בשבע 169: לא מציאה

רשימת 'קדימה' מלאה אופורטוניסטים שחברו אליה בגלל ירידת סיכוייהם בתוך מפלגתם ● כשישקע האבק יסתבר שהרכישות החדשות של שרון ופרץ אינן כה מרשימות

עמנואל שילה , כ"ט בחשון תשס"ו

התקשורת עוקבת בהשתאות אחר מרוץ הקניות שעורכות תנועות 'העבודה' ו'קדימה', אבל בשורות מרעישות באמת אין שם הרבה. למה לחשוב שהמשפטן פרופ' אוריאל רייכמן יהיה שר חינוך טוב משהיה פרופ' אמנון רובינשטיין - משפטן חשוב ופוליטיקאי בינוני, שמימי כהונתו כשר החינוך זכור בעיקר כיצד נישא על כתפיהם של שמיניסטים נלהבים, לאחר שבצעד פופוליסטי העניק להם הקלות בבחינות הבגרות?

ומי במפלגת העבודה, אריה עמית? עוד ניצב משטרה בדימוס. אנשים מהדרג שלו שפונים לפוליטיקה מסתפקים בדרך כלל במישור המוניציפאלי. גם לחיים ברביבאי, ראש מועצת קרית שמונה, אין כישורים מוכחים בפוליטיקה הארצית יותר משהראו זאב בוים או עמרם מצנע. אז מי הבשורה הגדולה, שמעון פרס? דליה איציק? נכון, אבי דיכטר היה ראש שב"כ טוב. אז זה אומר שהוא גם יהיה פוליטיקאי טוב? יש סיבה להעדיף אותו על פני פוליטיקאים מנוסים כמו דני נווה, גדעון סער, ישראל כץ, עוזי לנדאו, סילבן שלום?

לימור לבנת, כמו רוב חבריה בצמרת הליכוד, גילתה בקדנציה הזאת יותר מקורטוב של אופורטוניזם וחוסר מחויבות אידיאולוגית, לכן מותר לשאוב קורטוב של שמחה-לאיד ממה שעושה לה מנכ"לית משרדה. מסתבר שרונית תירוש לטשה עיניה אל לא פחות מאשר כסאה של הבוסית, אבל מכיוון שגם אוריאל רייכמן מעוניין בתיק החינוך - היא תיאלץ כנראה להסתפק בתפקיד סגנית השר. ובמה טובה תירוש יותר מנחמה רונן - גם היא מנכ"לית משרד ממשלתי שניסתה את כוחה במפלגת מרכז חדשה, ונעלמה מהר מאוד מהמפה הפוליטית?

ומי עוד, דליה רבין? רגע, היא לא היתה כאן כבר, גם במפלגת המרכז וגם במפלגת העבודה? האם לא נאמר לנו שהיא פרשה מהפוליטיקה כדי להתמסר למשימה הנכבדה של ניהול המרכז על-שם אביה?
למעשה, שרון אסף אל רשימתו חבורת אופורטוניסטים שחששו להידחק הרחק מהמקומות הטובים ברשימת מפלגותיהם לכנסת. כאלה הם אלי אפללו, רוחמה אברהם, דוד טל, מיכאל נודלמן, מרינה סולודקין, מגלי והבה, יעקב אדרי, ואפילו מאיר שיטרית. רובם נכנסו לכנסת הקודמת במקומות משוריינים למחוזות, או שובצו על ידי ועדה מסדרת. בבחירות מקדימות הם היו מוצאים את עצמם בחוץ. שרון מעוניין בהם כדי לקבל את מימון המפלגות שלהם, וגם בתור פועלים שחורים בכנסת שיידעו במי הם תלויים ולמי הם חייבים. לאלה נוספו אהוד אולמרט והבן עומרי ועוד נאמנים אישיים שקשרו בשרון את גורלם הפוליטי. אחר כך באו גם רמון, איציק ופרס, הלוזרים שאיבדו גובה במפלגת העבודה.
נבחרת חלומות? חלומות באספמיא.

