בשבע 167: על דעת עצמי

אבי סגל , כ"א בחשון תשמ"ח

הסקר צף למעלה

זמן קצר אחרי ששוב הכתירה את שמעון פרס, מינה צמח כבר העניקה פרשנות פוליטית חינם לשלי יחימוביץ' בגל"ץ. במקום להתחבא במקלט, או להודות בפומבי כי הסקרים אינם טובים יותר מהורוסקופים, הרשתה לעצמה גב' צמח להסביר מדוע הבוחרים נהגו כך ולא אחרת, על מה הם כעסו, באיזו אידיאולוגיה הם תומכים, והאם עמיר פרץ יכול לנצח בבחירות הבאות. בלי שום סקרים, הצלחתי לנחש תוצאות של יותר מערכות בחירות ממנה. אבל לה יש תוכנית בערוץ הכנסת ולי אין.
נראה כי בתקשורת הישראלית – העונש על פשלות קולוסאליות הוא העלאה בדרגה. ככל שתיכשל יותר בעיסוקך המקצועי, כך ילך ויתעצם מעמדך התקשורתי. כאשר הפוליטיקאים ואנשי התקשורת מסרבים ללמוד מהטעויות והכישלונות של מכוני הסקרים, ועדיין מייחסים להם מעמד של אורים ותומים, מה הפלא שכולם דיברו בזמנו על תמיכה של הציבור בהתנתקות? אני מצדי משוכנע יותר ויותר, שהעם תמך בהתנתקות בדיוק כפי שמצביעי העבודה תמכו בשמעון פרס.

כשיגאל עמיר מתחרט

בבוקר אחד בשנת 2012, הודיע יגאל עמיר כי הוא מתחרט על הרצח.
בתחילה סירבו בשב"ס להאמין לו. "אתה אומר את זה רק מפני שהעובר שלך ממתין כבר חמש שנים לפסיקת בג"ץ אם ייצא לאוויר העולם או לא", טענו הסוהרים, נזכרים בעצב כיצד הצליח עמיר לעבוד עליהם בשנת 2007. אבל רוצחו של רבין התעקש: "אני מצטער על הרצח מעומק לבי. אם הייתי יכול, הייתי מחזיר את הגלגל לאחור ולא נותן לאנשים קיצוניים בימין להשפיע עלי כל כך".

הדברים האחרונים עוררו עניין רב בקרב הסוהרים והגיעו עד מפקד הכלא בכבודו ובעצמו. "למי אתה מתכוון?" שאל המפקד את עמיר בפגישה במשרדו, "מי גרם לך לרצוח את רבין?"
"כולם", ענה עמיר בחיוך, "רבנים, פוליטיקאים, חברים. כלומר, היום אני יודע שאלה לא היו חברים באמת. הם הסיתו אותי, בסך הכול הייתי כלי בידיהם".
יומיים לאחר מכן, במין צירוף מקרים מופלא, קיבל עמיר אישור להתראיין בתוכניתה החדשה של אילנה דיין 'עובדה מוצקה', גרסה משודרגת לתוכניתה המיתולוגית 'עובדה'. בראיון, הביע עמיר חרטה מלאה בפני דיין והאשים את הימין הפוליטי בהסתה ובהמרדה. שבועיים מאוחר יותר, בתוכנית 'יאיר לפיד מוצק' (גרסה משודרגת וכו'), הזיל עמיר דמעה על ראש הממשלה המנוח, הודה כי הוא מתגעגע גם ללאה רבין, הביע תמיכה באוסלו ז', איחל הצלחה ליו"ר העבודה החדש שמעון פרס, וטען כי מבחינתו יכולים כל אנשי הימין להירקב בכלא עד סוף ימיהם.

התגובות לא איחרו לבוא. נשיא המדינה, מר ליאור קצב, הסכים לקצוב את עונשו של עמיר. התיאולוג הידוע אברום בורג לקח את הרוצח-לשעבר תחת חסותו וביקש מוועדת השחרורים להוציא את עמיר מהכלא. "כמי שתמך בשחרור רוצחו של אמיל גרינצווייג, אני חושב שצריך לשחרר גם את הרוצח הזה", הסביר בורג בראיון רדיופוני למגישה רוני סופרסטאר, "ברור לגמרי כי עמיר הבין את מעשהו, ולא ייתכן שהוא ימשיך להירקב בכלא בעוד האחראים האמיתיים להסתה ולרצח מסתובבים חופשי". לח"כי הימין, שהביעו התנגדות לשחרור, הציע בורג ללכת לחפש ת'חברים שלהם. "קודם שיעשו חשבון נפש ואז נדבר", אמר.

בינתיים הספיק יגאל עמיר להתראיין לכל כלי תקשורת אפשרי ובלתי אפשרי, להסביר את משנתו הפוליטית העדכנית ולהביע תמיכה ביוזמת ההתנתקות החדשה של ראש הממשלה אלעזר שטרן. גם גאולה עמיר הפכה לחביבת התקשורת, לאחר שהודיעה: "אני ממשיכה לתמוך בגלי, אפילו שהוא הפך לבוגד שמאלני". לאור ההתפתחות המפתיעה, הודיע ברי חמיש כי הגיע למסקנה סופית שיגאל עמיר הוא שרצח את רבין, אך עמדתו נדחתה בבוז על ידי רוב העיתונאים הבכירים.

