בשבע 168: הדגל הפך לשחור

אנשי האגף השמאלי ממצפה הושעיה בגליל לא ציפו שרב היישוב שלהם, תלמידם של הרבנים עמיטל וליכטנשטיין, יניף דגל שחור על ביתו בימי הגירוש.

חגית רוטנברג , כ"א בחשון תשמ"ח

הרב ד"ר חיים בורגנסקי מתרחק מפוליטיקה ולא מאמין באיסור למסור שטחים, אבל את ההתקוממות המוסרית שחש מול הדורסנות והאטימות של העקירה הוא היה חייב לבטא. מהתנגדות לסירוב פקודה הוא עבר לתמיכה מסויגת, למורת רוחו של חבר הקהילה, האלוף אלעזר שטרן. ולציונות הדתית הוא ממליץ לחשוב שוב על יחסה למדינה – "מה שלצערי לא קורה"

רב יישוב הוא תפקיד עדין ומורכב. אך כדי להיות רב יישוב בתקופת הגירוש, בקהילה שבה שוכנים זה לצד זה קושרי סרטים כתומים וכחולים, דרוש אשף בתחום. ומה קורה אם הרב עצמו ממקם מחדש את עמדותיו הפוליטיות? את התשובה לכך יכולים לתת תושבי מצפה הושעיה בגליל. הקיץ האחרון העביר גם אותם תהליך לא פשוט, שהתחולל בעיקר כהדים סביב התבטאויותיו המפתיעות של רב היישוב נגד העקירה.

הושעיה הוא יישוב דתי שבו מתגוררות כ-270 משפחות. הוא מוגדר כמתון מבחינה דתית ומדינית ומבוסס כלכלית. עם זאת, ניתן למצוא קשת דעות רחבה ביישוב, הנעה בין ראש אכ"א – האלוף אלעזר שטרן, לבין מנחם גולדברג שבחוג חבריו ניתן למנות את תושבי יצהר.

במאבק האחרון השתתפו חלק מתושבי היישוב במאהל הכתום בצומת גולני ונטלו חלק בפעילויות מחאה. לעומתם, היה גם מיעוט שתמך בהתנתקות ולא חשש להביע את דעתו - בהם נכללים גם ארבעה קצינים שנטלו חלק פעיל בגירוש.

מעבר למציאות הקהילתית המורכבת שתוארה, גילה רב היישוב, הרב חיים בורגנסקי, כי על אף השתייכותו לשמאל הדתי, מתעוררת בו התנגדות עזה למהלך הנסיגה, מה שגרם לו לבצע כמה פעולות שעוררו עליו את חמתם של 'כחולי' הושעיה.

הרב מתחיל להתחבר
הרב ד"ר חיים בורגנסקי, יליד נתניה, למד שנה אחת בישיבת 'מרכז הרב', ולאחר מכן עבר לישיבת 'הר עציון', שם למד 7 שנים, ובמהלכן קיבל סמיכה לרבנות. הוא פנה להוראה באולפנת 'צפירה', ובמקביל התקדם בסולם התארים במחלקה לתלמוד באוניברסיטת בר-אילן. ב-13 השנים האחרונות הוא משמש כמרצה לתלמוד, ובמקביל קיבל על עצמו את משרת רבה של קהילת הושעיה.

לשאלה מי הם רבותיו, הוא משיב באחת: "הרב ליכטנשטיין והרב עמיטל. מהם ספגתי את תורתי יותר מכל אחד אחר". ואכן, עד הקיץ האחרון עלתה תשובתו זו בקנה אחד עם השקפותיו: הוא נמנה עם הפלג בציונות הדתית שרואה בפשרה טריטוריאלית צעד לגיטימי, ושמוכן להעלות על שולחן הדיונים הצעה של 'שטחים תמורת שלום'.

בשנה האחרונה התנוסס שמו גם על עצומת הרבנים שהתנגדו חד-משמעית לסירוב פקודה. למרות זאת, הוא מדגיש, הוא אינו איש פוליטי, ובדרך כלל נמנע מלהביע את דעתו בציבור בסוגיות מדיניות, על אחת כמה וכמה בין כותלי בית הכנסת בהושעיה. הוא גם אינו נוהג להשתתף בהפגנות ובאקטים פוליטיים, אבל גלגלי מכונת הגירוש שדהרו ללא מעצורים "הצליחו להוציא אותי מהאיזון שבו הייתי כל השנים", הוא מודה.

