בשבע 169: האם להיות עדין במאבק על א"י?

מדוע עלינו לנהוג כמו שנהגו אבותינו בארצות פזוריהם – להרכין ראש ולקבל את דין המלכות הרשעה? בעתות שכאלה יהודי אמיתי צריך ללחום

הרב ראובן הילר , כ"ט בחשון תשס"ו

(תגובה על מאמרו של הרב אבינר ב'באהבה ובאמונה', "להיות עדין")

בזמן הגירוש מגוש קטיף הייתי במורג, מקום מגוריהם של בני, כלתי ונכדי. הסיסמה 'ברגישות ובנחישות' היתה גם סיסמתנו. החלטנו להיאבק בנחישות בכוחות הרשע שבאו לגרשנו, אך לעשות זאת ברגישות שחייבת לאפיין מאבק בין אחים, גם אם הוא מאבק קשה.

הרבה תפילות שפכתי לפני הבורא, הרבה דמעות של צער ואבל, אך לא עשיתי זאת ולו פעם אחת בפני חיילי הגירוש ומפקדיהם. הסתובבתי ביניהם, ניסיתי לדבר אל לבם, גערתי בהם, דרשתי מהם – אך מעולם לא בכיתי לפניהם. התמונה של החייל הקשוח העומד ומגרש ואנשים או נשים בוכים ומתחננים לפניו, הזכירה לי יותר מדי תמונות מהעבר, של גויים המגרשים יהודים והם בוכים אך מורידים את ראשיהם לארץ, מצייתים ומקבלים את הדין.

בין דוד לישו
שתי גישות עיקריות היו בין הרבנים בגוש קטיף: האחת, זו של הרב אבינר (שחזר והביא אותה שוב במאמרו השבוע ב'באהבה ובאמונה') – שיש למחות על הגירוש ולהפגין נגדו אך לקבל את הדין ולא להגיע להתנגשות פיסית, וכשבאים לפנותנו לעשות זאת בכאב אך ללא התנגדות. עיקר המרץ הושקע על-ידי רבנים אלו, הן בכפר מימון והן בזמן הגירוש עצמו, בדאגה שנישאר עדינים. נגיד למגרשים, בעדינות כמובן, "לא יפה מה שאתם עושים", נעלה לאוטובוסים ונרגיש בכל לבנו "הנה, ניצחה הרוח".
לעומת הגישה הזו ניצבת הגישה השנייה, שעליה יצא קצפו של הרב אבינר "המתבטאים בסגנון תקיף, הצועקים בוז, המזיקים קצת לרכוש" – כלשונו, וברוך ד', אומר הרב אבינר, הרוב איננו מהם. הרוב מוריד את הראש, בוכה, סופג, נרמס, ו... מנצח, כמובן ברוח.

אני גדלתי על הערצה עצומה לדוד המלך, שנקרא בתנ"ך "עדינו העצני"; ואומרת הגמרא: "כשהיה יושב ועוסק בתורה היה מעדן עצמו כתולעת, ובשעה שיוצא למלחמה היה מקשה עצמו כעץ". מלחמה הנה בעיקר כנגד הגויים, אך לא רק. דוד יודע להיות קשה כעץ גם במאבקים פנימיים בתוך עם ישראל. לתומי חשבתי שיהודי תורני, שנשמתו חפצה לצאת מהגלות, יודע שהשקר הנוצרי המעודד אותנו לחוש שאנחנו המנצחים למרות שגופנו נרמס וכבודנו מושפל כבר עבר זמנו.

יהודי ישראלי אמיתי, שאוהב את ארץ ישראל בכל לבו ונפשו, אמור לאחוז בה בכל כוחו, ולא לתת שיגרשוהו ממנה – ואת הרוצים לגרשו יסלק בבושת פנים מביתו. הוא לא יבכה ויתחנן לפניהם, הוא לא יחבק אותם וירקוד עמם, הוא לא ישתף איתם פעולה כלל וכלל. הוא לא ישים על גבו שלט 'רב' כדי לעזור להם במטרתם, הוא לא יעמוד מהצד כמשגיח הכשרות על המגורשים שלא יגיבו באלימות על אלימות מגרשיהם. הוא ישב עמם יחד, יחבקם יעודדם, ויחד עמם יאבק בכוחות הרשע שבאים לגרשו. הוא לא יבכה ולא יתחנן – הוא יצעק, הוא ימחה, הוא יאבק בנחישות במעשה הנבלה של מנהיגי העם ובאלו שמבצעים את שליחותם.

נכון, כוחות רשע אלו הם נציגים של ממשלתנו, הם שליחים של מדינתנו הקדושה שנמצאת במשבר מוסרי נורא, ועל כן לא נשפוך את דמם. אפילו לא נכה אותם באופן יזום. אך מכאן ועד כניעה מוחלטת, כפי שהרב אבינר ועוד כמה רבנים ניווטו את המאבק בכפר מימון ובנווה דקלים: הורדת הראש והפחד מגילויי נחישות בדרך המאבק – רב המרחק.

כוח ההרתעה
לא ארמה את עצמי. יודע אני שבכוח לא ניתן לנצח את הצבא – וברוך ד' שכך, אך כוחו של הצבא הנו פיסי, כוח הזרוע. רוחו של הצבא היום חלשה. כתם מוסרי אדיר רובץ עליה, וחולשה מוסרית זו מסוכנת מאוד היא, שהלא בראש המדינה עומדת הנהגה קשוחה, אכזרית, של אנשים חסרי לב ורגש שאינם מתרשמים מתפילות, מהפגנות, ממשאלי עם או מבכי ותחנונים. נפילת הגוש בימים ספורים, בשיתוף הפעולה המלא של הצבא והמשטרה, רק מגבירה אצלם את המוטיבציה להמשך 'תהליכי השלום' המדומים ולהתנתקויות נוספות חלילה – היה לא תהיה, ורק מאבק נחוש של אנשים הקשורים לביתם ולאדמתם היה יכול להרתיעם מתכניות אלו.

עלינו, הרבנים, מוטלת חובה קדושה בימים אלו: מחד גיסא לחזק את רוח העם, להנחיל לו ערכים, אהבת התורה והארץ, לחברו אלינו ולחברו לכל חלקיה של ארצנו הקדושה, כך שמנהיגי העם יראו שלא ציבור 'דתי' בלבד עומד נגד תכניות הרשע שלהם אלא רוב העם; ומאידך גיסא עלינו לחנך את הציבור שלנו שגם אם אוהבים אנו את עם ישראל, לא נכוף את ראשינו, ונאבק בנחישות באלו שרוצים לעקרנו מאדמתנו.