בשבע 167: איפה האבא

האם בחברה מודרנית הדוגלת בשוויון בין גברים לנשים מוצדק עדיין לראות באם את ההורה העיקרי? האם לא הגיע הזמן לבטל את החוק והנוהג לפיהם במקרה של גירושין הילדים הולכים אוטומטית אל האם?

עפרה לקס , כ"א בחשון תשמ"ח

בארגוני הנשים מודאגים מהאפשרות שמסקנות ועדה ממשלתית העוסקת בנושא יפגעו בזכויות הנשים. בשדולת הגברים טוענים שהמצב הנוכחי מקפח את האבות, ואילו אירית רוזנבלום מארגון 'משפחה חדשה' מאמינה שדווקא הנשים ייצאו נשכרות מהשינוי המדובר

'נאציזם', 'פאשיזם', 'גזענות' וקשר לקו קלס קלן הן לא מילים הלקוחות ממחקר על תא ניאו-נאצי חדש. אלו הם כינויים מועדפים על ארגוני גברים שונים ביחס לארגוני נשים. הגברים מטילים רפש, גם מן הסוג הנחות ביותר, במנהיגות ארגוני הנשים, ואינם מתביישים לכנותן מכשפות ופושעות.
הנשים, בתגובה מעודנת יותר, מכנות את הגברים הללו "מיעוט קטן וקולני" ו"סרבני מזונות" שכל מה שמניע אותם הם אגו נקמנות וכסף.
המאבק שצץ בשנים האחרונות בין שני סוגי הארגונים הולך ומחריף בחודש האחרון, על רקע ניסיון לשינוי חקיקה בדיני המשמורת. ועדה שהוקמה לצורך בחינת הדין הקיים, שלפיו במקרה של גירושין אם הילדים מתחת לגיל 6 הם נשארים אצל האם, העלתה ניצוץ של תקווה בעיני הגברים וכעס אצל הנשים. הם טוענים כי הם רוצים לגדל את הילדים בעצמם, הן טוענות כי הגברים מבקשים מקור נוסף לסחטנות.
התחושה היא שהגברים וגם הנשים שוכחים שפעם, בעבר הלא רחוק, נישאו לבני המין השני, יש להניח מתוך אהבה, והביאו עמם יחד ילדים לעולם. שתי הקבוצות היריבות אינן מפסיקות לחזור על המנטרה הבלי נשכחת: 'טובת הילדים', אך מתעלמים מן העובדה שמה שילדים הכי צריכים זה הורים שמדברים אחד עם השני בנועם, ולא בעיניים בוערות משנאה.

