חדשות ערוץ 7

פופולארי: תג בכותרות
גליונות בשבע עוד גליונות

בשבע

גליון 167ראשיהפצה

גאה להיות עזר כנגדו - בגליון השבוע

היא דעתנית, מלאת מרץ, מרביצה תורה ומחנכת, ויחד עם זאת מאמינה שייעודה העיקרי הוא להיות אשת איש. כבר 16 שנים משמשת הרבנית אסתר ליאור יד ימינו של בעלה, הרב דב ליאור, בתוך ביתו וגם בעבודתו הציבורית.
13/11/87, 00:00
חגית רוטנברג

מי שהיתה אלמנתו של הרב שחור נכנסה בשמחה וביראה אל ביתו של מי שבשעתו היה הרב שרשם אותה לנישואין. ועיתונאים חצופים שמבקשים "לדבר עם דב ליאור" לומדים אצלה מה זה כבוד תלמידי חכמים

תשאלו את העיתונאים מרשת ב' וגלי צה"ל מי זו הרבנית ליאור. מחמאות לא תשמעו מהם, כנראה, אבל הם יוכלו לספר לכם כיצד למדו ממנה פרק בהלכות נחישות.

הריטואל בין העיתונאים לרבנית אסתר ליאור מתבסס בעיקר על לשונה החדה: "עיתונאים חוטפים ממני על ימין ועל שמאל", היא מצהירה בחיוך. "הם מתקשרים לבית הרב ומבקשים לראיין אותו על מקרה מסוים, ואני מקבלת את השיחות".

ראשית, העיתונאי מציג את עצמו ואת הרשת שמטעמה נשלח. "קודם כל אני אומרת: 'מה? אני לא מכירה את הרשת הזו, אני לא יודעת מי אתה'. אחר-כך הוא מבקש לראיין את 'דב ליאור', ואז אני מכניסה לו מנה: 'אין פה אדם כזה', אני משיבה, ומוסיפה: 'אם אתה לא יודע מה זה רב, ומהו כבוד רב, אתה לא יכול לראיין אותו, ועד שלא תהיה לך דרך ארץ לתלמיד חכם, אין סיכוי בכלל שתראיין אותו'".

בת הכפר
הרבנית אסתר ליאור נולדה בכפר הרא"ה, כבת למשפחת דרמר. אמה היתה ביתו של הרב אברהם אבא רזניק הי"ד, שהיה רב קהילה בליטא ונספה עם כל קהילתו בשואה. אביה עלה לארץ בגפו כחלוץ, ומשפחתו נספתה כולה בטרנזיסטריה שברומניה. האב והאם נפגשו כחלוצים דתיים בקבוצת שחל ברחובות, ולאחר מכן עלו לייסד את כפר הרא"ה. האב עסק בחקלאות, והבת אסתר ינקה משחר ילדותה את ערכי תורה ועבודה של הפועל המזרחי.

שתי דמויות רבניות חשובות השפיעו עליה ועיצבו את דרכה: האחד הוא הרב שאול ישראלי זצ"ל, שהיה אז רבה של כפר הרא"ה. "הסתופפתי הרבה בצלו. ב'שבת מברכים' הייתי עוזבת את עיסוקי בסניף והולכת לשמוע את שיעוריו בבית הכנסת". גם הרב נריה זצ"ל, שגר בשכנותה, ליווה אותה רבות בענייני הסניף, שבו הדריכה וריכזה, ושהיה עבורה "תמצית חיי, יותר מהלימודים".

השפעתם של רבנים אלו גרמה לה גם להתקרב לדמותו של הרב קוק ולמשנתו מגיל צעיר. את לימודיה עשתה בתיכון דתי בחדרה, מאחר שאולפנות לא היו בנמצא, ובזמן שחברותיה התגייסו לצבא מחוסר אלטרנטיבה אחרת, היא נועצה בשני הרבנים לגבי המשך דרכה. "עשיתי שירות לאומי באופן פרטי: יצאתי ללמד במושב שדה צבי שבנגב, בבית הספר הדתי האזורי הקטן, שכלל שתי כיתות".

