בשבע 169: הוי ארצי:

חגי סגל , כ"ט בחשון תשס"ו

הצדיק מרמאללה

ועכשיו, אחרי ששלי יחימוביץ' הצטרפה למפלגת העבודה, ואריאל רייכמן חבר בכיר במפלגת קדימה, לא נותר למרצ אלא לשבץ בקידמת רשימתה לכנסת את מרוואן ברגותי. ברגותי הוא כמעט בשר מבשרה של התנועה הזאת. זהבה גלאון צעדה איתו פעם יד ביד בתהלוכת שלום בחוצות רמאללה. יוסי ביילין תבע השבוע לחון אותו. חמשת מאסרי העולם שנגזרו עליו נשמעו לרגע כמכשול ביורוקרטי קטנצ'יק בדרך לשלום. פתאום נוצר רושם כאילו עיקר עוונו הוא סטיה קלה מתהליך אוסלו. זריקת אבנים או משהו כזה. פרקליטו, שמאי ליבוביץ', כבר טען בעבר שמדובר בכפילו המודרני של משה רבנו.
לכן אולי לא מיותר להזכיר שברגותי הורשע ברצח בכוונה תחילה של חמישה בני אדם: רס"ר סלים בריכאת, יוסי היבי ואליהו דהאן (בפיגוע במסעדת סי-פוד מרקט), הנזיר ציפוקטקיס גרמנוס (בכביש מעלה אדומים) ויואלה חן מגבעת זאב. בטרם נגזר עונשו, לפני שנה וחצי בסך הכל, הוא השמיע דברי תמיכה בתהליכי שלום, אבל בית המשפט הגיב בגיחוך על ההצהרה הזאת: "נראה כי מבחינת הנאשם הדרך לשלום עוברת בנתיב הדמים של הטרור. הנאשם ביקש להציג עצמו כדמות פוליטית, ואף הצהיר כי הוא נגד הרג חפים מפשע. הצהרות אלו עומדות בניגוד למעשיו של הנאשם, כפי שהוכחו בפנינו".

אדוני האוויר

תחנת הרדיו 88 אף-אם משדרת בשבועות האחרונים אותות מצוקה. אחרי עשר שנות שידור יש המלצה חמה של ועדת דינור לסגור אותה. מדובר בתחנה ממלכתית עם אחוזי האזנה סבירים. כשהוקמה נקראה 'קול הדרך לנהגים', ואחר-כך 'קול הדרך לעסקים", אך במשך הזמן עברה לשדר מוסיקה בלבד. "המצודה האחרונה של הפלורליזם", כך כונתה לאחרונה בכתבה מפרגנת ב'הארץ'.
כאשר 'הארץ' מדבר על פלורליזם, מומלץ תמיד לחשוד. ואמנם, בהמשך הכתבה התברר ששדרי התחנה לא מתנזרים מהשמעת מסרים פוליטיים ("אמירות אישיות נוקבות", כלשונו הנקיה של העיתון). הנה ציטוט נוסף מתוך הכתבה, המתייחס לעורכת המוסיקלית הבכירה, טל השילוני: "ביום של פיגוע היא תפתח את התוכנית עם שיר המצהיר ש'האויב שלך הוא בדיוק כמוך' (שלום חנוך); כשצה"ל הורג ילדים פלשתינאים היא משמיעה את 'באנג, באנג, באנג' של טרייסי צ'פמן, על הרג ילדים בהארלם; ובאחרונה, בהתאם לנסיבות, היא פתחה תוכנית עם השיר 'כל היום מוסיקה' של להקת 'מלחמה'".

בתרגום חופשי: המצודה האחרונה של הפלורליזם היא בסך הכל עוד ערוץ אלקטרוני בתשלובת התקשורת של השמאל. לכן לא צריך להתרגש יותר מדי מהמחאות הנרגשות נגד סגירתה האפשרית. רצוי אפילו להתעלם מהן. קול ישראל הקים אותה בשעתו במסגרת האפוטרופסות המקוממת של השידור הציבורי על גלי האתר. גם גלגל"צ נוסדה באופן דומה. בעוד המדינה אוסרת על הקמת תחנות רדיו פרטיות, בתואנה של מחסור בתדרים, היא בוזזת תדרים בשפע לטובת תחנות רדיו ממשלתיות, שאין בהן צורך ציבורי. תחנות הרדיו האזוריות הרי מספקות היום את כל הצרכים המוסיקליים של הציבור הרחב, למעט מוסיקה קלאסית, ואין הצדקה שקול ישראל או גל"ץ יפעילו ערוצים נוספים. חשוב יותר לאפשר הקמת ערוצים ארציים פרטיים, שלא יהיו כפופים למועצת הרשות השנייה או רשות השידור. היום אין אפילו תחנת רדיו אחת שאיננה כפופה בדרך זו אחרת לשלטונות, גם לא תחנות הרדיו האזוריות.

