בשבע 166: בשבע עיניים

, ח' בחשון תשס"ו

לוח חלק?
אמציה האיתן

קיבלתם תור לרופא שיניים ביום כיפור? או אולי זימון לביטוח לאומי בתשעה באב? אל תתפלאו. הפקידה השתמשה בלוח שנה ישראלי, עם תמונות של פרחים, או נופי ארץ ישראל, אבל עם תאריך עברי באותיות זעירות, וידע אפסי בלוח השנה היהודי.

אם חשבתם שהבורות נעצרת אצל הפקידים הזוטרים, מסתבר שטעיתם, ובגדול. בראיון רדיופוני של יעל דן עם העומדת בראש מערכת החינוך - לימור לבנת, ניסתה שרת החינוך לדבר על התוכניות לשנת הלימודים הבאה, אבל ממש לא הצליחה להגיע למסקנה, האם מדובר בשנת תשס"ה, תשס"ו או שמא תשס"ז. ואם לא די בכך, נכנסה לדבריה המראיינת והודתה בגילוי לב: "אל תצפי שאעזור לך, כי אין לי מושג בדברים האלה".

ואם בשרת החינוך נפלה שלהבת, מה יגידו המורים בישראל?
התשובה הגיעה בתחילת שנת תשס"ו. לוח השנה של הסתדרות המורים מופץ בעשרות אלפי עותקים, בקרב מרבית מורי ישראל, והשנה הוא הוקדש לזכרו של יאנוש קורצ'אק, המחנך האגדי. עיון קל בעמודיו הנאים של הלוח גרם לי, כמו לרבים מידידי, לאכזבה קשה.

לחלוקת העמודים על פי חודשי השנה הנוצרים, כבר כמעט התרגלנו. אך הלוח הזה מוביל אותנו לשפל חדש. יום השבת מופיע כמובן, במקומו הראוי, אך אם תרצו לדעת את פרשת השבוע, תיאלצו להסתמך על לוח אחר. לא, אינני מתכוון לזמני כניסת השבת ויציאתה, עד כדי כך לא ציפיתי מהסתדרות המורים, אולם פרשת השבוע, הופכת לסוד נעלם, לגבי מורי ישראל. מעתה, אם המורה ירצה להזמין את חבירו לחגיגת בר המצווה של בנו, כבר לא יוכל להסתפק ב – "שבת וארא" למשל, אלא יצטרך לפרט – "שבת 21 בינואר".

התגובה של דוברת הסתדרות המורים היתה פשוטה בתכלית – "טעות דפוס". וכששאלתי מדוע לא לחייב את בית הדפוס להדפיס מחדש את הלוחות, התברר שהטעות לא היתה של בית הדפוס אלא דוקא של מי שהזמין את הלוח. אני מאמין שאכן היתה כאן טעות, והדברים נשמטו מהזכרון, אולם נסו נא לחשוב על כל אלה שעברו על הלוח, הגיהו, עצבו, והדפיסו. לאף אחד מהם לא היה מוזר המראה של לוח שנה ישראלי-חינוכי שנעדרת ממנו לחלוטין פרשת השבוע. האם יתקנו את הטעות? בהחלט. הדוברת הבטיחה שכבר בשנה הבאה יופיעו פרשיות השבוע בלוח השנה של הסתדרות המורים. חכו בסבלנות.

