בשבע 169: על דעת עצמי

אבי סגל , כ"ט בחשון תשס"ו

לקסיקון בחירות

אולמרט, אהוד: האיש שכל ראיון אתו הופך לקורס בפסיכואנליזה – ליריב פוליטי אחד יש בעיה נפשית, האחר נמצא בלחץ, והשלישי בכלל במצב של התמוטטות. רגע, האם זה לא אולמרט שאמר פעם, כי אריק שרון הזדקן ואיבד את יכולת הביצוע שלו? לא, לא יכול להיות, זה בטח אני והאישיות הגבולית שלי.
בגין, מנחם: ראש הממשלה האחרון שהצליח לשרוד קדנציה מלאה של ארבע שנים. אולי בכל זאת שרון צודק: דמוקרטיה זה לא בשבילנו. ניסינו, לא הלך, קורה.

מופז, שאול: "שאול?" "כן, בוס?" "אתה לא בא אתי למפלגה החדשה". "אבל למה, בוס?" "אני צריך אותך בתוך הליכוד. תכריז מחר שאתה מועמד לראשות הממשלה". "אתה מצחיק, בוס!" "ותתחיל ללכלך על ביבי ולהרוס את הליכוד". "כן, בוס". "יופי, אבל אתה חייב להיות עכשיו יותר אסרטיבי, לשלוף ציפורניים, להפגין מנהיגות, ברור?" "כן בוס, מה שתגיד בוס".
מזרחיות: כל מועמד לראשות הממשלה מנסה להוכיח כי הוא יותר 'שחור' מהאחרים. כרגע מוביל בתחרות עוזי לנדאו, שבינתיים כבר הוכיח שהוא הכי אפור.
נתניהו, בנימין: השמאל נגדו, הימין נגדו, העניים נגדו והתקשורת נגדו. אחלה מסלול בדרך לראשות הממשלה.

פרץ, עמיר: מלבד נתניהו, זה הפוליטיקאי היחיד ששליטתו באנגלית דומה לשליטתו בעברית. חוץ מזה, פרץ הוא האיש שהביא תקווה חדשה לזקני מפלגת העבודה. בזכותו, חלק מהם בטוחים שהשמיעה שלהם חזרה.

צמח, מינה: אם הבחירות היו נערכות היום - הליכוד היה מתרסק, מפלגת 'קדימה' היתה זוכה בהמון מנדטים, ואריק שרון היה יכול להקים ממשלת אחדות עם יו"ר העבודה החדש שמעון פרס.
קדימה: התשובה לשאלה מה אריק אוהב לצעוק אחרי 40 קילומטר, וגם איזה שם יכול להיות גרוע אפילו מ'אחריות לאומית'.

רק סילבן יכול: סיסמת הבחירות המקורית ביותר מאז 'שרון – מנהיג חזק לשלום'.
שרון, אריאל: עקורי גוש קטיף כבר לא יכולים לבוא בטענות - שרון נתן לכולם דוגמה אישית, עזב את הבית בלי מאבק וגם הרס אותו עד היסוד.

שרון, פרס, לפיד: נכון לרגע זה, קשישי הפוליטיקה הישראלית מסרבים לפנות את הבמה הציבורית ולצאת לפנסיה מאוחרת. איך אומרת הקלישאה - בקצב הזה, הם עוד יקברו את כולנו. אחר כך, כמובן, שרון יפנה אותנו מהקבר ויעביר למקום אחר.

מה נהיה? נהיה טוב

נורא שמעון פרס מצדי להכריז על התנתקות מתקשורת, ושבוע אחרי כן לכתוב ביקורת טלוויזיה. אבל אם כבר לצפות במסך הקטן, אז השעשועון החדש 'מה נהיה' בערוץ 10 אינו בחירה רעה. לא רק משום שזאת תוכנית מוצלחת, אלא גם מפני שהיא מסכמת יפה את חדשות השבוע החולף, מה שהופך את גדי ויונית ומיקי ויעקב למיותרים עוד יותר.

'מה נהיה' הוא הבייבי החדש של אברי גלעד, והוא ללא ספק מוצלח בהרבה מפרויקטים טלוויזיוניים קודמים שלו. קודם כל, משום שזה לא באמת שעשועון. אמנם יש מתמודדים, ונקודות, ופרסים, אבל זה לא העיקר. חשובה יותר נקודת המבט השונה, האירונית והסאטירית על אירועי השבוע.

'מה נהיה' מאפשרת לנו להביט על עצמנו מבחוץ, דרך עיניהם של שלושה צעירים שנותקו לשבוע אחד מאינפוזיית החדשות. מה שנראה סביר והגיוני למי שחי בתוך האירועים, נראה פתאום מטורף לגמרי מנקודת המבט החיצונית. במפגשם המחודש עם האקטואליה הבלתי סבירה שלנו, השלושה אפילו לא מצליחים להבחין בין חדשות אמיתיות לקשקושים מופרכים, משום שהכל נראה מוזר וטיפשי ומצחיק באותה מידה.

הפגם היחיד בתוכנית, והוא לא קטן, קשור לצמד המנחים. אברי גלעד ויעל בן-דב הם קלילים, אינטליגנטים, ספונטניים, בעלי הומור וחדי-לשון, אבל הם לא מסוגלים לספר בטלוויזיה בדיחה כתובה מראש. למרבה הצער, או השמחה, 'מה נהיה' גדושה באינספור שורות מחץ כאלו. קורס מזורז אצל גורי אלפי יכול היה לעזור.