את לימודיה האקדמיים עשתה באוניברסיטת בר-אילן, שכבר אז לא היתה לרוחה. היא התמחתה בספרות ותנ"ך. "היה לי חשוב להוציא תואר, אבל סבלתי מאוד מבחינת רוח המקום. אני מודה לה' שכבר אז הייתי דרוכה וערנית לתורה ולחז"ל. היו לי הרבה ויכוחים עם המרצים".

אחת מנקודות השיא היו בקורס תנ"ך שהעביר פרופ' אוריאל סימון. "הוא לימד ספר עמוס, והביא איזו ראיה מארכיאולוגיה. הצבעתי, ילדה בת 19, ואמרתי לו: 'אבל רד"ק מפרש אחרת'. הוא ענה לי: 'רד"ק סתם פירש'. אז נסתמו אצלי מעיינות הקליטה. ידעתי שמשם לא אבנה".

גם במחלקה לספרות התעמתה רבות עם פרופ' קורצוויל, שראה בה נציגת היהדות השמרנית והתורנית שהטרידה אותו. כבר כסטודנטית החלה לעסוק בהוראה: תחילה באולפנת כפר פינס, ולאחר מכן בתיכון 'בר-אילן' בנתניה. בסיום לימודי התואר נישאה לאפרים שחור, יוצא ישיבת 'מרכז הרב', שהיה אז תלמיד כולל 'שבט מיהודה' של הרב אונטרמן בתל אביב.

משפחתו היתה נטועה כמה דורות בירושלים, ואביו, בנימין שחור, היה מהעסקנים האידיאליסטיים של הפועל המזרחי וממייסדי בני עקיבא. במשך ארבע שנים התגוררו בגבעתיים, בעוד היא מלמדת בתיכון 'הרא"ה', ומשקיעה רבות כמחנכת ב'אורט בנות' בני ברק. בינתיים נולד בנם הבכור, אוריה. "החיים בתל אביב לא היו עבורנו מקום טבעי. מה שהחזיק אותנו היו הלימודים בכולל".

המשפחה נודדת
ואז פרצה מלחמת ששת הימים, והשמחה בעקבותיה, שסחפה לתוכה גם את בני הזוג שחור. כמי שגדלו על סיפורי הנפילה של גוש עציון והערגה אליו, מצאו את עצמם השניים שובתים את השבת הראשונה והמרגשת עם בני כפר עציון ששבו אל אדמתם. הרב אפרים שחור התבקש על-ידי הרב עמיטל לשמש כר"מ בישיבה שהוקמה אז בגוש עציון, תחילה בכפר עציון ולאחר מכן עברה לאלון שבות. משפחת שחור היתה ממייסדי אלון שבות, שהיה למעשה גרעין משפחות מצומצם של הר"מים שלימדו בישיבה.