רבינזל
חגית ריטרמן

כמה דקות לפני חדשות הלילה עוד אפשר היה לתפוס את זנבה של תוכנית רדיו לזכר רחבעם זאבי. "ארבע שנים למותו", חתמה המנחה. "מותו", ככה סתם? ורבין, גם הוא רק מת? לא. רבין נרצח. גנדי מת.
שפה היא פוליטיקה. מי ש"נרצח" – נעשה בו פשע, מי ש"מת" – מת. ואם יש נרצח, יש גם רוצח, ועכשיו נקיים מסכת אירועים לזכר הצד שרצח. א... שנרצח. מי אמר רווח פוליטי ולא קיבל?
הערה לתועמלני מפלגת האבודה: אם אתם מחפשים כאן טקסט ימני נגדו, אינכם בכיוון הנכון. רצח הוא פשע, והדברים נכתבים רק כדי לבחון תופעה התנהגותית שהתפתחה אחריו וגם כדי שארוויח כמה שקלים.
בשיח הישראלי אודות רבין יש קודים של דיבור שנשמרים באדיקות. מי שאומר "רבין" חייב לצרף "ז"ל", אחרת עוד נחשוד בו. אף אחד לא מקפיד לומר "בגין ז"ל" או "גולדה ז"ל", אבל רבין? רבינזל. פק"ל.
תופעה מעין זו מתרחשת בעיתונות: איכשהו, רוב הטקסטים המכילים את "רבין" ו"נרצח" כוללים גם "בידי יגאל עמיר". למה, בעצם? שלא יהיה לנו ספק? שלא נחשוב שלמנסחי הטקסט יש ספק?
ומה עם צירוף התואר "הזויה" ל"תיאורית הקונספירציה"? למה כמעט כל מי שמזכיר את חקר האפשרות שעמיר איננו הרוצח חייב להוסיף "הזוי"? ולמה עושים זאת גם עיתונאים שמפרסמים פרטים מתחקירים שמוכיחים שקיימות "שאלות לא פתורות" אודות נסיבות הרצח?
בחמישי האחרון, לאחר שהוקרן בטלוויזיה סרט תיעודי שבחן אם ייתכן שרבין נורה גם מלפנים, הנחתה אושרת קוטלר משדר בנושא. היא לא עשתה למרואייניה הנחות, וטוב שכך, אבל הדגישה שעמיר אשם וציינה "אני חייבת לחזור ולומר את זה". אחר-כך אמרה ש-25 אחוז מהאוכלוסייה משוכנעים שהיתה קונספירציה ויספה: "עשר שנים אחרי! זה דבר מטורף!". אפילו נפתלי גליקסברג, מי שעשה את הסרט על חור הקליע הקדמי והעלה באמצעותו שאלה נוקבת, תרתי משמע, ביטל באחת את "כל תיאוריות הקונספירציות", כלשונו. קצת תמוה כשאתה בעצמך מצביע על אפשרות אחרת להבנת נסיבות הרצח.
מה קורה כאן? האם זו חרדה מפני החברים בברנז'ה או שמא יראת השב"כ? ורק שהשב"כ לא ימחק לי עכשיו את סוף הרשימה, כי פ

מט ללבי
שמואל אדלמן

המעטפה הלבנה שנחה בתיבת הדואר נראתה כמו עוד אחת ממעטפות ההתרמה המגיעות אלי מכוח רשימות התפוצה. בתוך המעטפה התגלה, כרגיל, המכתב שנועד לפתוח את הלב והכיס. מימין מצאתי את שמי וכתובתי ומשמאל התנוסס לו סמל ארגון 'לבי' הפועל לרווחת חיילי צה"ל ומציין 25 שנה לפעילותו.

היחס לצה"ל הפך כידוע לנושא טעון בקרב הציבור הדתי, מה שלא מפריע לאלוף במיל דני מט, יו"ר הקרן, לנמק ללא בושה את בקשת התמיכה בדברים הבאים: "השנה ראינו את צה"ל ואת כוחות הביטחון במיטבם". אם לרגע חשבתם כי הכוונה לאבי ביבר או לרב הצבאי המודח טוראי עמיטל בראלי, מגיעה השורה הבאה: "ליבנו נמלא גאווה ותקווה כשראינו את הקצינים והחיילים מבצעים מלאכה לא קלה ברגישות, במוסריות ובדבקות. ראינו את הצבא שלנו בקור רוחו ובחום ליבו".

אני לא יודע איפה דני מט היה בשנה האחרונה, אבל לרבים וטובים הלב לא יכול להתמלא בגאווה או בכל תכונה אחרת, מפני שהוא נשבר לרסיסים כשראה את האנשים היפים של גוש קטיף מובלים כאסירים עלי ידי חיילים יהודים, ואת ילדיהם מבועתים מאימה אל מול חיילים שפרצו במוטות ברזל את דלת ביתם, ימים מספר לפני שבולדוזרים הרסו אותו.

עכשיו כדאי שתשבו חזק, תיקחו כוס מים ותקשיבו להמשך המכתב: "היה זה אחד מרגעיו היפים של צה"ל". בזיכרונו של מי שנפגש עם חיילי צה"ל בזמן הגירוש עולים רגעים רבים ושונים. ויכוחים, לעתים גם חיבוקים, מאבקים, תחינות הייאוש, והיציאה הכפויה מהבית אליו התנקזו החלומות, התקוות והאהבה. איכשהו התיאור "יפים" לא ממש מתלבש על אף אחד מהרגעים הללו. לרובם ייזכרו הרגעים האלו כסיוט שילווה אותם עד סוף ימיהם.

צה"ל הוא עדיין הצבא היחיד שלנו ואנו מתפללים להצלחתו בפעולות ההגנה. אך אם מישהו מבקש שנתרום לצה"ל כדאי שימצא נימוקים טובים יותר מאשר מילות הסיום במכתב: "יחד נגיד להם תודה. באהבה רבה".
האהבה שלנו, אלוף דני מט, נמצאת מתחת הריסות בית הכנסת בנוה דקלים.