החוק בעד אמא
לפני 43 שנה חוקקה מדינת ישראל את 'חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות', שעוסק בפעולות משפטיות של קטינים, תפקידי הוריהם וענייני אפוטרופסות אחרים.
בסעיף 24 קובע החוק שאם נישואי הורי הקטין אינם קיימים עוד (גירושין, הפקעה וכו') רשאים ההורים להסכים ביניהם מי יחזיק בקטין. הסעיף הבא דן במקרה שבו ההורים לא הצליחו להגיע לכלל הסכם. במקרה כזה, כתב המחוקק: "רשאי בית המשפט לקבוע את העניינים האמורים בסעיף 24 כפי שייראה לו לטובת הקטין, ובלבד שילדים עד גיל 6 יהיו אצל אמם, אם אין סיבות מיוחדות להורות אחרת".
הסעיף הזה, 25, הוא סעיף המריבה, והמשפט האחרון שבו מתהדר בשם משלו ונקרא 'חזקת הגיל הרך'.
לפי חזקת הגיל הרך, במקרה שהורים לילד עד גיל 6 לא הצליחו להגיע לידי הסכם אצל מי יגדל הילד, יפסוק בית המשפט שאמם תגדל אותם. בפועל, אם מדובר בכמה ילדים ורק אחד מהם לא עבר את גיל 6 כולם ילכו לאם, מתוך רצון שלא להפריד בין האחים.
ברוב המקרים, כשהשנים חולפות והילד עובר את גיל 6, בית המשפט לא ישוש לפתוח את הנושא ולהעביר את הילדים אל אביהם. וכך, טוענים הגברים, הם מפסידים את הזכות לגדל את ילדיהם. החוק הקיים מעגן בתוכו גם את יוצאי הדופן. הוא מוסיף שבמקרה שיש 'סיבות אחרות' יכול בית המשפט להורות שהילדים ילכו לאביהם; אולם גבר המבקש חזקה על ילדיו צריך להוכיח שהנסיבות הן אכן חריגות. דרך אגב, מעירים משפטנים, גם כשהילדים מעל גיל 7 נוטה בית המשפט לפסוק שהם יגדלו אצל האם.
זרם הגברים המבקשים חזקה על ילדיהם החל רק בשנים האחרונות והוא הולך וגדל, אם כי מדובר עדיין במיעוט קטן ביותר.
הורות לשני ההורים
ארגוני הנשים מסתובבים בינינו כבר כמה עשרות שנים. לא כולנו אוהדים את הפעילות שלהן, אך רובנו מבינים מאין נובע הצורך לקדם נשים. ארגוני גברים, לעומת זאת, הם תופעה חדשה יחסית, הנתפסת כגימיק במקרה הטוב, או כדבר תמוה במקרה שהם נתקלים באדם פחות פתוח. אולם בשנים האחרונות גם ארגונים כאלה צוברים תאוצה, והם מקדמים נושאים שנעים בעיקר סביב הציר גירושין-מזונות-ילדים.
אחד הארגונים הללו, 'הורות שווה', הצליח להבקיע את חומת הפוליטיקלי קורקט, שלפיה יש להגן על נשים ועליהן בלבד, ולהגיע אל מקבלי ההחלטות. אנשי הארגון יצרו קשר עם חבר הכנסת אליעזר (מודי) זנדברג מ'שינוי', וזה הגיש לפני שלוש שנים הצעת חוק ברוח הצעת התנועה. זנדברג ביקש למחוק את סופו של סעיף 25, כלומר לבטל את חזקת הגיל הרך. ההצעה נפלה בקריאה טרומית.
אנשי הארגון לא התייאשו. הם המתינו למסקנות של הוועדה לזכויות הילד, שבראשה עמדה השופטת בדימוס סביונה רוטלוי. הם ציפו שבמסגרת בחינה מקיפה של זכויות הילד המעוגנות במשפט תימצא גם התייחסות לחזקת הגיל הרך. הוועדה הנכבדה, שישבה על המדוכה 6 שנים, אכן התייחסה לנושא: היא הציגה טיעונים בעד ונגד ביטול החזקה, אך לא תפסה צד ולא קבעה מה יש לעשות בנידון.
אנשי 'הורות שווה' שוב לא הרימו ידיים. הם פנו לשר המשפטים דאז, טומי לפיד, וביקשו להקים ועדה שתבחן ביתר יסודיות את הנושא. לפיד ניאות, אך אז פוטרו שרי 'שינוי'. שרת המשפטים הבאה, ציפי לבני, קיבלה כירושה מרצון את רעיון הקמת הוועדה. כתוצאה מכך היא הקימה, לפני שבעה חודשים, את ועדת שניט, והסמיכה אותה לבחון את הכללים לגבי שיתוף וחלוקה של אחריות הורית בתקופת הגירושין ולאחריה.
יו"ר הוועדה הוא הפרופסור דן שניט, יו"ר המועצה לילד החוסה. בוועדה יושבים השופטת חנה רוטשילד מבית המשפט לענייני משפחה, הרב אברהם שרמן, דיין בית הדין הרבני הגדול, פרופ' אבי שגיא, ראש המרכז לחקר התפתחות הילד באוניברסיטת חיפה, עורכת דין וסוציולוגית, פקידת הסעד הראשית לסדרי דין, יו"ר הוועדה לילדים ונוער בלשכת עורכי הדין, נציג תנועת 'הורות שווה', נציגת נעמ"ת, מנהל בתי הדין השרעיים ומגשרת.
עד היום הספיקה הוועדה להתכנס תשע פעמים, ובמסגרת זו היא הזמינה את הציבור הרחב להשמיע את טענותיו. המודעות עוררו את עניין הציבור, ו-110 פניות הגיעו לשולחנה מאנשים פרטיים ומארגונים. המודעות הללו צדו גם את עיניהם של ארגוני הנשים, שחשו כי דיוני הוועדה מתנהלים הרחק מן העין הציבורית. תחושה זו, יחד עם טענות כלפי המניעים להקמת הוועדה ואלו היושבים במסגרתה, הביאו את הנשים לקיים בשבוע שעבר כינוס חירום, בחרדה אמיתית מן המסקנות העתידיות של הוועדה.

