די לי בשתי שניות של שיחה כדי לשכנע אותו לרדת מזה; לסוכני מכירות טלפוניים של מוצרי קוסמטיקה, אני תמיד יכול לענות בנימוס שאני לא מעונינת; והכי חשוב: תמיד אני יכול לטעון שבתי התינוקת דומה לי במשהו. אז קריין חדשות אולי לא אהיה, אבל היי – החיים זה לא הקול, נכון? הא?
פוזי מהחבובות כבר אמרתי?