התהליך החל להבשיל בו בהדרגה בחורף שעבר, וככל שהתקרב מועד הגירוש הופתעו התושבים לגלות את הרב המתון שלהם משדר התנגדות הולכת ומחריפה, בקנה המידה המקומי. הדינמיקה שנוצרה בהושעיה בחודשים שלפני הגירוש היתה תולדה של מעשיו החריגים של הרב, כאשר מול הרוב הכתום, שהושפע מעמדת הרב, עמד קומץ נזעם שלא ראה בעין יפה את המהלכים.

הרב בורגנסקי, שראה את המערכת דוהרת בלי לבחון את המשמעויות האנושיות והביטחוניות, החליט, כאמור, בשלב מסוים שהוא שובר שתיקה ומביע את דעתו. הצעד הראשון שנקט, ושגם ההחלטה עליו נפלה לאחר חשיבה ממושכת, היתה תליית השלט "גם אני מתחבר" על חזית הבית. "בחרתי בכוונה בשלט הזה", הוא אומר.

היתה לך בעיה עם סיסמאות אחרות?
"כן. את 'יהודי לא מגרש יהודי' לא הסכמתי לתלות. זהו שלט פוליטי. הוא אומר בעצם שבשום סיטואציה, שום ממשלה לא יכולה להוציא יהודי מהבית, ואני לא חושב כך".

תליית השלט עוררה תגובות ביישוב. לא כולם אהבו את הבעת הדעה הפוליטית של הרב, "במידה מסוימת של צדק", הוא מוסיף. "הם הרגישו שזה ניצול לרעה של המעמד שלי". אך זו היתה גם הסיבה לכך שבחר דווקא בסיסמה הזו: "בחרתי כרזה מינורית, שמצביעה רק על ההזדהות האנושית עם הכאב, ולא על היחס לשאלת הפינוי עצמה".

מחאה לגיטימית
למרות ההתנגדות שעורר השלט, לא חשב הרב להוריד אותו. בתקנות היישוב ישנה החלטה שלפיה אין לתלות שלטים בשטח הציבורי של היישוב, כך שהרב פתר את הבעיה באמצעות תליית שלט על ביתו, שהוא שטח פרטי, אך ממוקם באזור מרכזי.

"חשבתי שאי אפשר שאנשים לא יוכלו להביע את מחאתם. בזמנים כה סוערים, אדם לא יכול לחיות בבועה מנותקת". לאחר השלט הראשון על בית הרב, צצו ופרחו שלטים על בתים נוספים, בהם גם שלטים שהכריזו 'יהודי לא מגרש יהודי'.

עם הוצאתם לשוק של הסרטים הכתומים התחוללה דרמה נוספת, ששיקפה את המורכבות בהושעיה: לעומת 60 האחוזים שעל רכבם התנוססו סרטים כתומים, היו כ-15 אחוזים תומכי התנתקות, שקשרו על האנטנה סרט כחול. תחילה התלוננו הכחולים כי מישהו תולש להם את הסרטים. לאחר מכן מילא הנוער את חוצות היישוב בסרטים כתומים, ועל כך הגישו הכחולים תלונה למזכירות. את התלונה נימקו בכך שהסרטים הכתומים מלכלכים את היישוב, ולכן על המזכירות להורות מידית על הורדתם. המזכירות אכן יצאה בהודעה הקוראת לא לתלות סרטים כתומים, אולם בפועל נותרו הסרטים על מקומם, ואף עובד תברואה לא נשלח להורידם.

"ככל שהתקרב המועד, התחושה בי החריפה", מספר הרב בורגנסקי. "הבעת התמיכה במתיישבי גוש קטיף, שהובעה באותו שלט, הפכה להתנגדות נחרצת למעשה העקירה".

