בשבע 167: הוי ארצי:

חגי סגל , כ"א בחשון תשמ"ח

מורשת מצונזרת

"דרך אוסלו חיה ונושמת", זעק עמיר פרץ במוצאי שבת לנוכח קהל הרבבות בכיכר רבין, וכל חבריו למפלגה השפילו ראש במבוכה. הם תובעים מאיתנו בוקר וערב לזכור את מורשתו של רבין, אך די מתביישים לרדת לפרטים הקטנים.

פיגוע פלילי

ערבי שחטף ביום שישי שעבר בצפון ירושלים ג'יפ ובו ילד בן 9 מיהר לנטוש את הילד ואת הרכב לאחר שהתברר לו כי מדובר בג'יפ של ערבי אחר. הוא אפילו התקשר לאב כדי למסור לו את המיקום המדויק של השניים. "לא ידעתי שאני גונב מערבי", התנצל.
הסיפור הכאילו משעשע זה, שנדפס בתחילת השבוע ב'ידיעות אחרונות', שופך אור לאומני על אינספור פשעים פליליים. הוא מוכיח שהמגזר העברייני בחברה הפלשתינית מונע לא רק על ידי בצע כסף אלא גם על ידי יצרים לאומניים. גנבי הרכב, שודדי המכוורות וגזלני עדרי הבקר, אשר רובם המכריע פלשתינים, מרגישים שזו מצווה לגנוב מיהודי. הם משלבים עסקים עם אידיאולוגיה, וממררים את חיינו דרך הכיס. יש לא מעט חקלאים בארץ שאיבדו את פרנסתם ואת חדוות חייהם בגלל גניבות על רקע לאומני. רפתותיהם התרוקנו, יבוליהם נקטפו בידי זרים, לילותיהם נצבעו לבן. מנקודת מבט משטרתית צרופה זוהי תופעה פלילית, אך לנוכח ההתעקשות של הגנבים הפלשתינים לגנוב בעיקר מיהודים, אולי הגיע הזמן להתייחס אליה כמו לפיגוע.
בדיקה בכרוניקה הפלילית תגלה שחלק ניכר ממעשי הרצח של יהודים ושל יהודיות בידי ערבים נגוע אף הוא במניע לאומני. אמנם לא חסרים מקרים של אלימות פנימית בתוך החברה הערבית והפלשתינית, ולמרבה הבושה גם לא בחברה היהודית, אבל לעבריין פלילי ממוצא פלשתיני יש אצבע קלה יותר על ההדק או על קת הסכין כשהקרבן הוא יהודי. ובמלים אחרות: כשעבריין ערבי מחליט לבצע פשע, הוא מעדיף קרבן יהודי. העדיפות הזאת בולטת במיוחד במקרים של תקיפת נשים. אפשר להניח שחנית קיקוס, לדוגמא, או המאבטחת קייטי דוד מחדרה, היו עדיין בחיים אילו היו ערביות. חנית נחטפה על רקע מיני, וקייטי נחטפה על רקע קנאה רומנטית, אבל ההחלטה של תוקפיהן לרצוח אותן בלהט החטיפה נבעה משנאת ישראל. לפחות במקרה של קייטי יש לכך אישוש בהודאות החשודים.
המשטרה לא נוהגת לפרסם נתונים סטטיסטיים על מקרי פשע פלילי, שבהם הקרבן הוא יהודי והתוקף ערבי. מותר לנחש שאילו נהגה כך, היה מתברר שפשעים רבים הם בעצם פיגוע או חצי פיגוע. אגב, אין מניעה עקרונית לפרסם נתונים כאלה. מדי שנה מפרסמת כאן המשטרה נתונים מאלפים על התפלגותם האתנית של עבריניי ישראל. לפי הדו"ח האחרון, כמעט 40 אחוז מהתיקים הפליליים שנפתחו ב-2004 שייכים לערבים, פי שניים מאחוז הערבים באוכלוסיה הכללית. כתבי הפלילים בארץ לא הבליטו את הממצא הזה, אולי מפני שחששו להיות מואשמים בגזענות. הם יותר צדיקים מהמשטרה.
לפי אותו דו"ח, כדאי לדעת, קהילת העבריינים הלא-יהודיים שנעצרו בשנת 2004 שווה כמעט בגודלה לקהילת העבריינים הלא-יהודים (49:51). הדו"ח לא מציין אם גם גנבי רכב יהודיים נוהגים לוותר על שללם כאשר מתברר להם, במקרה, שהקרבן הוא בן עמם.

