חדשות ערוץ 7

פופולארי: תג בכותרות
גליונות בשבע עוד גליונות

בשבע

גליון 166ראשיהפצה

צדיק בכובע הגרב - בגליון השבוע

תלמידי חכמים העידו עליו שהוא מגדולי הדור ומצדיקי הדור, אבל הרב ינון חורי זצ"ל חי כאדם פשוט, לימד בחינוך הממלכתי-דתי, לא לבש איצטלא דרבנן, ורק לאחר שיצא לפנסיה עבר ללמד בישיבה הגדולה 'כסא רחמים'.
10/11/05, 00:00
יואל יעקובי

בספר 'שמש ינון' שהוציא לאחרונה מספר העיתונאי-לשעבר שושן חורי על דמותו ואורחותיו של אביו, העניו המופלג שאהב את תלמידיו כבניו, ברח מן הכבוד, נזהר ברכושם של אחרים והקפיד שלא להחסיר משיעוריו אפילו דקה

"אני יודע שזה נשמע מוזר קצת: יהודי שהתנהל בפשטות כזו, והתלבש כאחד העם, וגר במקום פשוט, והתנהג כמו כולם, והשפיל עצמו לפני כולם, קשה לאדם לשאת בדעתו שמדובר כאן בגדול הדור". את הדברים המופלגים הללו, ועוד רבים אחרים, השמיע הרב הראשי לישראל, הרב שלמה עמאר, בהספד שנשא בהלווייתו של הרב ינון חורי זצ"ל, שנפטר לפני כשנה וחצי, בט"ו בשבט תשס"ד.

עד פטירתו לא היה הרב ינון ידוע בציבור הרחב מעבר לסביבתו הקרובה – תלמידיו ויוצאי דרום תוניסיה (בעיקר תלמידי החכמים שבהם). הסיבה לחוסר הפרסום הזה היא השנאה היוקדת שלו לכל מה שריח של כבוד נודף ממנו.

הוא התפרנס מעבודתו כמחנך בבתי ספר יסודיים עד שיצא לפנסיה. הוא הלך ברחוב ללא חליפה ומגבעת, כשלראשו כובע גרב פשוט. הוא ביקש מתלמידיו בישיבת 'כסא רחמים', שבה לימד לאחר שיצא לגמלאות, שלא יעמדו לכבודו, כי זה מצער אותו. הוא ברח מבית כנסת אחד למשנהו כשראה שמתחילים לכבד אותו.

