חדשות ערוץ 7

פופולארי: תג בכותרות
גליונות בשבע עוד גליונות

בשבע

גליון 168ראשיהפצה

אוצרת תמונות הילדות - בגליון השבוע

מרים רות, סופרת הילדים הפופולארית שהלכה לעולמה בשבוע שעבר בגיל 95, היתה אשת חינוך שכתבה לילדים בגובה העיניים ●
13/11/87, 00:00
חגית ריטרמן

בת קיבוצה על מחברת 'חמישה בלונים' ו'תירס חם' מספרת כיצד תרגמה את חיי הילדים שהכירה אל ספריה, ומה אפשר ללמוד מהצלחתה

בשבוע שעבר, בגיל 95, הלכה לעולמה סופרת הילדים מרים רות מקיבוץ שער-הגולן. בשבילנו, ילדי שער-הגולן, היא היתה צ'ורה. זה היה שמה בקיבוץ. צ'ורה עברי, אשתו של פסח עברי ואחותו של יהודה רות, חוקר חשוב בארכיאולוגיה הארצישראלית ומייסד המוזיאון הפרהיסטורי בשער-הגולן.

היא היתה מסופרי הילדים המובילים בארץ, וכתבה כשני תריסר ספרים לילדים, רובם לגילאי שנתיים עד תשע. בנוסף פרסמה ספרים עיוניים על ספרות ילדים.

קשה לתאר ילדות ישראלית בלי ספריה 'מעשה בחמישה בלונים' ו'תירס חם', שיצאו בעשרות מהדורות ונמנים עם הספרים הפופולאריים ביותר בקרב בני הגיל הרך, או בלי 'המלך דוגי' ו'הבית של יעל'. למרות זאת, צ'ורה נהגה להצטנע ולומר: "אינני סופרת, אני רק מספרת".

זירת ההתרחשות בספריה היא לרוב בקיבוץ. מה שלא רבים יודעים הוא שדמויות הילדים בסיפוריה קרויות לא פעם בשמם של נכדיה, בני הקיבוץ. רון, המוכר לי מבית הילדים בקיבוץ, היה נכדה בן הארבע כששמו נכנס אל 'מעשה בחמישה בלונים', וגם אלון (זה עם הבלון האדום, תשאלו את הילדים) הוא נכדה; גם שחף מ'תירס חם' היא נכדתה, ואלית היא נכדת אחיה יהודה רות. הספר 'החתולים של סבתא נעמי' הוא כמעט מציאות: בקיבוץ אכן היתה סבתא נעמי שגידלה עדת חתולים גדולה. רוצה לומר, צ'ורה לא היתה עבורנו דמות שהוזמנה למה שנקרא 'מפגשי סופר'. היא היתה האוצרת של כמה מהתמונות בגלריית נוף ילדותנו. בשבילנו סיפוריה כאילו התרחשו בקיבוץ, אבל הם היו כמובן נחלת כל ילדי ישראל.

היא לא רק כתבה, אלא היתה דמות שמעורה בחיי התרבות והחינוך. פעם חיפשו בקיבוץ דרך טובה לספר לילדה בת חמש שהיא מאומצת. צ'ורה הגיעה אל הגן, אספה את כל הילדים, וסיפרה להם סיפור יפהפה על ילד מאומץ. כשסיימה, כל הילדים רצו להיות מאומצים. אחר-כך גילו לילדה, ששמחה לגלות שדווקא היא, מכולם, זכתה.

רבים מנסים להבין כיצד הטקסטים שלה, הפשוטים לכאורה, מהלכים קסם על ילדים. לדעתי, בזכות יכולתה לכתוב לילדים בגובה העיניים. היא לא כתבה כמבוגרת שכותבת לילדים, אלא כ'אחת משלהם'. היא בחרה נושאים שמעסיקים את הילדים (כמו הצורך להתמודד עם אכזבות – "אל תבכה רוני רון, זה סופו של כל בלון") והשתמשה באיורים נעימים ובלשון הילדים ("בום, טראח, מה קרה", "בים בם בם"). בני הגיל הרך אוהבים את ספריה גם בזכות החרוזים והחזרה על תבניות מוכרות (לדוגמה, כל פעם ילד אחר מאבד בלון בצבע אחר). מעל לכל, היה לה כשרון כתיבה, ידע שרכשה באקדמיה וניסיון של עבודה רבת שנים בגן הילדים.

עוד לפני שפרסמה את הסיפורים שכתבה, היתה צ'ורה גננת בקיבוץ, ובמשך שנים רבות גם חברה בוועדת חינוך. השכלתה האקדמית הרחבה כללה, בין השאר, חינוך וספרות.
היא שימשה כמרצה לחינוך שלימדה מורות וגננות מכל הארץ, וכשחדלה הן הצפינו עד עמק הירדן והגיעו אליה. היתה לה ספרייה עשירה של ספרי ילדים בשפות שונות, גם בשפות שלא ידעה, וקרה שביקשה ממכרים, כך סיפרה לי השבוע תלמידתה, שיעבירו לרשותה ספר ילדים שלא היה לה.
היא זכתה בפרסים ספרותיים, ביניהם פרס זאב על מפעל חיים, פרס קרן האו"ם יוניצ"ף ופרס ביאליק.
לצ'ורה, ממייסדי הקיבוץ, נולדו שלושה: איתן, אדם ויעקב עברי, שהקימו משפחות. יעקב טבע בתאונת צלילה, איתן נפטר מהתקף לב. בעשור האחרון לחייה התמודדה עם העיוורון, אבל המשיכה להתעדכן בשדה החינוך באמצעות קריאת כתב ברייל. היא צעדה אל חדר-האוכל בקיבוץ, מרחק מאות מטרים מביתה, ברגל, נעזרת במקל, בהכירה את המדרכות המובילות אליו על-פה. האסונות שחוותה לא מנעו ממנה להמשיך להיות פעילה וליצור.