כתבו את זה קודם

"תמיד בסוף נובמבר קר".
"זוכר את נובמבר, עננים עננים בעיניי".
(הכותבים אביב גפן וקרן פלס מצחיקים את דני רופ).

חמסה עלינו

א. ארקדי גאידמק מקים מפלגה פוליטית חדשה בשם 'בית"ר', שלטענתו, תשמר את ערכיו של זאב ז'בוטינסקי. בראש התנועה, אני מניח, יעמוד גאון ומלייאן ואכזר.
ב. מוזר, דווקא מפלגת קדימה נראית מתאימה יותר לגאידמק. גם שם מחפשים שחקני רכש וקונים כל מה שזז.
ג. רגע לפני שאני מצביע למפלגת הימין החדשה, אני חייב לדעת: במקרה של עקירה נוספת, האם המפלגה המאוחדת תפרוש מהממשלה כשאפי איתם יחליט או כשזבולון אורלב יחליט? תקבעו את זה עכשיו, כי אביגדור ליברמן מחכה בקו השני.
ד. לכל העורכים המוסיקליים: 'שיר לשירה' הוא שיר יפה, מירי מסיקה מבצעת מושלמת, אבל די!!!
ה. ומי שרוצה לראות סרטים על ארץ ישראל היפה, על העם הנפלא שלנו ומנהגיו המקסימים, שלא ייקח בווידאומטים את 'מסעות ג'יימס בארץ הקודש'. רק שבכך הוא יפסיד את אחד הסרטים הישראלים הטובים של השנים האחרונות.

יודע את מקומי

אחרי תחקיר עיתונאי רציני, מקצועי ונטול פניות, הגעתי למסקנה הבלתי נמנעת כי בני יחידי הוא התינוק הכי יפה וחכם בעולם, אולי במשותף עם בתי יחידתי. יחסית לפז"ם הצנוע של שנתיים וכמעט חצי, יודע היורש יותר טריקים ושטיקים מהממוצע הארצי, כולל שליטה מרשימה בעברית-תינוקית מדוברת. מבחינה זו, נמצא העולל בתקופת השיא הוורבלית שלו – תקופה שבה הוא כבר יודע לדבר, אך עדיין לא התחלנו ללמד אותו לשתוק.
ועדיין, ישנו אלמנט אחד של השפה שהנער עדיין לא הצליח להפנים, כלל בסיסי יחיד שעדיין לא קנה אחיזה במוחו החריף. אני מתכוון לשימוש במילות הגוף "אני" ו"אתה". מאחורי הבלבול מסתתר היגיון בריא, שכן בדרך כלל אנו נוהגים לפנות אל בננו ב"אתה", ואין פלא שהוא חושב כי המלה רשומה על שמו בטאבו. לכן, בכל פעם שהוא מדבר על עצמו, הוא משתמש במלה "אתה", ומכאן קצרה הדרך לתקשורת לקויה בין ההורה לילדו.
כשבני אומר לי: "אתה רוצה סיפור", בדרך כלל אני מודה לו על ההצעה ודוחה אותה בנימוס. רק אחרי הדמעה ה-57 שלו, אני מצליח לקלוט שבעצם הוא זה שרצה סיפור ולא אני. הבעיה חמורה עוד יותר בערב, כשהוא אומר לזוגתי: "אבא ישכיב אותך לישון!" אשתי דווקא מבסוטה מהעניין, אולי בזכות הסיפור לפני השינה, אבל משום מה - את הילד זה ממש לא מספק.
אבל הצרה האמיתית היא, שאי אפשר באמת להסביר לילד את הטעות. נניח שהוא אומר לי: "אתה קופץ על השטיח" ומתכוון לעצמו, מה אני כבר יכול לענות לו? אם אגיד לו: "אתה קופץ על השטיח, לא אני", הרי בסך הכול חזרתי על דבריו. ואם אגיד לו: "אני קופץ על השטיח, לא אתה", גם כאן בסך הכול חזרתי על דבריו. איך שלא יהיה, כמו תמיד, אבא יוצא דביל.
עד שהילד יבין את דקויותיה של העברית, אני מנסה להתנחם ביתרונותיה של השגיאה הלשונית. למשל, אני יכול להתגאות בכך שיש לי ילד נטול אגו, שבניגוד לילדים אחרים – לא אומר כל היום "אני". חבריי נוטים להתפעל מתכונותיו האלטרואיסטיות של היורש, ואני לא מתאמץ לספר להם את האמת – שלא מדובר באלטרואיזם אלא באגואיזם עם שגיאה בעברית. שיקנאו קצת, מה יש.
אבל כשאנו לבד, ואני חש כי המצב מחייב פעולה, אני מביט לו בעיניים ומנסה לדבר על לבו. "חמוד שלך", אני לוחש לו, "הגיע הזמן שאני אתחיל לדבר כמו שצריך. אני יודע שאתה אוהב אותי, אבל אני כבר ילד גדול, ואתה חושב שאני יכול לדבר בלי שגיאות, הבנתי?"