מורה בדרכי נועם
הרב ינון-אברהם-ברוך-שלום חורי נולד בשנת תרפ"ו (1926) באי ג'רבה שבדרום תוניסיה, לאביו הרב חיים חורי זצ"ל, שמונה באותה שנה להיות רב ראשי ודיין בגאבס שבדרום תוניסיה, ולאמו סעדונה. לידתו של הבן, לאחר ארבע הבנות שקדמו לו, עוררה התרגשות רבה אצל האב. למרות אהבתו הגדולה לבנו, הקפיד הרב חיים בחינוכו, וכבר כשהיה בן ארבע נשלח ללמוד בג'רבה, שעל שם תלמידי החכמים המרובים שהיו בה זכתה לכינוי 'ירושלים דאפריקה'.
בג'רבא התגורר ינון הצעיר בבית דודתו, ולמד שם אצל שלושה מגדולי החכמים באי: הרב רחמים חי חויתה הכהן (שמונה במשך הזמן לדיין במקום), הרב יוסף (סוסו) הכהן והרב רפאל כ'דיר צבאן (לימים רבה של נתיבות וחבר מועצת הרבנות הראשית לישראל), כאשר שני האחרונים למדו בצעירותם גם אצל אביו של ינון בגאבס.
הרב חיים התעניין כל הזמן בהתפתחותו החינוכית והתורנית של בנו, ומשסיפרו לו הרבנים בהשתאות על חידושיו של הבן, היה האב, שחשש מאוד מעין הרע, מבטל את הדברים ואומר שהדברים אינם חדשים, והם נכתבו כבר בספר כזה או אחר.
כבר בצעירותו ביקשו רבותיו מינון שידרוש בבית הכנסת הגדול של ג'רבה, שם הלך בדרך אביו הגדול והפליא את השומעים בדרשות מרתקות. הוא גם פרסם מאמרים בקבצים תורניים שונים, שעליהם אמרו תלמידי החכמים שבג'רבה: "כל דבריו של יש"א ברכה הם סולת נקיה, וכזה ראה וקדש" – "יש'א ברכה" רמז לארבעת שמותיו: י'נון ש'לום א'ברהם ברוך.
בגיל שש-עשרה החל הרב ינון בעיסוק שאותו אהב מכל, ושלא נטש עד פטירתו: לימוד תורה לתלמידים. פעם, כשלימד את תלמידיו את המשנה ממסכת אבות "יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעולם הזה מכל חיי העולם הבא, ויפה שעה אחת של קורת רוח בעולם הבא מכל חיי העולם הזה", הוסיף הרב ינון מעצמו: "ויפה שעה אחת של לימוד עם תינוקות של בית רבן מכל חיי העולם הזה והעולם הבא גם יחד".
כאן באה לידי ביטוי דרכו, שהיתה מאופיינת במקוריות רבה, בתחום זה כמו בתחומים אחרים. הוא לא השתמש באלימות, כפי שנהגו מלמדים אחרים באותה תקופה. כאשר נודע לאביו שהתלמידים עושים חיל בלימודיהם גם ללא מכות ועונשים, הוא הביע סיפוק רב, והתוודה שפעמים רבות המכות נועדו להפיג את כעסו של המלמד יותר משבאו לחנך את התלמיד.
הרב ינון הכניס גם ריהוט לחדר הלימוד (שולחן, כיסאות ולוח), דבר שלא היה נהוג לפני כן. הכנסת הריהוט נעשתה גם היא בברכתו של האב ואף מומנה על-ידו. הרב ינון הנהיג גם יציאה לטיולים חינוכיים בחיק הטבע, כי מצא בהם תועלת ללימוד.

צדיק של אתכסיא
הערכתו של הרב חיים לבנו היתה עצומה. פעם ראתה אחת מבנותיו את אביה בוכה. כתשובה לשאלתה אודות בכיו, ענה: "מהתרגשות של שמחה ותודה לה', שזיכה אותי בבני ינון". לאחר שעלה לארץ והתגורר תקופה מסוימת בבית בנו בבני ברק, הוא אמר למתפללי בית הכנסת 'סוכת שלום', שבו התפלל הבן: "בני ינון גדול ממני – הן בתורה, הן ביראת שמים, הן בקדושה, אלא שאני מעלמא דאתגליא (=עולם הגילוי), והוא מעלמא דאתכסיא (=עולם ההסתר). אם תזכו – תדעו איך להתנהג עמו ותפיקו תועלת רבה ועצומה".
בספר שהוציא לאור הדפיס הרב חיים קובץ חידושים של בנו ללא ידיעתו. האב חזר בו מכוונתו להוציא קובץ נוסף (שכבר היה באמצע ההדפסה) רק לאחר שהבן התחנן לפניו בדמעות שלא יעשה כן.
בן 18 התחתן הרב ינון עם מזיאנה לבית טרבלסי, שהיתה מבוגרת ממנו בכחצי שנה. כשהגיע לבית הוריה הוא נכנס ללמוד. שעה עברה ועוד שעה, והבחור יצא מהחדר רק לאחר שש שעות. היו שאמרו לאם הכלה: "איך יוכל האיש הזה לפרנס את בתך, והרי הוא שקוע אך ורק בלימוד?!" אך האם ענתה בתקיפות: "אני מוכנה למכור את כל התכשיטים שלי, ובלבד שבתי תתחתן עם רבי ינון".
כשהיה בן 24, לאחר פטירת ר' כלפון הכהן (רבה של ג'רבה), שלח הרב רחמים חויתה הכהן, רבו של ר' ינון, שליחים אליו כדי שיתמנה לדיין. אך הוא סירב ואמר: "יש כאן טעות. וכי חסרים רבנים בג'רבה?! והרי ג'רבה מלאה תלמידי חכמים. אני אינני מתאים".
מוטיב זה, של הסתרת עצמו באופן קיצוני, הפך להיות מוטיב מרכזי בחייו. סיפורים רבים ממחישים עיקרון זה שסיגל לעצמו. הוא לא רק סירב להראות את גדלותו, אלא גם היה משכנע אחרים שהוא כלל אינו גדול. כשהיה כבר ר"מ ב'כסא רחמים' ניגשו הרבנים שלמה עמאר וציון בוארון (אב בית הדין הרבני בפתח תקוה) לשאול את הרב ינון שאלה חשובה. למרות הפצרותיהם, הוא לא היה מוכן לחרוג מהרגלו, וטען בתוקף שאינו יודע להשיב, ולא הבין מה רוצים ממנו.
יהודי פשוט שעמד בסמוך פנה לרב ינון ואמר לו: "רבי, אם מבקשים ממך, למה לא תגיד להם? מדוע אתה כל-כך מתעקש?" ר' ינון התרעם עליו ואמר: "אתה לא יודע מי אלה?! הם דיינים! שאני אגיד להם מה לעשות?!" אותו אדם שוכנע מהטענה הצודקת של ר' ינון וניגש לרבנים בטרוניה: "שאלתי את הרב ינון מדוע לא ענה לכם, והוא השיב לי שאתם דיינים. אם זה כך, למה אתם שואלים אותו?!"