האחריות של צה"ל
כאחד ממצטייני המחזור האחרון של קורס הקצינים נבחר בן למשפחה שגורשה מעצמונה ומצאה מקלט זמני במתחם המכונה 'עיר האמונה', סמוך לנתיבות.
למסדר החגיגי שנערך לרגל סיום הקורס קדמה תקרית קטנה. במהלך הטקס נהוג להכריז על שמם ומקום מגוריהם של מסיימי הקורס המצטיינים, הזוכים לקבל את דרגותיהם מידי הרמטכ"ל בכבודו ובעצמו. אבל יצחק טאיטו, הרס"ר המיתולוגי של בה"ד 1, סירב להזכיר את מקום מגוריו של הקצין שלנו. אולי חש שהתזכורת הזאת למעשה הגירוש תעיב במשהו על הטקס החגיגי. הוויכוח שהתעורר בין הצוער לרס"ר עלה עד למפקד הבסיס, אל"מ נדב פדן, שהכריע לטובת הקצין הטרי.

למעלה ממאה יום לאחר הגירוש, מגורשי עצמונה עדיין גרים ב'עיר האמונה' בתנאי מעברה מחפירים. במקום בית, לקצין המצטיין מעיר האמונה יש פינה באוהל או בקראוון. והוא לא לבד. מאות משפחות, שבין בניהן עשרות חיילים, חיות בתנאים קשים מנשוא, לאחר שצה"ל גירש אותן והרס את בתיהן. וראשי צה"ל אינם חשים ולו שמץ של אחריות למצב הזה.

בסרט של ערוץ 10 שצולם בימי הגירוש, נראה ילד בן 3 פונה אל החיילים בשאלה: למה אתם מגרשים אותנו מהבית? אחד החיילים עונה לו: אנחנו לא מגרשים אותך, אנחנו לוקחים אותך לבית אחר. הילד התמים משתכנע, פונה לאחור ומבשר להוריו שלא מגרשים אותם.

לא בטוח שהחייל התכוון לשקר. שטיפת המוח שקדמה לגירוש גרמה לחיילים להאמין שהכול יהיה פשוט, נוח וקל. היום צה"ל עושה הכול כדי לטשטש את אחריותו למצבם הקשה של מגורשיו, כולל סירוב לבקשת משפחות חיילים להוסיף על מצבות בניהן כיתוב בנוסח "נעקר מגוש קטיף", בתואנה שזו אמירה פוליטית.

בימים אלו יוצאת סוף סוף לדרך מחאה ציבורית על יחסן המחפיר של הממשלה ורשויות השלטון לזכויותיהם ולצרכיהם של המגורשים. צודקים הטוענים שלפחות חלק מההפגנות צריכות להיערך מול קריית המטכ"ל בתל-אביב. הצבא בפיקודו של דן חלוץ ביצע את הגירוש, ואין לפטור אותו מאחריות מוסרית לתוצאותיו. לא ייתכן שתא"ל גרשון המגרש ינוח על זרי הדפנה, יתעטר בדרגות אלוף, ולא ינקוף אצבע למען האנשים שהוא וכוחותיו פגעו בהם כל כך.

באחת מהתבטאויותיו היותר אומללות בקיץ האחרון, שהקפיצה אפילו את נשיא המדינה, הגדיר דן חלוץ את הגירוש "משימה לאומית". כולם מדברים על הפער המקומם בין היעילות הצבאית שבה בוצע הגירוש לבין הסחבת והרשלנות בכל מה שנוגע לפיצוי ושיקום המגורשים. הטענות צריכות להיות מופנות גם אל צה"ל. הגוף שנרתם במלוא כוחותיו על מנת לגרש, יכול להקדיש מעט מאמץ כדי לסייע, למשל, לבנייה מהירה יותר של אתרי ההתיישבות הזמנית.

ימי הפריימריס ומערכת הבחירות, הימים שבהם שאול מופז רוצה להיבחר ואריאל שרון לא רוצה להיראות רע, הם הזמן הנכון להעלות את התביעה הזו במלוא עצמתה.
ועד שזה לא יקרה, שדן חלוץ לא יתפלא אם ייתקל ביחס של כעס ובוז.
ואף על פי שאין ראיה לדבר, זכר לדבר. שנאמר: ..."וירקה בפניו, וענתה ואמרה ככה ייעשה לאיש אשר לא יבנה (=יהרוס) את בית אחיו, ונקרא שמו בישראל בית חלוץ"... (דברים כ"ה ט')