הוא מדגיש שוב כי "ייתכן שמדינת ישראל תצטרך לפנות יישובים, אך הפעולה צריכה להיעשות מתוך הכרה שיש לה מחיר אנושי כבד ביותר. זו לא פעולה טכנית, ולכן פינוי כזה צריך להיות רק מוצא אחרון, מסיבות מוצדקות ומוכחות ומתוך הסכמה ציבורית רחבה. כל זה לא היה פה". לדבריו, רעיון הפינוי במקרה זה היה ספין של קומץ אנשים, ששאר הפוליטיקאים נגררו אחריו בעיקר מתוך הסתכלות על טובתם האישית.

שינוי נוסף שחוללה המציאות החדשה בהנהגותיו, היה ההשתתפות בהפגנת הענק בכיכר רבין. מלבדה הוא לא השתתף במחאות נוספות, אולם יש לו דעה מוצקה ומפתיעה ביחס לצורות המחאה שזכו לגינויים משמאל וגם מימין.

תמכת בחסימות הכבישים?
"לא ראיתי בזה אסון", הוא משיב. "מדינה שעושה מעשה כל-כך קשה וקשוח, צריכה לקבל את העובדה שתצטרך לעמוד מול מחאה מחוספסת. חסימת כבישים היא מטרד, אך איננה אלימות. זה עדיין בגבולות הלגיטימיות האזרחית, מדינה חייבת להרשות זאת לעצמה".

גם שטרן פוסק הלכה
השלב הבא היה התזוזה שחלה בעמדתו הנחרצת נגד סירוב פקודה. בשבת פרשת 'פנחס' העביר הרב שיחה לנוער הבוגר ביישוב. מדובר בבנות היישוב, שרובן המוחלט משרת בצבא, ובבנים שנמצאים בשלבים שונים של גיוס: תלמידי מכינות, מיעוט קטן בישיבות הסדר, חיילים ואף כמה קצינים. בסיום השיחה, שבה סקר הרב את הצדדים הרעיוניים של ההתנתקות לשיטתו, הוסיף הערה בנוגע לשאלת הסירוב. "כיוון שלדעתי מדובר במעשה רע, הרי בסיטואציות מסוימות מאוד ראוי לחייל להשתדל להימנע ממנו", אמר. עם זאת, הדגיש, מדובר באמירה מוסרית ולא בפסק הלכה. חלק מבני הנוער לא אהבו כלל וכלל את דברי הרב, במיוחד הקצינים שבהם. הרוב שתקו.

בשבת שלאחר מכן העביר חבר אחר ביישוב, אחד בשם אלעזר שטרן, שיחה לנוער באותו נושא. ככל הנראה (לבדוק שוב) העביר ראש אכ"א מסר הפוך מזה שהשמיע הרב בשבת שעברה.

לא מפריע לך שמישהו ביישוב מכנס את הנוער ואומר להם דברים שמנוגדים באופן מפורש למה שאתה אמרת?
"לא מפריע לי, כיוון שלא מדובר באמירה הלכתית אלא אנושית-מוסרית. אנחנו קהילה פתוחה, וזכותו של אדם לומר את דעתו".

הוא מסביר מדוע לדעתו אין אלמנט הלכתי בשאלה זו: "הלכתית, מי שהשתתף בפינוי היה מכוסה, כי יש עיקרון שקבעו הרב שפירא והרב אריאל, שכאשר יש חילוקי דעות בשאלת הסירוב לא חייבים לסרב. החיוב הוא רק במצב של ודאי עברה".

הרב שפירא פרסם פסק הלכה שלפיו חלק מהעברות שעליהן עובר המשתתף בפינוי הן עברות של בין אדם לחברו: גזל, הכאת חברו וכו'. גם לשיטתך צריך להיות כאן ודאי עבירה.
"בתכנית עצמה אכן יש בעיה הלכתית של בין אדם לחברו, אך זה לא מוטל על החייל אלא על מי שהעביר את התכנית".

הטענה שלך נגד הגירוש היא שמדובר במעשה לא מוסרי. החיילים שביצעו אותו הם אנשים לא מוסריים?
"אני לא חושב. גם אנשים מוסריים עושים מעשים לא מוסריים. בכלל, יש להפריד בין החיילים לבין המערכת שניהלה את העניין. האחריות עליה".