עלייה והוראה
אהבתו הגדולה לארץ ישראל באה לידי ביטוי כבר בחו"ל. הוא היה אחראי על העלייה הבלתי לגאלית ועל נשק בלתי לגאלי לצורך הגנה על היהודים (בבית אביו היה סליק).
לימים, כשהציעו לו לקנות מאתרוגי מרוקו (הנודעים במסורת הטובה שלהם) לצורך מצוות ארבעת המינים, הוא הזדעזע ואמר: "אני מעדיף אתרוג כשר הכי פשוט מארץ ישראל, על פני האתרוג הכי מהודר מארץ העמים". הוא גם אמר שיש דבר אחד שהוא מצטער עליו – העובדה שלא נולד בארץ ישראל, וזהו בבחינת "מעוות לא יוכל לתקון".
העלייה שלו עצמו לארץ ישראל לא איחרה להגיע, ובשנת תש"י (1950), זמן קצר לאחר לידת בנו שושן, הוא נסע בגפו לארץ ישראל, דרך צרפת. בתחילת שהותו בארץ לא קיבל זכויות עולה, כיוון שהגיע כתייר. לכן היה לן בתחנה המרכזית בתל אביב וניזון מלחם וזיתים. בהשפעתו של הרב שמואל עידאן זצ"ל, לימים מנהלה הארגוני של ישיבת 'כסא רחמים', נתן לו בעל חנות מרתף שיוכל להתגורר בו.
במשך התקופה הזו השלים הרב ינון לימודים גבוהים במכונים שונים, סיים בהצטיינות והכשיר את עצמו לעסוק במשאת חייו – הוראה.
כשהצטרפה אליו משפחתו, שנה לאחר שהגיע בעצמו, התגוררה המשפחה כמה חודשים ב'שער העלייה'. חודשים נוספים אחר-כך התגוררו בלוד, ומשם עברו לבני ברק. במקביל לעליית המשפחה החל הרב ינון לעבוד כמורה בבית ספר יסודי ממ"ד ברמלה. כיוון שהיה עולה חדש, חשבו בהנהלת בית הספר שלא כדאי לתת לו משרת הוראה חשובה מדי. לכן הוא נהיה מורה לזמרה, והחל ללמד שירי ארץ ישראל. לאחר שהחלו לעמוד על גדלותו הוא הועבר לתפקיד אחר וקיבל משרה של מחנך.
ברמלה עבד הרב ינון שש שנים, ומשם עבר לבית הספר היסודי הממ"ד 'שאר ישוב' בבני ברק, שם עבד כעשרים שנה. את עבודת ההוראה, כאמור, אהב מאוד, וגם בזקנותו היה מתרגש כשתלמיד מן העבר הגיע לבקרו. הוא גרס כי "אם המלמד איננו אוהב את תלמידיו כבניו – אסור לו ללמד".
הוא נהג כלפי התלמידים בחיבה, ונמנע מלהעיר להם בצורה ישירה. פעם אחת הניח תלמיד חצוף במיוחד את רגליו על השולחן מול הרב, כדי להרגיז אותו. הרב לא התרגז ואמר לו: "כל הכבוד, אתה מקיים את מה שציוו חז"ל 'חייב אדם להקביל פני רבו ברגל'" (כשהכוונה המקורית היא כמובן לשלושת הרגלים).