זיכרון קצר

שנה אחרי תחילת איניתפאדת אל-אקצה, בעיצומו של גל פיגועים נורא, כתב יואל מרקוס מ'הארץ' את אחת הפסקאות המופרכות והנלעגות שנדפסו אי פעם בעיתונו: "מעטים קראו אצלנו נכון את ערפאת, אופיו, יכולתו וכוונותיו. איש לא חזה שהנשק שמסרנו לו יופנה נגדנו ביחד עם טרור קטלני וירי מרגמות" (28.9.01). השבוע הגיע תורו של דן מרגלית מ'מעריב' לכתוב משהו דומה: "מי היה מעלה על הדעת, כי לאחר ארוחת ערב שבת דשנה במלון 'המלך דוד' בירושלים, כתום הרצאות מפורטות מפי שמעון פרס וציפי לבני, יישא ג'ים וולפנזון נאום תוכחה, מנומס אך חריף בתוכנו, על אחריותה של ישראל למתרחש בכלכלת עזה הרחוקה?" (15.11.05).
אדם קרוב אצל עצמו. כשמרקוס כותב 'איש לא חזה', הוא מתכוון בעיקר למרקוס. הפובליציסט הבכיר לא האמין שערפאת יפנה נגדנו את הנשק שמסרנו לו בתום לב, ולכן הופתע כשהבלתי יאומן התרחש. כל-כך הופתע, עד ששכח כי מחנה אדיר צפה בדייקנות את התרחיש הזה. גם דן מרגלית, אחד התומכים הקנאים של תוכנית ההתנתקות, לא העלה על דעתו שאחרי ההתנתקות נישאר מחוברים לעזה, ולכן קשה לו לזכור היום שהמון אנשים דווקא העלו את זה על דעתם. הם הזהירו מראש, שעקירת גוש קטיף לא תשחרר אותנו מהנטל העזתי. דובריהם כתבו וזעקו, שגם אחרי הנסיגה מעזה ניאלץ לאפשר תנועה המונית של עובדים משם לכאן, על כל הסכנות הבטחוניות והדמוגרפיות הכרוכות בכך.
רוב עיסוקיו הפובליציסטיים של מרגלית בשנה שעברה הוקדשו לדחיית הטענות של הימין נגד ההיגיון של תוכנית ההינתקות. הוא הפגין כלפי המתנחלים קצת יותר חיבה ממרקוס, אבל השקיע לא פחות אנרגיות ממנו בהדיפת טיעוניהם. שני טוריו השבועיים ב'מעריב' הוקדשו כמעט בקביעות להצדקת ההתנתקות, לקידומה, לעידודה ולטיפוחה. מרגלית דחק בשרון לא לשעות לקול מתנגדיו, לצפצף על משאל המתפקדים, לפטר את שרי הימין, ולהמשיך לקדם את התוכנית. אף פעם לא התעייף מלטעון, שההתנתקות תשחרר אותנו מהעול העזתי, ושהשחרור הזה מצדיק גירוש אנשים מבתיהם. במקביל הוא נקט מדיניות פובליציסטית דומה למען קידום רעיון הגדר. שבוע אחרי שבוע נטחן רעיון העוועים הזה בטורו, עד שהממשלה התכופפה.
עכשיו, כשארה"ב אונסת את ישראל לפתוח לרווחה את המעברים בין עזה לישראל, נתקף מרגלית היסטריה ("אלפיים פועלים יורשו להיכנס לישראל, אחר כך עוד אלפיים. הגלגל חוזר לאחור"). הוא מבין שרעיון ההפרדה קורס לנגד עיניו, אך עדיין אינו אוזר אומץ להודות שהמתנחלים והמורדים צדקו. כבר לא קשה לדמיין אותו ואת מרקוס יורדים למקלט בתל-אביב המופגזת שלאחר השלמת הגדר, וכותבים שם מאמר הנפתח במלים: "מי היה מעלה על הדעת?".

דמוקרטיה 2005
"בן 15 חשוד שתיכנן לפרסם מנשרים בגנותו של רבין" (כותרת באתר YNET, יום א').