"בקושי היו מים וחשמל, לא היו מוסדות חינוך ושירותים, אבל זו היתה פסגת המאוויים שלנו – שילוב של תורה וארץ ישראל". הרבנית מעידה גם כי פני הישיבה היו אז שונים, מאחר שרבניה היו יוצאי זרם 'מרכז הרב', ולכן המקום התאים להם. במשך שבע השנים באלון שבות נולדו שלושה ילדים נוספים. הרבנית לימדה מעט בירושלים, אולם לא ראתה בעבודה בחוץ את העיקר: "בשנים של גידול הילדים, העדפתי באופן טבעי להיות אישה ועקרת בית, ולא חיפשתי שום דבר נוסף. הייתי מלאת סיפוק מהעשייה של בעלי".
אלון שבות הפכה ליישוב מפותח, ואז ביקש הרב צפניה דרורי מהרב אפרים שחור להקים את ישיבת ההסדר בקרית שמונה. העיירה קיבלה בברכה את משפחת שחור ואת הישיבה שהוקמה, יחד עם כולל מר"צ שהוקם מאוחר יותר. הרב שחור הרביץ תורה בעיר, ואשתו לימדה בתיכון הדתי 'המתמיד'. את הילדים שלחו לחינוך הממ"ד בעיר: "היה לנו חשוב להיות עם הציבור ולחזק את הציבור הדתי מבפנים, וברוך ה' לא ניזוקנו. זה בעיקר הודות לכך שבבית היה לילדים מסר ברור וחזק.
"למדתי מחמותי ע"ה שיטה – לקחת מלמד פרטי לכל ילד, שילמד איתו תורה מחוץ לשיעורים בבית הספר. כך עשיתי עם הילדים בכל מקום שאליו הלכתי, וזה עבד. לילדים היה ברור תמיד הייעוד התורני שלהם". גם את ההסתגלות לעיירת פיתוח היא מגדירה כסוג של חלוציות. אוצרות הטבע באזור גרמו לה לחבב את המקום, ולקחת את ילדיה בקביעות לרחוץ בחצבני.
לאחר 3 שנים בעיירה חלה הרב שחור בסרטן. בתום תקופת טיפולים באזור המרכז, עברה המשפחה להתגורר בקרית משה בירושלים. "אני בחרתי לגור שם, כיוון שכבר היה החשש הגדול שאצטרך לגדל את הילדים לבדי. היה לי חשוב מאוד לדבוק בישיבת מרכז הרב ולגדל את ילדי לאור תורתה".
שנתיים נוספות חלפו, והחשש התאמת. הרבנית התאלמנה מבעלה, אולם גם בהעדר דמות האב הקפידה לשלוח את ילדיה למקומות תורה: ארבעת בניה למדו בישיבה לצעירים ולאחר מכן במרכז הרב. רבני הישיבה ליוו את המשפחה, ובהם: הרב קלכהיים, הרב פילבר, הרב אייזמן והרב שטיינר. בצמתים חשובים בחייה ניצבה לידה גם דמותו של הרב שפירא.
הילדים, שהגדול בהם היה בן 14 כשהתייתמו, קיבלו את האסון בבגרות והיו שותפים מלאים לאמם בכל המטלות, כך היא מעידה. היא עבדה אז בהוראת יהדות במכללת 'אמונה', משרה שנמשכה 23 שנה.