קישוט לאור נרות
מפרק זה של חייו אנו מתחילים לשמוע סיפורים רבים על הקפדתו המופלגת בדיני ממונות. כשתלמידים היו מפריעים בשיעור, היה הרב ינון מביט בשעונו ובודק כמה זמן התבזבז. לאחר השיעור היה משלים את הדקות החסרות, כשהוא מסביר לתלמידים שהוא מקבל משכורת עבור מכסה מסוימת של זמן, ועליו למלא את המכסה.
הוא הקפיד שלא לתלות קישוטים בכיתה בזמן השיעור. פעם ביקש מבנו שושן לעזור לו בתליית הקישוטים בשעות הערב. כשנכנסו לכיתה הזהיר הרב ינון את בנו שלא ידליק את האור, "כי שכחתי לבקש רשות מהמנהל". לשאלת הבן, כיצד יתלו את הקישוטים, השיב האב בחיוך: "הבאתי איתי נרות וגפרורים". כך הם עבדו במשך שעתיים וחצי לאור נרות.
מנהל בית הספר 'שאר ישוב' סיפר בשבעה, כי לאחר שנים רבות בהם לא החסיר דקה מהעבודה, ביקש ממנו הרב ינון לצאת לברית מילה בצהרים. לשאלת המנהל מי עושה ברית בצהרים, ענה הרב ינון שהתינוק עדיין בבית החולים, ושם לא הסכימו לעשות את הברית בזמן אחר, "ואני חייב להיות שם". כששאל המנהל מדוע הוא חייב להיות שם, הוא השיב שהוא האב. המנהל מספר שגם את הזמן הזה הוא דאג להשלים. עוד סיפר המנהל שהרב ינון לא נהג להגיע בהפסקות לחדר מורים, מחשש שמא לא יגיע לכיתה בזמן הצלצול בדיוק, ויחסיר דקה מזמן השיעור.
בשנת תשל"ח, כשהיה בן 52, פרש הרב ינון מעבודתו במערכת החינוך מסיבות בריאותיות. הוא נותר בבית כעשרה חודשים, וכשהיה עובר ליד בית הספר 'שאר ישוב' היה בוכה מרוב געגועיו לתלמידיו. הוא אמר שזה מועיל לבכות, כי הבכי מספק פורקן לנפש.

