בשבע 166: מכתבים למערכת

, ח' בחשון תשס"ו

איך אפשר לסלוח (1)

הזדעזעתי מהדברים שנכתבו בשם הרב זאב קרוב .
לדבריו הסיסמה "לא נשכח לא נסלח" רעה עקב סגנונה השלילי, שהרי מתוך ארבע מילים שתיים הן "לא".
רציתי להזכיר ששבע מתוך עשרת הדברות מתחילות ב"לא". מסתבר שהיהדות פסקנית מאוד ומבהירה באופן חד מה אסור לעשות.
ועוד אמר: צדיקים באמת אינם קובלים על הרשעה, אלא מלאי מרץ להרבות אורה. דוד המלך, לעומתו, כתב על הרשעים בסגנון קצת שונה (תהילים ק"ט): "הפקד עליו רשע ושטן יעמוד על ימינו בהשפטו יצא רשע, תפילתו תהיה לחטאה,יהיו ימיו מעטים...יהי אחריתו להכרית בדור אחר ימח שמם".
היחס האמור להיות לרשעים ברור מכאן:להתרחק, ובוודאי שלא לסלוח.
שרי הממשלה,כל עוקר ומגרש,כל מי שיכול היה למנוע ולא מנע, לא יקבלו את סליחתנו עד שישיבו את הגזלה, יתחרטו על מעשיהם ויקבלו לעתיד לא לעשות זאת יותר.
אחרת, סליחה לרשע היא הסכמה ואישור למעשיו.
תמר נכטילר בית אל

איך אפשר לסלוח (2)

דעתו של הרב זאב קרוב מקרני שומרון, שסובר שחייבים לשכוח – חייבים לסלוח מקוממת. נהפוך הוא, רק הסיסמה "לא נשכח ולא נסלח" מאפשרת לחזור אל המדינה שלי אל הצבא והמשטרה שלי. שרון ועושי דברו התנהגו כאילו כל אלו הם רכושם הפרטי.
יישר כוחו להנדל אשר דבריו קולעים ביותר לאמת.

ד"ר דניאל בורר
בני ברק

איך אפשר לסלוח (3)

האם איננו משחקים לידי השמאל בכך שאנחנו דנים בנושא של לא נשכח ולא נסלח? הרי הדיון לא נובע מיתר פתיחות וגם לא מיתר ליברליזציה, אלא מרגשי נחיתות עמוקים כתוצאה משטיפת המוח של השמאל מאז רצח רבין, שלא פסחה גם על הציבור שלנו. האם אנו לא מכשירים את הקרקע להתנתקות הבאה? האם אותו קצין משטרה שצעק את דברי הבלע שלו באירועי כפר מימון התחרט כבר? הוא ביקש סליחה?

מנחם בן דוד, חיפה

.
בר אילן מכה על חטא?
בסוף השבוע שעבר התנוססו מודעות גדולות בעיתונים על יום עיון שיערך
באוניברסיטת בר אילן לציון עשר שנים לרצח רבין.
כותרת יום העיון היתה "האם נורתה הממלכתיות?" רוב המנחים של הדיונים הם עיתונאי 'הארץ'. המודעה נפתחת בקביעה: "רצח ראש הממשלה רבין היווה מרד בדמוקרטיה הישראלית... הלקח המרכזי מהרצח לא הופק... ביום העיון נבחן את התהליכים שעוברת החברה הישראלית המאיימים על קיומו של הגוף הממלכתי".
נוסח המודעה קורא לדיון פתוח , אך מחשש שמא המשתתפים בדיון לא יוכלו להגיע בעצמם למסקנה הרצויה הבהיר עורך העיתון לאנשים חושבים, במאמר מערכת, מה צריך להיות הלקח הנכון. "להפעיל סוף סוף במלוא התקיפות את סמכות המדינה על פורעי החוק מן הימין המאיימים עליה מבפנים ...תושבי המאחזים וערי האוהלים" (כן גם מגורשי גוש קטיף הגרים בהם).
עמדתו של עורך הארץ אינה מפתיעה , אולם מה ראה נשיא אוניברסיטת בר אילן לשתף פעולה עם עיתון זה. האם זהו חלק מתהליך 'התשובה' של האוניברסיטה בה למד יגאל עמיר?
אדוה נוה
שערי תקוה

ההתנתקות: לא 'עוולה' – אלא 'טירוף'

אחת בולטת בכל דרך המאבק בתוכנית שרון: מדגישים את העוולה המוסרית שבביצוע ההתנתקות – במקום להדגיש את הצד המטורף והמסוכן שבה.

באופן טבעי, כשאדם בא ומתלונן על עוולה שנעשתה לו באופן אישי – הציבור לא מתעורר. הרי אנו מלאים עוולות כרימון, ועל כל צעד ושעל, יש תלונות. זה לא מרגש יותר מדי.

אולם כשאדם בא ומתלונן על כך שנעשה דבר טיפשי, מסוכן, מיותר וחסר תועלת – דבריו מתקבלים יותר. זו אינה סתם עוולה נוספת, אלא מצב בו 'איבדו את הראש'.
ולכן, במקום להדגיש את העוולה המוסרית שנעשתה לתושבים, עלינו להדגיש יותר את הסכנה הכללית לעם ישראל, את הטירוף המוחלט שבהריסת חבל ארץ פורה ונתינתו לידי טרוריסטים שפלים.

וכך, במקום לומר לחייל: "השתתפת בגירוש"? דבר שנשמע כאילו: פגעת בי באופן אישי וגירשת אותי מהבית, נאמר: "השתתפת בהריסה"? כלומר: אין לך מה לעשות חוץ מלהרוס יישובים?
במקום לומר: "לא נשכח ולא נסלח", נאמר: "המדינה הולכת להתרסק", משפט יותר הגיוני ומובן.

ככל שנצניע את ההיבט האישי שלנו ונדגיש יותר את הצד הכללי, האוניברסלי, יש יותר סיכוי שהציבור כולו יבין את שפתנו ויזדהה עמנו.

מנחם רייס, ירושלים

השנאה החלה מזמן
עובדתית, השנאה לדתיים לא החלה עם רצח רבין: ראשיתה מאז "פריחת" הציונות ההרצליאנית, ועם הופעת תנועות ה'בונד', השומר הצעיר ואחרים.
בספר 'צו את יהושע', שכתב יהושע גוטליב ז"ל מנחלים, מתאר המחבר כיצד בשנות ה-40 המוקדמות, התנכלו חברי הקבוצים דן ודפנה ליישוב נחלים, אשר קיבל משבצת קרקע באצבע הגליל. וכך כתב: "באיילת השחר נפלה החלטה לא לאפשר לשום יישוב דתי לעלות על הקרקע באזור... בשעה 10 הגיעו אלינו כמה חברים מקיבוצי דן ודפנה והודיעו לנו שאם לא נתפנה תוך 24 שעות, הם יביאו אוטובוס.. ויסלקונו בכוח".
מסקנה: שלא רצח רבין הצמיח את השנאה לדתיים ולימין. שנאה זו היא שורשית ועמוקה, אולי כחשש המצרים "פן נרבה" ונכפה עליהם קיום תורה ומצוות.

רם ישי
ירושלים

צימוקים לשבת
1. נתניהו – בר-און – חברון
שרון – בר-און – כישלון

2. משיב הרוח ומוריד הגשם.
מועדים לשמיכה.
משה טאו,
רחובות