עסק משפחתי
7 שנות אלמנות חלפו עד שהגיעו ידידים קרובים והציעו לה להינשא לרב דב ליאור, רבה של קרית ארבע, שהתאלמן גם הוא מאשתו. "זה היה משהו לא מתוכנן לחלוטין מבחינתי", היא מספרת. "לא הרגשתי בשלה ומסוגלת להתחתן שוב, עד שבאו אותם חברים עם ההצעה ואמרו שזה מה שאני צריכה לעשות".
והשתכנעת כל-כך בקלות?
"כשזה דברי אמת – אני מקבלת".
השם המכובד שנשאה ההצעה לא היה זר לה: "הרב היה רבה של כפר הרא"ה אחרי הרב ישראלי. אצלו נרשמתי לנישואין, ואפרים זצ"ל למד איתו ב'מרכז'. הכרתי את שמו וגם את מקומו בעולם התורה. ועדיין, זה דבר קשה מאוד, להחליט להתחתן שוב".
אך בעקבות עידוד של חברים, בני משפחה – אחים וגיסים, וקודמים לכל הילדים, שעמם קיבלה את ההחלטה, הפכה הרבנית שחור לרבנית ליאור, לפני 16 שנים.
כעת עמד בפניה אתגר לא פחות קשה: הרכבת משפחה חדשה משתי המשפחות שעברו אסון דומה, וחיבורם של חמשת ילדיה עם ששת ילדיו של הרב ליאור. את הרוח הגבית שדחפה אותה בביצוע המשימה המורכבת היא מתארת כאידיאל פנימי: "כאשר האידיאל הרוחני ברור לי – הקשיים הטכניים והמעשיים מתגמדים ביותר. כל חיי, ובפרט בהחלטה החשובה הזו, היה חשוב לי מאוד להיות נאמנה לאמת ולתפקיד, וממילא ה' נותן כוחות. גם כאן", היא מוסיפה, "אישיותו של הרב ליאור היתה דבר ברור ביותר. עצם התפקיד, להיות אשת רב, היה גדול וחשוב בעיני, ומכאן שאבתי כוחות להתמודדות".
איך הצלחת לחבר את אחד-עשר הילדים לכדי משפחה חדשה מאוחדת?
"באמת, לכל בית יש אופי שונה וזיכרונות שונים. יחד עם זה, כאשר ההורים מאוחדים בצורה ברורה, מקרינים בהירות ולא מותירים מקום לספקות – ממילא גם הילדים לא סודקים את הבניין. הילדים שלי לא היו ילדים עם טראומה. תמיד היינו בית שמח, אמיץ ומלוכד. יש לציין גם את ילדי הרב, שקיבלו אותנו בנעימות ובסבר פנים יפות. צריך גם להבין שלא יצרנו מכל הילדים משפחה אחת הומוגנית – בין הילדים יש אמנם קשר מצוין וכבוד הדדי, אך יחד עם זה לכל משפחה המאפיינים שלה, ואיננו מטשטשים אותם".
בעצם את המשפחה שלך כבר הקמת. למה הסכמת לקחת על עצמך משימה כבדה של הרכבת משפחה חדשה?
"מעבר לתפקיד אשת הרב, היה נכון ומתאים לי להיות אשתו של האדם הזה. המציאות של אישה לבד היא קשה ועצובה. הקב"ה ברא אותנו לחיות חיי משפחה ולא בדידות. זה טבעו הבריא של האדם".
הנישואין הצריכו מעבר לקרית ארבע, לאקלים חברתי ותרבותי חדש. הדעות והאידיאלים המקומיים לא היו זרים לה, אולם נבנתה בה עוד קומה בקשר לארץ ישראל ולתורה: "בגלל אישיותו התורנית העצומה של הרב ובגלל כוחה של חברון, המקרינה עוצמות ושורשיות במנות גדושות".
בפרק זה של חייה נטשה כמעט כליל את העבודות מחוץ לבית. "הבית דרש ממני את מיטב כוחות הגוף והנפש. לבנות את התא המשפחתי, להבין ולהקשיב לכל ילד. בניית הבניין החדש הצריכה עמל רב. במשך השנים הללו זכינו להשיא את כל ילדינו, וזו היתה בעיקר עבודה שלי, ממציאת השידוך ועד לסידורי החתונה, כיוון שהרב עסוק מאוד ולא מתפנה לעסוק בצרכי הבית".
היא מספרת בגאווה על השבט שהקימו ומונה 22 ילדים – כולל חתנים וכלות, ו-52 נכדים. "זה פרוייקט", היא מחייכת בסיפוק.

