בשבע 168: על דעת עצמי

אבי סגל , כ"א בחשון תשמ"ח

אני אקבע, אני אנווט (1)

"הלו, מר שרון? אפשר לקבוע אתך פגישה למחר?"
"לא, אדון פרץ, אנחנו ניפגש ביום חמישי".
"זה לא טוב. צריך להיפגש כמה יותר מהר".
"כמה יותר מהר? פתאום התחלת לדבר כמו פואד?"
"אל תשנה את הנושא. אני דורש פגישה מחר, או שאני מכריז על שביתה".
"יום חמישי, ביי!" (טוווווו).

ארץ מחולקת לשבטים

העברתה של תוכנית הסאטירה 'ארץ נהדרת' לליל השבת לא סחטה ממני אפילו רבע דמעה, שכן כבר במהלך העונה הקודמת הבנתי את הפרינציפ (המשעשע לפרקים, לא אכחיש) והעברתי את נאמנותי המוחלטת ל'משחק מכור'. בלי שום קשר, קשה לי להבין את דרישתו של ח"כ שאול יהלום לשדר את 'ארץ נהדרת' גם בימי חול, בטענה כי אסור להדיר את הציבור הדתי ממדורת השבט.
סליחה, 'ארץ נהדרת' היא מדורת השבט? האם 20 אחוזי הצפייה - במקרה הטוב – של צופים קבועים, מהווים שבט גדול יותר מאשר, נגיד, יושבי שולחן השבת? למה, כי זה מה שכתוב בעמוד האחורי של עיתון כלשהו? ואולי משום שהמשפט "אתה חמוד אתה" היה להיט היסטרי במשך חודש-חודשיים, בעיקר בקרב נערים בגיל החצ'קונים?
בעידן הרב-ערוצי כבר אין כמעט מדורות שבט טלוויזיוניות, עם כל הכבוד לטל פרידמן ולמסכות הפורימיות הכושלות של עוזי כהן. ממילא, לאדם דתי אין שום סיבה להזדנב אחר מדורות שבט חילוניות פיקטיביות. קל וחומר כשמדובר באיש המפד"ל, זה שאמור לשאת בגאווה את לפיד הציונות הדתית ולהצית בעצמו את מדורת השבט האמיתית.
וחוץ מזה, כפי שכבר ציינתי, זאת בסך הכול 'ארץ נהדרת'. אם היה מדובר ב'משחק מכור', כבר הייתי מראה להם מי זה שאול יהלום.

אני אקבע, אני אנווט (2)

"אני שמח לפגוש אותך, מר שרון".
"לא, אדון פרץ, אני הוא ששמח לפגוש אותך!"
"טוב, בוא נדבר עסקים. מתי יהיו הבחירות המוקדמות?"
"מתי שאתה רוצה, יו ניים איט".
"אתה תפסיק לדבר אתי אנגלית ברגע זה, או שאני מכריז על שביתה".
"תירגע, אדון פרץ, אתה תקבע את התאריך..."
"טוב, אמצע מרץ מתאים לי".
"...ואני אגיד לא! אני אומר שהבחירות יהיו בפברואר!"
"בסדר, שיהיה פברואר. אתה ראש הממשלה, ולי אין כוונה להתווכח עם ראש הממשלה".
"לא, אדוני, לי אין כוונה להתווכח עם ראש הממשלה!"

שיעור ששווה יריקה

נער צעיר, ששימש מחזיר כדורים במשחק כדורגל, תובע את הכדורגלן איסמעיל עאמר בטענה כי זה ירק עליו לעיני מצלמות הטלוויזיה. סכום התביעה, נא להחזיק חזק: 100 אלף ש"ח. אם אני הייתי מקבל סכום כזה על כל פעם שירקו עלי - טוב, די לדבר על עצמי.
יש לי מסר לתובע הצעיר: לא רק שעאמר לא חייב לך דבר, אלא הוא בעצם עשה לך טובה גדולה. במעשהו הבהמי, העניק לך הכדורגלן שיעור טוב לחיים: אין להעריץ כדורגלנים, אין להתקרב אליהם או להתחכך בעולמם, ובוודאי אין סיבה לרוץ אחרי כל כדור חסר כיוון שהם בועטים. אם לא תמליך אותם כאליליך, נערי היקר, הם לא יחשבו שאתה שווה יריקה.

אני אקבע, אני אנווט (3)

"מר שרון?"
"מה, אדון פרץ?"
"איך זה, שבכל פעם שאני מנסה לקבוע משהו, אתה מחליט לקבוע אותו בעצמך? נדמה לי שאתה פשוט טיפוס קטנוני ורודף כבוד. שום דבר אצלך אינו ענייני, שום דבר לא נעשה לטובת המדינה, הכול אישי. עם יריב כמוך, לא תהיה לי בעיה לפרק את הליכוד לחתיכות".
"אתה טועה, אדוני, לי לא תהיה בעיה לפרק את הליכוד לחתיכות!"