ברכת הצדיק
לאחר פנייתו של הרב מאיר מאזוז שליט"א, הצטרף הרב ינון לצוות הר"מים של ישיבת 'כסא רחמים', שם לימד במשך כשתים עשרה שנה. התלמידים מספרים כי הדבר שכבש אותם ביותר היה הענווה המופלגת שלו. פעם פנו אליו תלמידים מתוך הרגל בתואר "כבוד הרב", והרב ביקש מהם שלא יקראו לו כך אלא "הרב" בלבד, מפני שזה מצער אותו. גם לאפשר לתלמידים לקרוא לו "הרב" הוא הסכים רק לאחר שהוסבר לו שגם מי שמלמד א"ב נקרא רב, ולכן זה לא תואר כל-כך מכובד.
העובדה שחושבים שהוא אדם גדול ציערה אותו מאוד, ולרב עמאר הוא הסביר בכאב שהסיבה שטועים בו נובעת מהעובדה שהוא הולך בלבוש פשוט וכובע גרב, "ואנשים חושבים שאם אדם מתלבש מוזר אז הוא מקובל או אדם גדול".
ב'כסא רחמים' הגיעה הקפדתו בדיני ממונות לשיאים חדשים. הוא הקפיד להביא מגבת משלו לישיבה, ולא הסכים להשתמש במגבות הישיבה, מפני שטען שהוא אינו תלמיד מן המניין, ולכן לא מגיעה לו זכות זו. לאחר ששכח פעם את המגבת שלו, והיא כובסה עם שאר המגבות של הישיבה על חשבון הישיבה, לא נתקררה דעתו עד שלקח את כל המגבות של הישיבה וכיבסן בביתו.
רבים פנו אל הרב ינון בבקשת ברכה. הוא היה משקיע מאמץ רב בברכה, שיכולה היתה להמשך ארבעים דקות. שפתותיו היו רוחשות תפילה כל הזמן, וגם כשהובהל לבית החולים לפני פטירתו, הבחינו הנוכחים שהוא אינו חדל מלהתפלל עבור עם ישראל.
ברכותיו נשאו פירות. עדויות על כך נשמעות מכל קצווי הקשת: מהרב הראשי, שתפילותיו הצילו את אשתו מניתוח ואת בתו שהוכשה על-ידי נחש, ועד אנשים חילוניים. עו"ד צבי וולף הוא אדם חילוני שהכיר את הרב ינון דרך לימודים משותפים באוניברסיטה עם שושן, בנו של הרב. במאמר שכתב לחלק השני של 'שמש ינון' הוא מספר שפעם, כשהיה במצב רוח ירוד, בא אל הרב ואמר לו שהוא רוצה לקבל מיליון דולר. הרב בירך אותו, ותוך זמן קצר, באופן בלתי צפוי לחלוטין, הוא קיבל מיליון דולר מאדם שוולף אמנם עשה לו טובה בעבר, אך הוא לא ציפה כלל לקבל על כך תמורה כספית, ועוד בסדר גודל שכזה.

לא מפקירים אף יהודי
כאביו, היה הרב ינון דואג לעם ישראל על כל רבדיו. כשנדבנים באו אליו והציעו לו שיקים כולל בבני ברק עם מאה אברכים על חשבונם, הוא סירב, ואמר שבבני ברק ישנם מספיק מוסדות תורה. לעומת זאת, בגבעתיים הסמוכה שולטת החילוניות. כששאלו אותו: "איך נקים כולל בגבעתיים החילונית?", ענה הרב: "נוסיף ח' לגבעתיים, ותהיה 'גבעת חיים'". כך הוחלט להקים את הכולל 'גבעת חיים' על שם אביו של הרב, בשנת תש"ן. מאותה תקופה ועד לפטירתו לימד הרב כמה שעות ביום במוסד זה.

אהבתו לעם ישראל ולכל יהודי באשר הוא, שגם אותה ירש מאביו, הביאה אותו להגיב בצורה תקיפה כלפי כל מי שמקטרג על יהודי, ויהא זה הרחוק ביותר. הוא אסר לדבר סרה בשולמית אלוני, כשהוא מסביר שאילו היתה גדלה בביתו של אביו, הרב חיים חורי, היתה בוודאי יוצאת גדולה יותר ממנו.
נראה שיותר משיש לנו להעריץ את האיש, יש לנו ללמוד מדרכיו, ולדעת שבשביל להיות אדם גדול לא צריך משרה מכובדת, וגם לא מעיל רבני גדול. אם מאוד רוצים – כובע גרב יכול בהחלט להספיק.