בניגוד לאמירה המוסרית בלבד ביחס להימנעות מביצוע הפקודה, יצא הרב בורגנסקי בפסק הלכה בעניין אחר. כשלושה שבועות לפני מועד הגירוש הוא העביר שיעור בקהילתו ביחס לחובת קריעת הבגד בעת עקירת היישובים. "המסקנה ההלכתית איננה חד-משמעית. אמרתי שזה ראוי, אך לא חובה".

גם שיעור זה עורר נוגדנים אצל כמה מבני הקהילה. "זו אמנם אמירה הלכתית, אך יש לה פועל יוצא השקפתי. הרי לא נאמר שיש חובת קריעה על מבנה לא חוקי שהעירייה הורסת. האמירה ההלכתית מייצגת תפיסה שמדובר כאן בחורבן".

הרב בורגנסקי עצמו נהג כפי שהורה, וביום שבו הסתיים הגירוש מנצרים – היישוב האחרון בגוש – קרע קריעה בבגדו. חלק מחברי הקהילה החליטו גם הם לקרוע בעקבותיו.

בשבת 'חזון', השבת שקדמה לגירוש, נשא הרב דרשה על חורבן הבית. אף על פי שהמילים 'גוש קטיף' לא הוזכרו בה אפילו ברמז, המסר היה חד-משמעי עד כדי התקוממות של חלק מהתושבים על הדברים.
על מה הם כעסו?

"בדרשה טענתי שהגירוש הוא סוג של חורבן אובדני, כמו חורבן הבית. שזוהי פורענות. אנשים כעסו על הדעות הללו, ועל החריפות הרגשית שבה הן הובעו. הם כעסו על כך שאני מביע דעות בבמה הציבורית של בית הכנסת, במיוחד לאחר ש-13 שנים לא הבעתי את השקפותי".

היו כאלה שעבורם היה מדובר בעלבון אישי: "יש אנשים מהושעיה שהשתתפו במעשה ברמת הפיקוד או ברמת החייל הפשוט. המסר שהעברתי בשיעור אומר בעצם שהם מחריבנים – שותפים למעשה החורבן".
דגל שחור מעל הבית
בערב ט' באב הפיץ הרב מכתב נוקב בגנות העקירה בקרב התושבים. המכתב הזדעק נגד העוול המוסרי שייגרם לעקורים ועל חילול השם הגדול בהחרבת המקום בידיים יהודיות. בין השאר כתב: "המחשבה דוקרת את הלב – במה זכו אומות העולם שתאוותם מתקיימת על-ידינו? כמה חילול השם יש בתמונות של צבא ישראל ההורס בדחפוריו למעלה מארבעים בתי כנסיות? כמה חילול השם יש בהרס ישיבות ובתי ספר ותלמודי תורה? חלומם הגדול של שונאינו מתקיים: הנה ברחנו מהם, הורסים במו ידינו את קדשינו, נוטלים את מתינו עמנו (כחלומו של המשורר מחמוד דרוויש) והולכים משם, בעוד הם שבים עטורי ניצחון ותהילת אללה בפיהם. איזה חילול השם".

ביום רביעי לאחר תשעה באב, היום שבו החל הגירוש בפועל, גילו תושבי הושעיה דגל שחור מתנוסס מעל ביתו של הרב. "משמעות הדגל היתה מחאה נמרצת, זעקת כאב על מה שהתרחש", הוא מסביר. אולם גם תליית הדגל עוררה התנגדות מצד אנשים מסוימים. אחד מהם, איש אקדמיה בכיר, שיגר מכתב שהופץ בין התושבים, ובו טען כי הרב בורגנסקי ושכמותו מאבדים פרופורציה: מדוע כשנהרגו יהודים בפיגועים לא תליתם דגל שחור, וכעת כן? שאל. מאידך גיסא, היו תושבים שתלו אף הם דגל שחור על ביתם בעקבות הרב.