מורא רבך
במקביל לעבודתה בניהול הבית, נכנסה בהדרגה גם למשבצת אשת הרב, כאשר הפעם מדובר בהיקף אחריות גדול בהרבה: היא זו שמקבלת את כל הפניות והשאלות בבית הרב, המגיעות מכל קצוות הארץ. "זה מחייב מענה לטלפונים ודלת פתוחה כל היום".
היא מעבירה גם שיעורים לנשות הקריה, ומשתדלת ככל יכולתה לייעץ, להתעניין ולעקוב באופן אישי אחר אירועי השמחה והעצב של כל אחד מהתושבים. אפילו במהלך הראיון ניתן לראות כיצד היא מנופפת לשלום לנשים הצעירות ברחוב, יודעת מה עובר עליהן או על חברותיהן, וגם ניגשת לענות לטלפון ומתווכת בין שאלתה של אישה לתשובתו של הרב.
למרות אישיותה הבוטחת והעצמאית, היא מודה כי בפני בעלה הרב היא בטלה לחלוטין. היא גם אינו קוראת לו בשמו או 'בעלי', אלא 'הרב'. "אני מתבטלת בפניו, עושה את רצונו. בעצמי אני חושדת שאולי יש לי נגיעות, אך כשהרב אומר – אני יודעת שזה נקי. נקודת ההתבטלות עמוקה אצלי מאוד וקיימת עוד מנישואי הראשונים, שאני חייבת בכבוד בעלי הרב, ואני עוזרתו.
"אינני מתביישת אלא גאה בהגדרה שה' הגדיר את האישה: עזר כנגדו. זו אני, מאוד לא פמיניסטית. יחד עם זה, יש לי כלים וכישורים שבאמצעותם אני מבטאת את מה שיש לי בעולם, אך אם אדע שדבר מסוים מנוגד לרצונו של הרב – אבטל אותו".
אפילו עצם קיומו של הראיון ממחיש את דבריה אלו: בשיחה מקדימה העדיפה הרבנית שלא להתראיין כלל, מטעמי צניעות. שעתיים מאוחר יותר הודיעה לי כי כיוון שהרב פסק שתתראיין, "הפסיקה שלו משנה את המציאות".
אגב כך היא שוטחת ביקורת נוקבת על אופן דחיקתו של הממסד את רגלי בעלה מעמדות מפתח: "הוא בהחלט קופח", היא מאשרת את שאלתי. "דובר עליו כמועמד לבית הדין הרבני העליון. נעשתה עבודה יסודית של כל מערכת המשפט והמערכות הפוליטיות למנוע את המינוי הזה. גם לתפקידים אחרים רמי מעלה בציבוריות הישראלית הוא לא מתמנה, וזאת חרף העובדה שמעידים על גדלותו בתורה. אבל זו לא חידה – היות שדעותיו בענייני הארץ והלאומיות ופסיקותיו בעניינים נוספים הן ישרות וברורות. עדיין לא כשר הדור לקבל דמויות כאלה בראשו".
מי שבא איתה במגע יודע לספר על אישיות תוססת, שאינה מפחדת להביע את דעותיה בחריפות, ללא כחל ושרק. אם דבר מסוים הוא לצנינים בעיניה, היא לא תחסוך את המידע הזה מהעומד מולה. כך למשל, עוד בהיותה סטודנטית, נקלעה לנסיעה באוטובוס עם ראש המחלקה לתנ"ך בבר-אילן, פרופ' אוריאל סימון. היא, כאמור, לא רוותה נחת מלימודיה שם, ובמיוחד לא איתו.
כאשר שאל אותה אם היתה נרשמת היום ללימודי התנ"ך באוניברסיטה, השיבה לו "לא" בא' רבתי. "אני בת כפר, פשוטה וישירה", היא מסבירה את נטייתה זו. "אינני אוהבת לצבוע את הרע בצבעים יפים ולכרכר סביבו. אני צריכה לעשות את ההבחנה בין טוב לרע, ולא לטשטש ולטייח. המחיר שאני משלמת על כך מחייב אותי בבדיקה מתמדת של כל דבר, והפקת לקחים מהו טוב ומהו רע".
מהו הגבול שאת מציבה לעצמך כאישה, בין ההתבטלות המוחלטת לבעלך הרב לבין החופשיות שבה את מביעה את דעותייך בציבור?
"ביטוי עצמי לאישה הוא לגיטימי וחשוב, אך כשזה גובל בהתנשאות על פני הבעל ואפילו בשוויון – זה לא מקובל עלי. אני חושבת שמעמד האישה הוא אשת איש, וזה לא סותר שבמשבצת הזו יש לה המון כוחות פעולה".
את רואה בעיה עם זה שאישה תפתח קריירה בתפקיד ציבורי מסוים?
"אם זה לא גורם לה לעשות דברים על חשבון עבודות הבית, ואין בזה בעיות צניעות – אני לא רואה בזה בעיה. אבל לא קל למצוא את האיזון הנכון בין להיות אם, רעיה ועקרת בית, לבין התפקידים בחוץ. בהתמודדות הזו, לאורך כל חיי שמתי את הבית במקום הראשון, ודברים אחרים באו רק אם התאפשר, אבל לא במקום. בחוץ יש לאישה תחליף, אך בבית אין מי שיעשה במקומה את מה שלא עשתה. בכלל, מי אמר שלהיות מזכירה של ראש המועצה זה יותר חשוב מלהיות מזכירה של בעלי? לדעתי זה תפקיד חשוב מאוד".