נשים בחרדה
פרלמנט הנשים, המאגד 17 ארגוני נשים, קבע את מקום כינוסו בבית התנועה הקיבוצית בתל אביב ובחסותה. ארגוני גברים, כך פורסם, פנו לתנועה הקיבוצית וביקשו לבטל את הכנס. התנועה הקיבוצית כמובן סירבה, אך בעת הכינוס העמידו הגברים משמרת מחאה בסמוך. הם אף הציבו עמוד ועליו חבל תלייה, כאומרים שכלו כל הקצין.
הגברים שעמדו סביב טענו שנשותיהם העלילו עליהם עלילות כדי להרחיק את הילדים מהם, וכי בית המשפט האמין להם. הם הצדיקו את כינויי הגנאי שבהם הם מכנים את הנשים, ואמרו כי מי שמרחיק אותם מילדיהם זכה בכל קללה שמטיחים בו ביושר.
ד"ר אסתר הרצוג, אנתרופולוגית, פובליציסטית ומושא להשמצות באתרי גברים, מרכזת את פרלמנט הנשים. הרצוג פורשת את עמדת ארגוני הנשים: "ביטול החזקה יגביר ויחזק את המקום של בית המשפט בכל מקרה של גירושין. כבר היום אנחנו רואות המון נזק בכך שהמאבק מתנהל דווקא בבית משפט. הדבר גורר אחריו נזק נפשי וכלכלי עצום, במיוחד כשהאישה מגיעה מרקע כלכלי חלש.
"לפני כל זה, צריך לציין שאם מבטלים את החזקה וגם האב יכול לקבל את ילדיו, אנחנו מכניסים את הילדים למערבולת של חוות דעת של עובדים סוציאליים ופסיכולוגים, שיצטרכו לייעץ אל מי ילכו הילדים".
גם במקומות בעולם שבהם ביטלו את החזקה, מסבירה הרצוג, הולכים הילדים אל האם בכל מקרה, אבל זה אחרי מערכה ארוכה, יקרה ומתישה. מי שקידם את נושא ביטול חזקת הגיל הרך בארצות הברית, כך לדבריה, היו עורכי דין שגילו כי מדובר במכרה זהב של התדיינויות והתנצחויות נוספות.
הרצוג היתה רוצה לראות חוק שקובע שילדים ילכו אוטומטית לאמם עד הגיל שבו יוכלו להחליט בעצמם. לאחר שעברו את הגיל הזה, שיקול הדעת יהיה שלהם. היא מדברת גם על סחטנות, על כך שנשים לא ירצו לוותר על ילדיהן ולכן יהיו מוכנות לוותר על רכוש ודברים 'סחירים' אחרים תמורת הילדים. כך הן תפסדנה יותר בוויכוח ובמיקוח.
הנימוק השלישי של הנשים, מסבירה הרצוג, נוגע לכך שברוב המקרים האם משתכרת פחות מהגבר, והיכולת הכלכלית שלה נמוכה יותר. במקרה שגם סעיף הילדים ייכנס לתוך המאבק המשפטי הגבר יוכל להיעזר בשירות משפטי טוב יותר משל האישה, והיא עלולה להפסיד בשל כך את ילדיה.
נימוק נוסף הוא, שבמציאות שבה האישה מחונכת ומכוונת לבחור מקצוע שיתאים לגידול ילדים, לא ייתכן שהחוק ישונה לכיוון של שוויון, כי אין שוויון.