ביום שני, בוקר י' מנחם-אב, פרסם הרב בורגנסקי מכתב תגובה בעניין הדגל השחור, מתוך סערת רגשות עצומה. המראות הקשים מהגוש הולידו התבטאויות חסרות תקדים מבחינתו, כפי שנראה מלשון המכתב:
"הדברים שכתבתי לפני השבת מתגמדים היום, מול המראות והקולות מגוש קטיף. מאז חזרתי מן התפילה אינני מוצא מנוח, רץ מן הרדיו אל הטלוויזיה וחוזר חלילה, ואיני מסוגל לעשות דבר. העיניים דומעות בלי הפסק. קשה לראות מעשה מטורף של גירוש אנשים מביתם על לא עוול בכפם, כשרק החלטה שרירותית של אדם אחד, שהמנדט שקיבל מן העם הוא הפוך לחלוטין, גורמת לשמונת אלפים יהודים לגלות ממקומם, ואיש אינו פוצה פה.

"איני יודע מה לעשות, שהרי ידי כבולות, יחד עם ידיהם של אזרחים רבים המרגישים כמוני. ברור לי לאן אני שייך היום, וברור לי שאם הייתי יכול הייתי מעדיף להיות שם עכשיו כמתפנה ולא כאן, כמי שרואה את הנעשה למולו ואין לאל ידו.

"בינתיים אסתפק בתלייתו של דגל שחור על ביתי. מחאה ברורה כנגד המעשה הזה, שדגל שחור משחור של חוסר מוסריות מתנפנף מעליו. מבחינתי זהו צבעו של דגל ישראל היום, והמדינה תצטרך לעשות מאמצים רבים כדי להכחיל אותו מחדש".

הדגל השחור התנופף על בית הרב במשך שבוע וחצי, עד תום הגירוש. לאחר שהתפזרו תמרות העשן מעל בתי גוש קטיף החרבים, מצא את דרכו השבר שפקד את החברה הדתית לאומית גם להושעיה. ארבעה מתושבי היישוב היו קצינים שהשתתפו בעקירה. אחד מהם הוא מנשה גולדבלט, אזרח שסיים את חובתו לשירות המילואים והתנדב לתפקיד סגן מפקד אוגדת הגירוש, תא"ל גרשון הכהן.

היישוב ה-22
עשרות ה'כתומים' בהושעיה חשו תחושות קשות ביחס לשכניהם, שנתנו יד לביצוע העקירה. באספה שקיימו הכתומים ביישוב לאחר הגירוש, ביוזמת הרב, נשמעו התבטאויות כמו: "איך אני יכולה להיות ביישוב אחד עם אנשים שעשו את זה?" מנחם גולדברג, אחד התושבים, מספר: "לי לא היה פשוט להגיד שבת שלום לאותם אנשים שהשתתפו". יחד עם זה, הוא מדגיש שמדובר בחילוקי דעות בתוך המשפחה: "אנחנו חיים כמו משפחה, בגיבוש קהילתי מדהים". אולם על תופעת גילויי הזעם על קציני גירוש הוא אומר בהכללה, כי "אם כל הטראומה של הציבור הדתי-לאומי מזה שגירשו אלף משפחות מהבית היא שלא העלו מישהו לתורה, וכמה אנשים צעקו על ראש אכ"א – זה בסדר".

הרב בורגנסקי מגלה פתיחות מסוימת ביחס לנושא: "זכותו של אדם לא לומר שלום למי שלא מוצא חן בעיניו, מכל סיבה שהיא. אך אני מתנגד לכל התקפה אישית על מישהו", ורומז להתקפה בכותל על אלעזר שטרן. "גם אם נניח אנשים עשו מעשים שלדעתנו אינם נכונים – אין זה מתפקידנו לשפוט אותם. אני יכול להבין התנהגות כזו רק מצד מי שנפגע אישית ונזרק מביתו".

הוא גם לא בא בטענות לאלו שאינם מוכנים להעלות לטרמפ לחייל שהשתתף בגירוש. "הם נמצאים במצב רגשי מסוים, וכל אחד מגיב אחרת. אבל אם שואלים אותי – צריך להפריד בין החייל למערכת שעשתה זאת".

ביחס לאספת הכתומים ביישוב, אומר הרב: "היתה שם סערת רגשות כלפי כחולי היישוב. אמרתי להם: 'רק עכשיו התפרקו 21 יישובים. אני לא מתכוון לפרק את היישוב ה-22'".