נשים למטבח
עיקר עבודתה כל השנים היה הרבצת תורה בקרב ציבור הנשים והבנות. כיום היא מלמדת במדרשת 'מעמקים' שליד מכון טל לבנות בירושלים. אף על פי כן, היא אינה רואה בשנת המדרשה צורך הכרחי: "אם זה בא ממקום של העשרה וחיזוק רוחני זה מבורך, אבל גם אז צריך לשקלל את כל הצרכים, את הזמן ואת הכוחות העומדים לרשות הבת: בגיל הזה לוחץ גם הצורך להקים בית, ללמוד ולבסס אפשרות כלכלית".
היא עצמה מעולם לא למדה באולפנה, מכללה או מדרשה. את הידע התורני שאבה מצימאון אישי: עיון בספרים ודברים שספגה מבעלה ומילדיה. "אין בי נקודה של למדנות לשמה. יש לי פחד מוות מהלכה. אני משתדלת להבין כמיטב יכולתי בעיון ומחשבה, אבל לא רואה את עצמי כלמדנית. למעשה, אני לא רואה איך אישה למדנית יכולה לתפקד בתפקידים המעשיים הרבים המוטלים עליה", היא מתייחסת לתופעות בנות זמננו.
"בעיני, בית נקי מסודר ומטופח ואוכל טעים לכל בני המשפחה חשוב עשרת מונים מלימוד התורה שלי. אני ניגשת להכין שיעור רק אחרי שאני בטוחה שהדברים העיקריים בבית בסדר". היא מספרת שבתקופה שבה גרה בקרית משה, דפקה על דלתה קשישה צדקת בימי אלול. "נו, הכנת את עצמך לימים הנוראים?" שאלה הקשישה. "היא התכוונה אם כבר למדתי 'אורות התשובה' או משהו דומה", מסבירה הרבנית, "אבל אני עניתי: 'כן, העוגות לחג כבר בפריזר, הגפילטע פיש מוכן, אני בהחלט בעיצומן של ההכנות לימים נוראים'".
ללא קשר לתפקוד בעבודות הבית, את רואה בעיה עקרונית עם תופעת הנשים הלומדות תורה?
"בחז"ל יש ביטוי, שבנות לא תלמדנה תורה כי הן מוציאות דברי תורה לדברי הבאי. יש סכנה שכשנשים לומדות תורה תיכנס איזו יוהרה או רגשות אישיים או נגיעות שיש לנו בשפע, וזה ישבש את השכל התורני הטהור. כשאני מלמדת, אני לא מגדלת בנות תלמידות חכמים, אלא בנות שיינשאו לתלמיד חכם ויכבדו אותו. אמנם, כדי להעריך את הבעל צריך קצת לדעת מה זו תורה, אך לא להשלות את עצמה שהיא תלמיד חכם".
פמיניזם זה לא כאן
כהמשך לדברים אלו היא מבקשת לערוך לי סיור קצר בביתה: אנחנו עוברת דרך הסלון והמטבח. "כאן זו הממלכה שלי", היא מצביעה. אנו יוצאות מהדירה ועוברות לחדר ממול – חדר הלימוד של הרב. היא פותחת את הדלת ביראת כבוד. מאות ספרים סדורים לאורך הקירות, על מדפים. זה החדר שבו לומד הרב ועונה לשאלות הפונים.
"זו תורה", היא מחווה בידה למדפי הספרים העמוסים, ולמקומו של הרב. "איפה אני ואיפה זה? פה יש עמל של חמישים שנה. זה שאני לומדת רמב"ן אחד או פסקה ב'אורות' הופך אותי לתלמיד חכם? אלו הגדרות של בורות ועמארצות. אני, שיודעת מה זה תלמיד חכם, יודעת מה אני לא".
את מזדהה עם הקולות הנשיים הטוענים שאישה אינה יכולה להגשים את חיי הרוח שלה כמו הגברים, על-פי אמות המידה ההלכתיות?
"לא. טוב לי מאוד בתפיסה המסורתית. לכל אחד המקום שלו, והתפקידים משלימים זה את זה: האיש לומד תורה, האישה דואגת לענייני הבית, ואלו שתי זרועות שפועלות למען אותה מטרה".
על הנשים המבקשות לקרוא ולרקוד עם ספר התורה וכיוצא באלו היא אומרת בתקיפות: "זה לא בא ממקום יהודי. זה בא מאמריקה, ממקום שוויוני של יוהרה. אני לא מאמינה שזה בא ממקום טהור".
את תופסת את קיומן של טוענות רבניות כתופעה חיובית?
"בוודאי שאינני ממליצה. לא מקובל עלי שאישה שלמדה כמה סימנים בשולחן ערוך הולכת להתמודד מול דיינים ורבנים. מה זה ללמוד שש שנים? זה כמו לעשות תואר בכל מקצוע אחר. אני לא סומכת על הלמדנות שלה, זה לא מתחיל בכלל. צריך להבין מה זה רב תלמיד חכם כדי להבין מדוע אינני מקבלת טוענות רבניות".
ביקורת נוספת שיש לה נגדן היא לגבי התנהלותן מול בתי הדין הרבניים: "הן יוצאות נגד הממסד הרבני, ומשתפות פעולה עם טענות הציבור החילוני. אומרים שהטוענות הללו יחזירו את הסדר על מקומו בעניין עגונות ומסורבות גט. וכי חושדים בדיינים ותלמידי חכמים שאינם דואגים להתיר עגונה מעגינותה? או שהן מצפות שההלכה תתגמש כדי להתיר אישה מעגינותה? יש פה עזות ובורות".