הפופולריות של עמיר הגיעה לשיא, וב'חדשות 10' החלו לשקול את מינויו כפרשן ביטחוני לצד כרמי גילון. למרבה האכזבה, בג"ץ טרף את כל הקלפים, כאשר נענה לעתירתם של בני משפחת רבין והורה להשאיר את יגאל עמיר בכלא. באותה הזדמנות, הודיעו השופטים כי בגלל הדיון הדחוף, נדחה בחודשיים הדיון בעתיד מפוני גוש קטיף שעדיין נמצאים בבתי המלון. השופט אדמונד לוי התנגד לדחייה בדעת מיעוט.

חמסה עלינו

א. נמאס לראות שהתקשורת ממשיכה לחפש כותרות על חשבון בני משפחת עמיר. לא הגיע הזמן לתת להם מנוחה? משפחת עמיר פרץ, אני מתכוון.
ב. אפשר להסתכל על זה כך: הזקנה מהשוק, שבמשך שנים קראה למנהיג השמאל "אדון פרץ", מעתה והלאה תבטא את השם נכון.
ג. עברתי בכיכר רבין ונתקלתי במספר גדול של חולי נפש. תירגעו, לא מה שאתם חושבים. אני מתכוון לחולי נפש אמיתיים, שבאותו יום ערכו צעדה בתל אביב "להביע תמיכה ואמון ביכולותיהם של נפגעי הנפש בישראל". ברגע ההוא, בעוד אני מסתובב בין משתתפי הצעדה, התפללתי שאף צלם תקשורת לא יקלוט אותי בעדשה.
ד. ספר חדש בשם 'המסגרת' אמור ללמד את הקוראים כיצד לשמור על מסגרת האשראי. הנה הפרדוקס האהוב עלי: אם חשבון הבנק שלכם מאוזן - אין לכם צורך בספר, ואם רכשתם את הספר כשאתם באוברדראפט, נראה כי גם הוא לא יעזור לכם.
ה. מה הסיפור עם די-וי-די של סדרות טלוויזיה? מי קונה את הדברים האלה? ואם כבר, אז מדוע לא להוציא מארזי די-וי-די של 'צימרים', של מהדורות מבט, של 'הכול זז עם דודו טופז'?

יודע את מקומי

ישנן נשים, שנוהגות לעבור ניתוח פלסטי בתדירות שבה הן נוהגות להסתרק. לפני ימים אחדים, חלפה על פניי אשה מבוגרת מאוד, ללא ספק בעלת עבר עשיר על שולחן הניתוחים. גופה המתנודד נראה כמו עבודה של גרפיקאי בפוטושופ, ולרגע נדמה היה שאם היא תתעטש, חלק מהפרצוף שלה יעוף ישר אל פרצופי. באותו רגע נורא, כשכל חיי חלפו לנגד עיניי, שמחתי לגלות כי החיים האלה - למעט אולי פנטזיה קצרת ימים על ארגון השיניים שלי מחדש, הפעם בסדר הנכון – לא כללו שום מחשבות על שיפוצים נוספים בגופי.

אמנם היתה לכך גם סיבה פרקטית: לא יכולתי לעשות שום תיקון קוסמטי בגופי בלי לעבור תחילה השתלת כסף בחשבון הבנק. ובכל זאת, נראה כי היו גם סיבות אחרות, עמוקות יותר, לכך שנרתעתי מלעשות בגופי שינויים כלשהם. "אל תחליף את מה שנתן לך הקב"ה", אמר הקול הדתי-שמרני שבתוכי. "הפגמים שבך הם הייחוד והיופי שלך", היגג הפלספן-רומנטיקן הפנימי שלי. "יאללה-יאללה, אין לך אומץ", סיכם הריאליסט שבי.

אני לא רוצה להישמע מתחסד: אם הייתי נולד עם אף של פינוקיו ביום רע - או כפי שמתי כספי תיאר פעם: "יום אחד גיליתי שלאף אחד יש אותי" – הייתי בוודאי חושב אחרת. אין לי בעיה להבין אדם שעבר ניתוח מסיבות של מצוקה רגשית או בניסיון לשפר את איכות החיים. אני אפילו מוכן לפרגן ולהחמיא לאנשים על ניתוח האף המוצלח שעברו, גם לאלה שבפועל נותרו בלי אף בכלל.

אבל מה באשר לנישואים עם אשה משופצת? בימים שבהם יצאתי עם בנות ישראל, לפני שהגיעה זוגתי ופטרה את כולן מעונשי, בחורות שעברו ניתוח פלסטי גרמו לי תמיד רגשות מעורבים: זה אמנם לא הפריע לי מוסרית, אבל לא יכולתי שלא לחשוב על כך כל זמן הפגישה. בחורה היתה מספרת לי על עצמה ומשפחתה, ואני הייתי חושב על חדר הניתוחים; היא היתה מתעניינת בעבודה שלי, ואני הייתי תוהה בלבי היכן הניחו את החלק שקוצץ. פלא שלא התחתנתי עד גיל 30.

אני עדיין חושב על אותה קשישה. במחשבה שנייה, אולי הניתוחים באמת עזרו לה. אולי היא נראית כעת בת 90, אבל בפועל היא בת 95. למענה אני מקווה שהיא נהנית מהשינויים הרבים בגופה, שבכל פעם שהיא מביטה בראי - היא מתאהבת בעצמה מחדש. כמו כן, אני מקווה שזה לא נובע מסניליות.