החשיבה המחודשת שעבר הרב גורמת לו להשמיע התבטאויות שמזכירות את רבני הקו המיליטנטי. הוא ממקם את עצמו בין 'מרכז הרב' לבין אנשי גב ההר בשאלת היחס למדינה וצה"ל. "החורבן הזה מעמיד סימן שאלה מעל הציונות הקלאסית. הקונספציה שלפיה מדינת ישראל היא מקום שבו יוכל יהודי לשבת לבטח בלי שיזרקו אותו מביתו התמוטטה. כשהמדינה אומרת שהפינוי הכרחי מדינית וביטחונית, זה אומר שהיא לא מסוגלת להגן על בית יהודי – וזה דבר חמור ביותר".

המדינה צריכה להוכיח
יחסו למדינה טעון כעת ביותר, אם כי, לדבריו, מדובר בחידוד השקפות שנולדו בו בשנים קודמות. "משהו באמון, בתמימות ביחס למדינה השתנה. המוסדות והשלטון איבדו הרבה מהמעמד שהיה להם אצלי. דברים שנתפסו כקדושים אינם קדושים עוד. הצבא חשוב והכרחי, אך אינו קדוש. ודאי לא מערכת השלטון והמשפט. השתייכתי לזרם שחשב שזה קודש, אך אני ממליץ לזרם שלם לחשוב פעמיים, מה שלצערי לא קורה".

הוא מבקש לבחון מחדש את המושג 'ראשית צמיחת גאולתנו' על רקע תהליכי הנסיגה וההתערערות שעוברת מדינת ישראל החל ממלחמת לבנון: "מאז המלחמה ההיא אנחנו כל הזמן בנסיגות: לבנון, ימית, גוש קטיף, וכל פעם יש תירוץ אחר. הגירוש האחרון הוא רק פרומו למה שעתיד לקרות. אנחנו גם דוהרים לקראת מצב אזרחי של התבוללות פנימית, נישואין אזרחיים. הבעיה היא שאנחנו לא נותנים לעובדות לבלבל אותנו. את כל הנסיגות אנו מפרשים כירידה לצורך עליה".

הוא טוען כי הנחת העבודה ביחס לקדושת המדינה גורמת לציבור הדתי להחליט על אסטרטגיות וטקטיקות שגויות. "צריך לנתק מהמדינה את המרכיב האידיאולוגי. להתייחס אליה ככלי ולא כמטרה, ולפעול למען הישרדותו של עם ישראל במסגרת זו".

אז מה ההבדל בינך לבין החרדים?
"אני מזוהה עם המדינה, אני חלק ממנה ורוצה שהיא תצליח. אך אינני מצפה שהיא תביא לי גאולה ואני מודע לסכנות שיש בה".

למרות שבתפילה לשלום חיילי צה"ל הוא לא רואה עניין לערוך שינויים, הרי שבתפילה לשלום המדינה הוא ישמח לערוך שינויים קלים, כלשונו: "היום לא קל לי לברך את ראשיה, שריה ויועציה. אפשר גם לתקן 'שתהא ראשית צמיחת גאולתנו'. עם זאת, לא אעורר מהומות בקהילה שלי על קוצו של יו"ד. התפילה עצמה חשובה, כי אנו חפצים שהמדינה תצליח".

את יום העצמאות, הוא אומר, לא יחגוג השנה באותו להט. "המדינה תצטרך להוכיח את עצמה עד אז. כנ"ל לגבי הדגל. אם כי זה נובע מכך שאני מרוגז על המדינה – לא מתנתק ממנה".

גם בשאלה הבוערת של חשיבות הגיוס לצה"ל שובר הרב בורגנסקי את הקו הממלכתי: "ייתכן שחשוב יותר שיהיו עוד אנשי תורה ואנשי חינוך מהציבור שלנו מאשר עוד כמה קצינים. הגיע הזמן להסיט את המערכת החינוכית שמטפחת את חשיבות אנשי הצבא הבולטים מתוכנו למוקדים אחרים. הצבא יכול להסתדר בלעדינו. יש תחומים שהזנחנו, ושם עלינו להיות. במקום שהילדים שלנו ירוצו בלילות כדי להתקבל לסיירת קרבית – עדיף שילכו בלילות עם ספרים, שיהיו טובים בתחום הזה".