ההילולה שצמחה
הרב חיים חורי הוא ככל הנראה הידוע מבין הצדיקים פועלי הישועות שצמחו בדור האחרון בקרב יהדות תוניסיה. ביום פטירתו, כ"ה באייר, עולים רבבות לקברו בבית העלמין הישן 'חצרים' בבאר שבע, שבה חי כשנתיים לפני מותו. מעניין לציין כי הרב חיים היה ידוע בארץ למאות בודדות של אנשים כשנפטר, ובשנים הראשונות הגיעו לאזכרה רק אנשים מעטים. על התופעה המופלאה של צמיחת מספר המשתתפים בהילולה לממדים עצומים נעשה כבר מחקר אקדמי.

לדברי הנכד, שושן, ההילולה הענקית היא גמולו הראוי של אדם שמחד גיסא ראה את עבודת ד' הנכונה ככזו הנעשית במסגרת של ציבור, ולא ככזו שבה כל אחד עושה לעצמו, ומאידך גיסא לא הסכים לוותר על אף יהודי.

הרב חיים נולד בשנת תרמ"ה (1884) באי ג'רבה. הוא מונה לרב ראשי ודיין בעיר גאבס, הסמוכה לג'רבא, בתרפ"ו (1926). הוא הצטיין כדרשן בחסד עליון וכיוזם של מוסדות תורה לכל רובדי החברה היהודית, מישיבות עד חברות לאמירת תהלים. בכוח אישיותו הוא הצליח לעצור את מגמות ההשכלה והחילון שהביאו עמם בתי הספר הצרפתיים של חברת כל ישראל חברים (כי"ח) לתוניסיה. כמו כן תמך הרב חיים באופן נלהב בעלייה לארץ ישראל, וביתו היווה תחנת מעבר לעולים בלתי-לגאליים.
למרות אהבתו העזה לארץ ישראל, המתין הרב חיים שבני קהילתו יעלו לארץ, ורק בשנת תשט"ו (1954) הצטרף אליהם. לאחר כמה חודשים שבהם התגורר בבית בנו בבני ברק, הוא עבר לבאר שבע, שם נפטר, לאחר שהות של כשנתיים וחצי בארץ.

ספר הישר
המקור שממנו שאבנו את רוב החומר בכתבה הוא הספר 'שמש ינון' שכתב שושן חורי, בנו של הרב ינון.
בשנת תשנ"ב (1992) נכנס שושן לעולם התורה, לאחר קריירה בדוברות ועיתונאות בבאר שבע, ונהיה תלמיד בכולל 'גבעת חיים', מיסודו של אביו. בכך הוא עוסק גם היום, כשמדי פעם הוא מוציא ספרים, כמו הספר 'המלאך רפאל' על תולדות חייו של הרב רפאל כ'דיר צבאן זצ"ל, רבו של אביו ומגדולי רבני העדה התוניסאית, ומהדורה שניה של הספר 'חיי חיים' שכתב על סבו, הרב חיים חורי.

לפני כחודשיים הוא הוציא את החלק הראשון של הספר 'שמש ינון', הכולל הספדים שאמרו רבנים על אביו במהלך הלוויה, השבעה והשלושים. שושן מספר כי הוא מקבל מכתבים רבים מאנשים שקראו את הספר (בהם חילוניים), שהושפעו רבות מדמותו של האב. בקרוב אמור לצאת החלק השני, הכולל מאמרים שכתבו אנשים מכל גוני הקשת על אביו, וכן דברי תורה של האב. בד בבד הוא רוצה לקיים את הוראתו של אביו, ולהוציא לאור את כתבי סבו, הרב חיים.
הכתובת להשגת הספר 'שמש ינון': ת"ד 2815 בני ברק, טלפון: 050-8732063.
Yoel_yakoby@walla.com