בשבע 168: על הנסים

'הפצמ"ר האחרון' מספר את סיפור חייהם הסבוך של תושבי כפר דרום תובב"א. במשחק נוגע ללב הוא מזכיר לנו ימים שלא יחזרו

אמציה האיתן , כ"א בחשון תשמ"ח

לא ידעתי אם לבכות או לצחוק, אך להתנתק מהמסך לא ממש הצלחתי. שלושה חודשים אחרי, וכבר כמעט התרגלנו לראות את הסרטונים האלה: חלקם מתחילים מהגירוש עצמו, חלקם חוזרים קצת אחורה, וכולם מסתיימים בשיר 'תפילה לעני', כשההרס הנורא ממלא את המסך הדואב. והנה, כמו קרן אור בתוך האפלה, סרט שמחזיר אותי לכפר דרום של פעם – תמונה חיה, נושמת ואפילו בועטת.
בשבילי, כמו לרבים אחרים, כפר דרום היא סמל של אמונה עיקשת, בתוך הקרקע ולעתים נראה שאף מעל לשמים. קשה לשכוח את השבת שבה התארחנו ביישוב. בבוקר קפצנו לביתה של משפחת ברט כדי להתרשם מהנזק שגרמה הפצצה, אחת מתוך השלוש שנפלו במשך הלילה. זר לא יבין זאת, אך בתוך גשם של פצמ"רים וטילי קסאם התנהלו חיים עשירים ושמחים, שסיפורי הנסים של ההפגזות רק מוסיפים להם נופך של אגדה מימים עברו.

את אותה תמונה, כמעט הזויה, מיטיב להעביר הסרט החדש: הפצמ"ר האחרון. סרט עלילתי, המספר על מורכבות החיים בגוש קטיף דרך עיניו של קצין מצטיין המגיע לשרת באזור. המג"ד החדש צועד את צעדיו הראשונים בחולות תחת ההוראות הברורות – אין להגיב לירי הפצצות, אלא אם ישנם נפגעים. כמות הנסים המרוכזת מול מטח הפצצות המתגבר מביאים אותו להכרה כי ההוראות רק מובילות לעידוד הטרור, והדרך לאסון קצרה. המג"ד מנסה להתמודד עם ההנחיות הניחתות מלמעלה, אך רוב הזמן ללא הצלחה.

מי שמוביל את הסיפור הם שני ילדים חמודים, שאביהם נרצח בפיגוע ואמם מגדלת אותם בכפר דרום. לצערנו, גם מציאות זו אינה רחוקה מהמתרחש בשטח. שני ילדים אלה ממחישים לקצין המבולבל כי כאן הכללים שונים מכל מקום אחר שהכיר. מי שמוסיף נופך ועניין למציאות המטורפת הזו הוא בעל המכולת החביב, משה, שכל הזמן מזכיר לו ולכולנו למי צריך להודות ומאין הגיעו הנסים.

כוחו של הסרט הוא קודם כל במקום שבו הוא מצולם. הצילומים, שנערכו כמה שבועות לפני הגירוש, מחזירים אותנו לימים היפים של כפר דרום: בתים מוארים, גינות פורחות, בית כנסת מלא וילדים בכמות מסחרית. סוף סוף אפשר להיזכר בבית הכנסת מלא מפה לפה, לא בנערים וגדרות ומולם יס"מניקים ומצלמות מכל העולם אלא בצעירים ובעלי משפחות, תושבי המקום ואורחים, שיושבים ולומדים בבית המדרש החדש.

ההפקה, השייכת ל'תהילות', זיכתה אותנו בשני שחקנים מקצועיים, שמרימים את הרמה הכללית של הסרט. אין מה לעשות, משחק צריך ללמוד. לא צריך עין מיומנת בשביל להבחין בהבדל בין מי שמקצועו משחק לבין מי שגויס לסרט, מלא רצון טוב ומוטיבציה. האיכות והנוכחות של חגי לובר – המג"ד החדש, ודביר שרייבר – המפקד הישיר שלו, עושים את שלהם, וטוב שכך.

לגבי התסריט, לעניות דעתי ניתן לגלות פה את התופעה החוזרת על עצמה בסרטים של בימאים המתחילים את דרכם (למרות שאיני מכיר את הבמאי אלון משה). הצופה מקבל את המסר עם כפית לתוך הפה, ואם לא יפתח את הפה – אין בעיה, נפתח לו אותו בכוח.

חבר'ה, אנחנו הצופים קצת יותר אינטלגנטיים ממה שאתם משערים לעצמכם. אין צורך להסביר לנו הכל. לפעמים אפילו יהיה לנו מעניין לחשוב קצת בעצמנו, להפעיל את התאים האפורים שבמוחנו. אני לא מתכוון לטעויות קטנות ולא חשובות, כמו הטלפון האלחוטי במכולת, שעובד בזמן הפסקת חשמל. אני מתכוון לקו הכללי, שטורח להזכיר לנו כל הזמן למה נוצר הסרט ומה אנחנו אמורים להבין ממנו. תירגעו, אנחנו נבין את המסר גם אם השחקן לא יגיד אותו בפירוש.

דווקא המשחק של הילדים משך אותי בתמימות שלו ובעומקו. על זה אמרו "התפוח לא נופל רחוק מהעץ". ילדיו של חגי לובר מיטיבים לשחק את ילדי כפר דרום, ואחת הפעמים הבודדות שבהן ממש צחקתי במהלך הסרט היתה לאחר שהם זרקו מהבית את התושב החדש והטיחו בפניו את הקללה הידועה: "שב"כניק". אז שאל הילד הקטן את אחיו הגדול – מה זה שב"כניק? והאח הגדול ענה בכנות – אני לא יודע.

בסופו של הסרט מובאות עדויותיהם של תושבי הגוש על הנסים שאירעו להם – סיפורים שעליהם התבססה העלילה. אלה, יחד עם הסיפור הקצבי, ההפקה המושקעת והמשחק המצוין, הופכים את הסרט למצרך חובה בכל בית שרוצה לזכור ולהזכיר את הימים המופלאים של כפר דרום תובב"א.