לפני כשבועיים הוקמה ועדה ממשלתית שנועדה למצוא דרכים להגברת התחרות בשוק הרדיו הארצי, בראשות אשת השמאל הרדיופוני כרמית גיא, אבל ועדות דומות קמו וגוועו כבר בעבר, והרדיו הארצי החופשי נשאר עדיין בגדר חלום. לאור המנדט המצומצם שניתן לה, קשה להאמין שדווקא היא תצליח להפריט תדרים ולהביא גאולה לדמוקרטיה. בישראל 2005, כמו במדינת ג'ורג' אורוול 1984, אי אפשר להשיג רישיון שידור בלי פתק מהאח הגדול.

אפליה מתקנת

שתי כותרות קטנות שנדפסו השבוע זו ליד זו ב'מעריב' מסגירות את צפונות הנפש השמאלנית של העיתונות העברית. אין כל חדש בניסוח שלהן, אך צמידותן המקרית מאפשרת להוכיח ולהוקיע מדיניות של אפליה תקשורתית עתיקת יומין (ולא רק ב'מעריב'). המערכת נתפסה הפעם על חם.

שתי הכותרות עוסקות בתקיפה על רקע לאומני, אחת של יהודי בידי ערבים ואחת של ערבים בידי יהודים, ובכל זאת אין סימטריה ביניהן: בכותרת אחת זהותם האתנית של התוקף והקרבן עלומה, ואילו בכותרת השנייה היא מפורשת. כותרת אחת מטשטשת את הרקע הלאומני של התקיפה, בעוד הכותרת השנייה מבליטה אותו.

הכותרת הראשונה, מצד ימין, מדווחת בבהירות: "מתנחלים תקפו פלשתינים בחברון". כל קורא שמציץ בה מבין מיד מי פה הצד הרע (המתנחלים), מי הקרבן (הפלשתינים), ומה העילה לתקיפה (לאומנית). לעומת הזאת הכותרת מצד שמאל מנוסחת באופן מעורפל ומטעה. מתוך רצון לשמור על שמם הטוב של הפלשתינים, וגם מתוך הדחקה מסורתית של תודעת אויבותם, נקטו העורכים לשון סתמית וסבילה: "נער חרדי נדקר במזרח ירושלים". מי דקר? מאיזה מניע? שום כלום. בידיעה שמתחת לכותרת כתוב במפורש שערבים דקרו אותו, אך הכותרת עושה להם הנחות. קוראים רבים עשויים לחשוב שמדובר בכלל בדקירה על רקע פלילי.

גם השימוש במלה 'חרדי' נגוע בהטעיה. הנער הרי לא נדקר מפני שהוא חרדי, אלא מפני שהוא יהודי. כלומר, חרדיותו לא רלוונטית לדקירתו. יתכן מאוד שגם את המותקפים בחברון היה אפשר לאפיין במינוח סוציולוגי פנים-פלשתיני, ובכל זאת העורך העדיף להתייחס אליהם באופן שבטי. הוא לא כתב, למשל, "תלמידי תיכון הותקפו בחברון", כי ברור שכותרת זו היתה עוקרת מהידיעה כל עניין ציבורי.

אגב, יהודי חברון מכחישים בכלל את תוכן הידיעה. לא היתה שום תקיפה, טענו דובריהם. לטענתם, ידיעות מהסוג הזה הן דרך תקשורתית אופיינית לטפל בהצלחה הגדולה של אירועי השבת שעברה בחברון. רבבות יהודים הטריחו את עצמם לשם לכבוד פרשת 'חיי שרה'. במקום להקדיש להם חצי עמוד ותצלום ענק, דחקו אותם לירכתיים הפח"עיים של העיתון.

ועוד הערת אגב אחת: 'ידיעות אחרונות', בדרכו שלו, דווקא לא הסתיר מקוראיו את דבר הנהירה ההמונית בשבת שעברה לעיר האבות. הכתב שלו בשטחים דיווח ביום א': "אלפי ישראלים שהגיעו ליישוב היהודי בחברון בסוף השבוע התנכלו לתושבים פלשתינים ויידו עליהם אבנים". אלפי ישראלים יידו אבנים?

סטיקר

דין הליכוד כדין נצרים.