ותודה לכל הגברים
אבל יש להתחשב גם בשיעור הקטן של הגברים שוויתר על קריירה לטובת ילדיו כשהיה נשוי או מבקש לגדל את ילדיו כעת.
"היית בהריון תשעה חודשים, ילדת, הנקת – והילד בן שלוש. עכשיו את מתגרשת, ויופי, הוא יקבל את הילד כי הוא מוכן ברוב טובו לגדל אותו? פרט לכך, החוק לא מונע מגבר לקבל את ילדיו, הוא רק מקשה עליו. למה לשנות את המצב הקיים? נשים הן אלה שמגדלות ברוב המקרים את הילדים, למה שהן יצטרכו להיאבק על זה עכשיו? מה, הגבר שהיה עד עכשיו עסוק בקריירה שלו פתאום יתפטר וילך להיות מורה או אחות בבית חולים? על איזה תסריט דמיוני את מדברת?" כועסת הרצוג.
"האינטרס שלהם הוא כלכלי", היא מאשימה. "ככל שיהיו להם יותר ימים של חזקה משותפת, הם יצטרכו לשלם פחות מזונות".
הנשים אינן סומכות על ועדת שניט ועל החלטותיה הצפויות, ולכן מיהרו להתכנס. הן מייחסות לחברי הוועדה דעות מאוד מסוימות: "דיברה איתי מישהי מהוועדה, ואמרה שהכל אבוד ושאנחנו צריכות להציג עמדה שתמזער את הנזקים", מגלה הרצוג.
"הועדה הוקמה בגלל ארגון גברים, חברים בה עו"ד מורן והפסיכולוג שגיא שעובדים עם עמותת 'הורות שווה' שביקשה לקדם את ביטול החזקה, השופטת חנה רוטשילד היא בת טיפוחיו של השופט פורת, שביקש לבטל את חזקת הגיל הרך, ופקידת הסעד הראשית אמרה בשבוע שעבר בכנסת שהיא בעד ביטול החזקה. זו ועדה מוטה לגמרי".
פרופ' דן שניט, שהאישומים הספציפיים של הרצוג לא הוצגו בפניו, אמר באופן כללי כי "הוועדה מאוד מאוזנת, והיא כוללת מומחים ונציגי ציבור, שמטרתם לבחון היבטים רבים שנוגעים לאחריות ההורית. המטרה היא לא לספק מסקנות. הוועדה היא לא ועדת אד הוק ואנחנו רק בתחילת הדרך. המסקנות שלנו לא יימסרו בימות המשיח, אבל אנחנו לא רוצים להיות מושפעים מלחץ ציבורי זה או אחר, ואנחנו לוקחים את הזמן".
יש לציין כי בסיום הכינוס של פרלמנט הנשים ניאותו הנשים להזמין את הגברים פנימה לדיון. הגברים אכן קיבלו את חופש הדיבור, ולרגע אחד היתה אווירה של הידברות, אבל משאלת הלב הזו חלפה עברה, וההכפשות שבו לתפוס את מקומם הלא ראוי במלחמת המינים.

שוויון זכויות לגברים
"החוק התאים מאוד לתקופה שבה הוא נחקק" אומרת חני בלום, יו"ר שדולת הגברים. "בעבר הגברים לא היו מעורבים בגידול ילדים והאישה היתה יושבת בבית, אבל היום המצב השתנה. הגברים נמצאים בכל מקום: בגינה ובאספות הורים, והם מגדלים את הילדים כמו האמא".
בלום איננה מתכוונת שצריך לפסוק מעכשיו שכל הילדים הולכים אל האב באופן גורף, אבל היא רוצה לאפשר בחינה אמיתית של כל מקרה ומקרה.
מעבר לכך, היא מסבירה, ביטול החזקה יקטין את המניפולציות שיכולות נשים לבצע נגד הגברים: "כשאישה יודעת שהילדים אצלה ואין לה מה להפסיד, היא יכולה למנוע מהאב לראות את הילדים. אני רוצה שהאישה תדע שבמקרה שהיא לא מקיימת את הסדרי הראייה, אפשר לקחת ממנה את הילדים ולהעביר אותם לאב. המצב היום הוא לא כזה: נשים יכולות לעשות הכל כי הן יודעות שהילדים נשארים אצלן".
בלום מבקשת לא רק שינוי בחקיקה אלא שינוי בהלך הרוח. היא מודעת לכך שגם אם ישונה החוק, אין זה מבטיח שהשופטים ישנו את דעתם על כך שמוטב לילד להיות עם אמו. "סביר להניח שגם אם החזקה תבוטל, לא כל הגברים ירוצו לבית המשפט לקבל את ילדיהם. אבל אם יש גבר שחושב שהוא יכול לגדל את ילדיו וכך יהיה להם יותר טוב – למה לא? גם אליס מילר רצתה להיות טייסת, והשערים נפתחו בפניה. אז לא כל הנשים רצות היום להיות טייסות, אבל מי שרוצה לנסות, יכולה".
בלום מעלה טיעון נוסף. לדבריה, בתי המשפט הולכים היום באופן קיצוני על אופציית האם: "יש לנו תיק של אישה שנוטלת כדורים פסיכיאטריים כדי לשמור על איזון נפשי. בית המשפט העדיף להשאיר את הילדים אצלה, כל עוד היא נוטלת כדורים, ולא להעביר אותם לאב. למה?"
הנשים טוענות שיש לארגוני הגברים מניע כלכלי בכל המלחמה הזאת.
"זאת חוצפה ועליבות ופגיעה בכל האבות במדינת ישראל. מה, הגברים רוצים לגדל את הילדים שלהם רק בגלל הכסף? זה הטיעון הכי שטחי ששמעתי. הרי כשמגדלים ילד בבית הוא גם עולה כסף".
כשבלום נשאלת על דרך המאבק המיליטנטית שהזכירה הרצוג, היא מגנה את ההשמצות אבל לא שוכחת להשיב מלחמה: "זה פשוט לא ייאמן, מה שהנשים עושות. הן מוצאות כל גבר שנלחם על ביטול החזקה, מוצאות את האקסית שלו ומחפשות סיפורים מהעבר. הן הולכות מלוכלך".