הרבנית חוסמת כביש
הנושא שבוער כאש בעצמותיה בכלל, ובימים אלו בפרט, הוא המאבק על ארץ ישראל. היא מעבירה שיעורי תורה בשני המאחזים ליד קרית ארבע, 'מאחז הגיבורים' ו'חזון דוד', ומדברת בהערצה על הנוער המיישב אותם. יחד עם בעלה הרב היא נוסעת ברחבי יהודה ושומרון, ולאחרונה גם לביקורי המגורשים בבתי המלון. היא הצטרפה גם לנשות קרית ארבע המאמצות את מאהל אלי סיני ביד מרדכי.
פעילותה במאבק כללה בין השאר השתתפות פעילה בחסימות הכבישים: בפעם הראשונה התיישבה על הכביש בכניסה לבאר שבע עם שאר אנשי חברון וקרית ארבע. החסימה השנייה היתה בנתיבי אילון, שם חזתה בזוועות האלימות שהפעילו השוטרים על הבנות הצעירות שאיתן ישבה. הן פעלו בהתאם להוראת הרב, כי יש להתנגד פסיבית ולהימנע ממצב של גרירה על-ידי שוטרים ופגיעה בצניעות.
באירועי כפר מימון לא הורשה בעלה הרב להצטרף לסוללת הרבנים שעמדה על הבמה והשמיעה את דברה. הרבנית, כמובן, מתנגדת נמרצות לקו שהותווה במאבק, ורק בנושא זה היא יכולה לפתח שיחה של כמה שעות. 'אנשי האהבה', כפי שהיא קוראת להם, ונוקטי הקו הממלכתי, נושאים לדעתה באחריות לתוצאות המרות. את משנתה היא פורשת בקצרה ובלשון מעודנת ככל האפשר, תוך תפילה שהקב"ה לא יכשיל אותה בלשונה ולא תיגרם פגיעה בזולת.
"שיטת האהבה מבוססת לעניות דעתי על שני יסודות: האחד יסוד תורני, הנשען על תורת הרב קוק, האומרת שבכל יהודי גנוזה סגולה אלוקית ופוטנציאל טהור. לכן אנו מסתכלים בעין טובה על כל יהודי, גם אם מעשיו בהווה אינם מתוקנים ושלמים. מתורת הרב קוק גם למדנו את הסנגוריה הגדולה על החלוצים בוני הארץ, שלמרות שלא תמיד שמרו תורה ומצוות היתה בהם מסירות נפש גדולה לתקומת ישראל.
"היסוד השני נובע מהתפיסה הפוליטית של הפועל המזרחי, שחרתה על דגלה את שילוב הציונות הדתית עם הציונות החילונית. מהי הטעות בתפיסה זו ומה השתנה? לעניות דעתי, מצד תורת הרב קוק הושם דגש בלתי פרופורציונלי על נקודת הסגולה, תוך התעלמות מנקודת הבחירה. לפי תורתנו הקדושה יהודי הוא צדיק כשמעשיו טובים ונכונים, והוא רשע כשאינו הולך בדרך התורה. את הטוב יש לטפח ולעודד ואת הרע יש לשנוא ולהוקיע.
"בספר 'אוצרות הראי"ה' מובאת פסקה של הרב קוק, שלפיה יש לשנוא את הרשעים נושאי הרשעה. בניגוד לדברים אלו נוקטים אנשי האהבה בחלוקה תיאורטית בין רשעה לרשעים, חלוקה המיועדת לצדיקים גבוהים ולעידן השלמות, ולא ניתן לנהל את העולם כיום על-פי תפיסה זו.
"אם אנחנו אוהבים רשעה ורשעים ומחבקים אותם, אנחנו נוהגים בדרך לא נורמלית ולא נכונה. גם את הסנגוריה הגדולה של הרב על החלוצים אי אפשר להשליך לימינו, מפני שאת אנשי החילוניות, השמאל וההפקרות לא ניתן לפאר בהגדרה שהם מוסרים את עצמם למען העם והארץ. איפה שאין תורה אין גם ערכים לאומיים, ואפילו לא אנושיים, עיין ערך מגורשי גוש קטיף והשומרון.
"לגבי היסוד הפוליטי, גם פה לדעתי הגיעה הדרך לסיומה. ייתכן שהדרך הזו צדקה עד היום, אבל עכשיו התגלה לעין כל שאין לנו שום קשר עם הציונות החילונית, ולכן הרצון להיות קרובים, אהובים ומקובלים על העם הוכח כלא מתאים לנו. היינו כל-כך טובים, נחמדים ולא אלימים, ואף על פי כן, ואולי דווקא בגלל כן, ריסקו אותנו בגדול. החלוקה המלאכותית כאילו אפשר להעדיף את טובת העם על פני טובת הארץ נמוגה. התברר שמי שאין בו תורה, אין בו לאומיות וגם טובת עם ישראל לא עומדת לנגד עיניו. הגיע הזמן להפסיק את השעשוע הרוחני הנחמד שאנחנו אוהבים ומחבקים את כולם. באהבה לא ניצחנו".