חמסה עלינו

א. נראה שאנו עומדים בפני מאבק תלת-ראשי לראשות הממשלה: שרון, נתניהו, פרץ. נכון שכולנו פשוט מתפעמים נוכח האפשרויות?
ב. מאז נבחר בעלה של אחלמה פרץ לראשות העבודה, יותר מדי דתיים קפצו על ההזדמנות והחלו להתנשא על החילונים נטולי הידע התנ"כי. מה, אתם לא יודעים שאחלמה היא אחת מאבני החושן? חה-חה, בורים ועמי ארצות שכמותכם!
ג. רק שאם אתם כאלה גאונים, אחיי למגזר, הואילו לבטא את השם כפי שהוא מופיע בתנ"ך ובמילון - במלעיל, כמו "אך למה", ולא במלרע כמו "החלמה".
ד. אם ההערכות נכונות, והמפד"ל תתאחד לבסוף עם האיחוד הלאומי, האם זה אומר שבבחירות הקרובות, הפתק של אפי איתם יכניס את זבולון אורלב לממשלה?
ה. מבזק המסך הקטן: בבתי הקולנוע, הקומדיה 'פרוע על המערב' לא היתה שווה את מחיר הכרטיס. אבל אפשר ליהנות ממנה בדי-וי-די, בזכות קווין קליין וכמה בדיחות שעובדות לא רע. לעומתה, הגרסה המחודשת לקומדיית הפשע 'אושן 11' – פשוט מצוינת.

יודע את מקומי

לאחר שהקפאתי את שידורי הלוויין בביתי וביטלתי גם את המנוי על עיתון מעריב, החלטתי לעשות עוד צעד גדול לכיוון תקופת האבן – וויתרתי על שירותיה הטובים של רשת האינטרנט. לא במהרה ניתק החוט המשולש בביתנו, שכן היה עלינו לעבור דרך אינספור נציגות-שירות-לקוחות עם דיבור מהיר ונטייה קשה להתרפסות, אך לבסוף הצלחנו לבטל את כל המנויים, בנחישות וברגישות.
יכולתי לספר כאן שהתנתקתי בגלל ההתנתקות, שאידיאולוגיה פוליטית היא שהפרידה ביני לבין התקשורת החילונית. אבל זה לא באמת העניין. גם החיסכון הכלכלי – בסביבות 6500 ש"ח לשנה לשלושת המנויים – לא היה השיקול העיקרי. וכמובן, לא התנתקתי מהתקשורת משום שאין לי צורך בה – פעמים רבות היא סייעה לי בכתיבתי העיתונאית, וגם שיפרה ללא הכר את ביצועיי בתשבצי היגיון.
הסיבה המרכזית לכך שהתנתקתי מכלי התקשורת, היא בדיוק אותה סיבה לכך שהתחברתי אליהם מלכתחילה: התמכרות יתר. הגודש התקשורתי, שטף המידע, ריבוי הערוצים, האתרים והמוספים – כל אותם חומרים ממכרים, הגורמים לרובנו לבהות מול המסך, המחשב או העיתון, לבזבז את חיינו על אחוז אחד של איכות וידע, ועוד 99% של בועה לא-כלומית מיותרת – הם שהובילו אותי למאבק הישרדות נגדי.
בטטות כורסה נוהגים לקטר: "אין מה לראות בטלוויזיה". ובכן, אלו שטויות. יש המון דברים נפלאים בטלוויזיה. רק שרוב צופי הטלוויזיה לא מעונינים לראות דברים נפלאים, אלא לרבוץ ולבהות, להשתעשע מול ארז טל ולפצח גרעינים מול רונלדיניו. קחו מהם את הטלוויזיה לחודשיים, תנו להם אופציות אחרות לבילויים בזמנם הפנוי, ורק אז הם יבינו איזה מקום מוגזם תופס המסך הקטן בחייהם, כמו גם העיתונים המודפסים והמקוונים.
כלי התקשורת הם מכרינו הוותיקים. כשאנו פוגשים מכר מדי יום, אנו יכולים לתקשר עמו על כל דבר שבעולם, חשוב או אזוטרי, מעניין או מייגע. אבל כשאנו פוגשים מישהו אחרי שבע שנות נתק, הנושאים לשיחה אוזלים אחרי שני משפטים וחצי של עדכונים הדדיים. גם מי שמתנתק מטלוויזיה, כבר לא יוכל לשוב ולצפות בה על בסיס שטויות כמו 'משעל חם' או כדורגל מליגת העל. מינימום רצח פוליטי או שנשכח מזה, יקירתי.
חבריי הקרובים נדים לי בראשיהם. "שבוע-שבועיים והוא מתחבר בחזרה", הם בטוחים. טוב, אולי הם צודקים. אבל בינתיים, בעוד אני מציץ מדי פעם בכותרות הראשיות של העיתון במכולת, או סתם מתעלק על מחשבים של אנשים אחרים, אני מופתע לגלות עד כמה הפסיקו אלה להוות גורם משיכה אמיתי עבורי. תחשבו על זה, חברים, ובינתיים תעשו טובה ותחפשו לי משהו בגוגל, טוב?