החוק שוביניסטי
במאבקם הנוכחי קיבלו הגברים סעד בלתי צפוי. נשים שמגדירות עצמן "פמיניסטיות יותר מארגוני הנשים" מצאו את עצמן פתאום מצדדות בעמדת הגברים. עורכת הדין אירית רוזנבלום, יו"ר ארגון 'משפחה חדשה', מצהירה שהיא איננה בעד הגברים, ממש לא. "קומץ גברים לוחמניים שמנעו מהם לראות את ילדיהם" היא מכנה אותם, ובכל זאת טיעוניה מחזקים היום את עמדתם.
"יש מצב שיטתי של אפליית נשים בחוק", מסבירה רוזנבלום. "שני הנושאים היחידים שבהם יש עדיפות לנשים הם חיוב הגבר במזונות וחזקת הגיל הרך. גם את הנושא הראשון אנחנו מנסים לשנות, אבל בכל הנוגע לנושא השני, ביטול החזקה, ארגוני נשים צריכים לתמוך בביטול הסעיף הזה, משום שזו דרך להשוות את האחריות ההורית ולמנוע לזות שפתיים שנשים שוות פחות".
רוזנבלום מעריכה כי בשל העובדה שהחברה שבה אנו חיים עדיין "שוביניסטית", כהגדרתה, רוב הילדים יהיו בכל מקרה במשמורת אצל האם. לעומת זאת, כאשר האישה נדרשת לעשות כך מצד החוק, היא אינה יכולה להתפתח ולעצב לעצמה קריירה.
אבל גם היום אישה לא חייבת לקחת את הילדים אליה.
"את יודעת איך זה ייראה אם היא תשלח את הילדים אל אביהם? עם איזו הרגשה היא תלך? כשזו תהיה אופציה אמיתית היא תוכל בלב קל יותר להשאיר אותם אצל האב".
רוזנבלום טוענת עוד, שאם השארת הילדים אצל האם לא תהיה ברירת מחדל, נשים יוכלו להשיג מזונות גבוהים יותר. היא דוחה את כל נושא המשפטיזציה והחולשה הכלכלית שמעלות הנשים: "זה טיעון חלש מאוד, כאילו אין בתי משפט בכלל, וזה מנציח את האישה כחלשה. פרט לכך אפשר לחשוב שאחרי גיל 7 זה עולם אחר. הייתי מבינה אם החוק היה קובע שילדים יהיו אצל אמם עד גיל 18, אבל זה לא המצב. אז מה הרעיון לדבר על כך שבילדים מתחת לגיל 6 תהיה פתאום סחטנות?"
רוזנבלום מוסיפה ואומרת שעיקר הוויכוח בין גבר לאישה בעת הגירושין הוא בכלל על רכוש. "אני לא רואה גברים שנוהרים לקחת אליהם את הילדים. יש אלפי תיקי גירושין, ורק כמה עשרות מבקשים משמורת".