האישה שקראה לרב לוינגר 'שמאלן'
סוגיות קשות נוספות שעומדות על הפרק גרמו לוויכוחים אפילו בבית הרב ליאור. "בזמן הגירוש התווכחנו אם מותר לחייל לשרת בצה"ל בתפקיד במקום אחר. הרב אמר שאפשר, ואני וחלק מהילדים אמרנו שבשום אופן אסור. אמרתי אז לרב שהוא שמאלן, מתון". לא רק את בעלה היא עוקפת מימין: גם הרב משה לוינגר עוד זוכר לה בחיוך את הפעם שבה כינתה אותו 'שמאלן'.

על אף החששות מפני העתיד, הרחיבה ושיפצה הרבנית את מרפסת ביתה דווקא בחודש אב האחרון. המרפסת מיועדת לקייטנות קיץ לכל הנכדים, ולאירוח הילדים בשבתות. "בזמן שבו שברו בתים, אנחנו בנינו פה בשמחה, בציפייה לעתיד. הרב אמר שלא נחשוש, את שלנו אנחנו צריכים לעשות".

שבט ליאור-שחור המורחב, הוא גאוותם של ההורים. הרבנית מפרטת בשמחה על כל אחד ואחד מהם, ופותחת בילדי הרב: יאיר – אב ל-7, מתגורר בבית חגי ועוסק במסחר. ורד – אם ל-6, עקרת בית המתגוררת בקרני שומרון. זרחיה – אב ל-6, מתגורר בבית אל ומשמש כמזכיר בבית הדין הרבני בירושלים. מתניה משה – אב ל-6, מתגורר במבוא חורון, חשמלאי במקצועו. עידית – אם ל-6, תושבת הר ברכה, עובדת במועצה האזורית שומרון. אלקנה – אב לבת, תושב בית אל ותלמיד הישיבה.
לרבנית חמישה ילדים: אוריה – אב ל-8, תושב פסגות ולומד בכולל הדיינות ביישוב. אליהו בן ציון – אב ל-5, גר באלון מורה ומכהן כר"מ בישיבת ההסדר. משה אריה – אב ל-4, תושב שדרות, למד בכולל כפר דרום וכעת עבר ללמוד בשדרות. אליעזר – אב ל-3, תושב מבוא העי, לומד בכולל הדיינות בפסגות. נטע – נשואה לאברך בישיבת אלון מורה ומלמדת באיתמר.