היושר מחייב
ברוב מדינות העולם, מסביר הפרופ' למשפטים עו"ד דב פרימר, חזקת הגיל הרך איננה קיימת, לפחות מבחינה רשמית וחוקית. פרימר מסביר שבמדינות רבות בארצות הברית היתה חזקה כזאת, אך היא בוטלה אחרי המקרה המפורסם שבעקבותיו נעשה הסרט 'קרמר נגד קרמר'. אז הוחלט כי הדין הזה אינו חוקתי, וכי אין לתת עדיפות לאם על פני האב.
"אבל למעשה", ממשיך פרימר ומסביר, "אין ספק שהנוהג הזה ממשיך בניסוח של 'טובת הילד'. לא מתנסחים בנימוק של חזקה, אבל אז בא ניסיון החיים והמחקר הפסיכולוגי והתחושה שעדיין עדיף לילד קטן להיות אצל אמו, והיא הופכת להיות המטפלת העיקרית". אגב, מעיר פרימר, לא מדובר רק בגיל הרך. בכל גיל שהוא, האם היא בדרך כלל ההורה המועדף לגידול קטינים.
פרימר אינו סובר שהחזקה הקיימת מפלה את הגברים, אך בצד זה הוא חושב שארגוני הנשים אינם מקיימים יושר אינטלקטואלי כאשר הם מתנגדים לביטולה: "הן אומרות 'אנחנו רוצות שוויון בכל התחומים', ואני בעד זה, אני חושב שזו מגמה חיובית, אבל אי אפשר לומר שאיפה שהחוק נותן יתרון לנשים, את זה צריך לשמר".
בהיבט המעשי, פרימר חושב שאין לשנות את המצב הקיים כיום בחוק, והוא מבסס את דבריו על החלטתה של שופטת בית המשפט העליון, דליה דורנר. בפני דורנר הובא ערעור על פסק דינו של שופט בית המשפט המחוזי בתל אביב, חיים פורת. פורת טען כי יש לבטל את חזקת הגיל הרך, אולם דורנר קבעה אחרת. את דבריה נימקה השופטת בשני נימוקים: האחד, שזו היא קביעתו של המחוקק, ורק בידו לשנות אותה, והשנייה היא שמדובר בחזקה הניתנת לסתירה, כלומר שאב יכול לקבל את ילדיו אליו.
החזקה, מסביר פרימר, מגלמת בתוכה את ניסיון החיים המצטבר ואת דעותיהם של הפסיכולוגים כי עדיין מוטב לילד להיות אצל אמו, אך מאידך גיסא אין מדובר בקביעה במסמרות של ברזל. האב יכול לבוא ולהוכיח שטובת הילד, במקרה הקונקרטי, היא אחרת.

הילד נקרע באמצע
"כל הוויכוח על ביטול החזקה הוא ויכוח סרק" אומר יו"ר המועצה הלאומית לשלום הילד, ד"ר יצחק קדמן, ומוסיף שהבעיה האמיתית היא העדר 'תרבות גירושין' בישראל. בין הסיבות שמונה קדמן להעדרה של תרבות כזו נמצא שיעור הגירושין, שהיה בעבר נמוך בהרבה, הנטייה ללוחמנות והפחד הישראלי שלא 'לצאת פראייר'. בשל כל אלה, אומר קדמן, הצדדים אינם מחפשים פשרה והבנה, אלא הולכים לדרך של משפט. שם, בעזרת עורכי דין שמחדדים את הטענות, המושגים נלקחים מעולם המלחמה: הפסד או ניצחון.

אל המועצה לשלום הילד מגיעות אלפי פניות בשנה מצדם של הורים המבקשים להביע תלונה נגד הצד השני. רבות מהפניות האלה, מסביר קדמן, רוויות בשנאת הצד השני, וכל קשר בינן לבין טובת הילד הוא מקרי בהחלט.

הוויכוח הגדול אינו על המשמורת, אומר קדמן, אלא על דברים אחרים, והוויכוח שניטש כיום בין הארגונים מזכיר מאוד את הוויכוח במישור האישי, כשבני הזוג מתגרשים. הביטויים, אומר קדמן, לא היו נאמרים על הגרועים שבאויבינו. בתווך, הוא מזכיר, נמצאים הילדים, והסבל שהם עוברים גרוע לפעמים יותר מאשר הסבל של ילדים מוכים.

קדמן מספר על אם, שבנה חזר מביקור אצל האב עם נעליים חדשות. היא דרשה מן הבן שיסיר את נעליו וגזרה אותן במספריים. "פנס בעין היה נרפא יותר מהר", הוא אומר. מקרה אחר הוא של ילד שהוריו התגרשו כשהיה בן שנתיים, וכעת, 10 שנים אחרי, הסתיים הדיון בעניינם בבית המשפט, אחרי תביעות ותביעות שכנגד. היום מטופל הילד על-ידי פסיכיאטר, ולא ברור מה יהיה אפשר להציל מאישיותו ונפשו. "זה פשוט לא ייאמן", אומר קדמן. "הילד הזה היה אצל אמו, אז מה, זה עזר לו? זה לא זכויות הילד ולא טובת הילד. מדובר על מאבק אישי, על מלחמה פרטית".

בתחום הזה, מעיד קדמן, גם המועצה לשלום הילד נכשלת. "ההורה מדבר מהבטן ואנחנו מדברים אליו מהראש. אנחנו מנסים להגיד לו שבכל הים של השנאה ישאיר אי קטן, פנוי ונקי עבור הילד שלו, אבל זה לא מצליח. ההורה אומר לי: 'אתה צודק במאה אחוז, אבל למה אתה אומר את זה לי? תגיד את זה לגרושתי'".

קדמן מציע להפנות את האנרגיות לתחום אחר, לא למלחמה על ביטול או אי ביטול חזקת הגיל הרך. "תעזבו את זה", הוא אומר. לדבריו יש לעבוד על הכיוון של הוצאת התיקים מבתי משפט והפנייתם לגישור, ועל השרשת תרבות גירושין נאותה במדינה.

בחלק ממדינות ארצות הברית אי אפשר להשלים תהליך של גירושין בלי ששני הצדדים מציגים אישור על השתתפותם בסדנה שנושאה 'איך להתגרש בלי לפגוע בילדיך'. "אנחנו ניסינו להפעיל סדנה כזאת בארץ, באזור רחובות, על בסיס רצון אישי של המשתתפים; אך על רקע כל מה שהזכרתי, מיותר לציין כי זרם המעוניינים היה קלוש ביותר".
ofralax@walla.co.il

טובת הילד אצל חז"ל
המושג 'טובת הילד' נתפס בדרך כלל כמושג מודרני, אך למען האמת שורשיו נעוצים עמוק בתפיסת חז"ל. הוא מוזכר מפורשות בפעם הראשונה בספרות הגאונים, מסביר פרופ' אליאב שוחטמן, ומבהיר שניתן לראות שזו היתה התפיסה המנחה גם של האמוראים, בשקלא וטריא שבגמרא. טובת הילד, אומר פרופ' שוחטמן, מתחילה אצל חז"ל מגיל אפס, כשניתן גם משקל גדול לרצונו של הילד.
שוחטמן, שסקר את הספרות ההלכתית בנושא כבר לפני שנים, מסביר שבהלכה היהודית לא נקבעו 'חזקות' אלא עקרונות, שאמורים להתעמת בכל פעם מחדש עם המציאות ולבחון אם מתקיימת טובת הילד. "הרעיון של חזקה הוא שבעל דין שרוצה לטעון את ההיפך, נטל ההוכחה הוא עליו. אבל כשמדובר על עיקרון, אז על הדיינים מוטל לבדוק אם הוא מתקיים אם לאו".

לחזקת הגיל הרך הנידונה בכתבה יש שורש הלכתי, מסביר שוחטמן, אם כי שוב, בגמרא היא אינה מופיעה כחזקה. הוא מזכיר גמרא במסכת כתובות, שם נקבע כי הבעל חייב במזונות אשתו כולל ילדיו שמתחת לגיל 6. הנימוק שנאמר בגמרא הוא שעד גיל זה הילדים כרוכים אחרי האם. בעקבות העובדה שהם כרוכים אחרי אמם בענייני מזונות, כך יהיה גם בענייני משמורת, הוא מסביר: "אבל הכל כפוף לטובת הילד. אם אלימה או מסוממת לא תקבל את ילדיה".