בשבע 169: מחאה עם שיניים

הפציינטים השמאלנים עזבו אותו, ברדיו מחרימים אותו, וגם בהפגנות הימין לא נותנים לו להופיע. אבל ד"ר שלום פליסר ממשיך להחזיק מרפאת שיניים בתל-אביב, להניף דגל כתום על ביתו ברמת גן, ולייצר את שירי המחאה הנשכניים שלו

עדי גרסיאל , כ"ט בחשון תשס"ו

הפציינטים השמאלנים עזבו אותו, ברדיו מחרימים אותו, וגם בהפגנות הימין לא נותנים לו להופיע. אבל ד"ר שלום פליסר ממשיך להחזיק מרפאת שיניים בתל-אביב, להניף דגל כתום על ביתו ברמת גן, ולייצר את שירי המחאה הנשכניים שלו, שזכו להשמעות תכופות רק בערוץ 7. היוצר שהיה מקהלת מחאה של איש אחד משתף פעולה עם הזמר אריאל זילבר שמבצע כמה משיריו, ועם הצייר פרסבורגר, שאייר את האלבום המפואר דל אוסף שיריו המוגש כעת לציבור

"מעבר להתנחלות יש"ע התובענית והדורשת
כדאי לשאול מה הם תרמו לתרבות ישראל המתחדשת
עשרים שנה ומה הם הראו לנו
איזה כוח יצירה
כמה רומנים כתבו שם ומה הוכיחו בשירה
איזה קומפוזיטור קם מקרבם ומי כתב שם מחזה
ועל איזה פסל או ציור שלהם יכולת להצביע ולומר: יופי, זהו זה
הלוא אפילו הפזמון הפופולרי אשר אצלם מושר הוא או ופרצת ופרצת או עוצו עיצה ותופר..."
(חיים חפר, ידיעות אחרונות,1995).

את שלום פליסר, רופא שיניים במקצועו וזמר מחאה בנשמתו, הרגיזו החרוזים החפריים, והוא ניסח תשובה. יחד עם יצחק פרסבורגר – צייר בעל מוניטין עולמיים שאייר את הפוסטרים המפורסמים בימי המאבק נגד אוסלו – הוציאו השניים את 'הרי אמרתי לכם...' – כתב אישום מוסיקלי מאויר המלווה בשני תקליטורים.

הספר מכיל את מילותיהם של יותר מ-30 שירים, שרובם נכתבו באמצע שנות התשעים על רקע הסכמי אוסלו, אך דומה שהם אקטואליים להפליא גם כיום. בנוסף, מכיל התקליטור השני – 'שירי חס-ושלום, חבר' – שירים חדשים יותר, שלושה מהם עוסקים בגירוש.

בראשית ספרו החדש מופיעה הבהרה: "כל מי שמוצא עצמו נעלב, נפגע או מאוים מן המופיע באלבום זה – מרגיש הרגשה נכונה. לזה בדיוק התכוון המחבר".

עם אהבה אי אפשר לנצח
במפגש אישי נראה רופא השיניים ד"ר שלום פליסר ברגע הראשון כמו פא"יניק חביב. אבל מאחורי החזות הבורגנית הרגועה מסתתר לוחם עקשן, כמעט מהפכן, מכונת מחאה של איש אחד. 'ממלכתי' הוא לא, וגם ה'קופים' לא יתלהבו מהדברים החריפים שהוא מטיח. אולי זו הסיבה שבגללה הוא מוחרם על ידי כמעט כל גופי המאבק של הימין, והיחידים שנתנו לו פתחון פה הם ארגונים כמו 'נשים בירוק', 'זו ארצנו' וערוץ 7: ברדיו, בתכנית של אדיר זיק ז"ל וכמגיב באתר האינטרנט.

לעתים הוא גם יוצא מהחממה וגולש באתרים כמו ynet, אבל תחת שם בדוי. "לדעתי יש הוראה אוטומטית למחשב לא להכניס אותי", הוא מנמק.
את דירתו של פליסר ברמת גן קל למצוא: היחידה ברחוב השקט שמהמרפסת שלה מתנוסס דגל כתום גדול. השכנים מלמעלה הגיבו בתליית סרטים כחולים, אבל לפליסר יש נשימה ארוכה יותר: "להם נמאס והם הורידו – לי לא".

פליסר, למותר לציין, לא אהב את המאבק שניהלה מועצת יש"ע בתקופת ההתנתקות: "לא מצאו חן בעיני סיסמאות כמו 'באהבה ננצח' והגימיקים של השרשרת האנושית. כל אלה יפים מאוד בשביל אירועי ספורט כמו המכביה אולי, אבל עם אהבה אי אפשר לנצח".

אז מה היית אתה עושה?
"יוזם פעולות הרבה יותר מיליטנטיות. הייתי עולה על הכנסת".
אתה קורא למהפכה!
פליסר עולה כמה אוקטבות: "נכון מאוד, על דבר כזה עושים מהפכה. היינו צריכים לשבור את כל הכלים. להשתלט על התקשורת, הכנסת ובית המשפט העליון".
זה היה נגמר בשפיכות דמים.
"זו היתה ברירה אכזרית, אבל היא עדיפה. אם מישהו ירצה לעקור את חברון או בית אל, זה מה שנצטרך לעשות. אנחנו רדומים מדי, וכשנתעורר זה עלול להיות מאוחר".
את 'יהודי לא מגרש יהודי', שהפך להמנון המחאה נגד העקירה, כתב והלחין פליסר. הוא גייס למלאכת הביצוע את אריאל זילבר. "זו היתה סיסמה נאיבית", הוא מודה, "לא האמנו שיהודים אכן מסוגלים לגרש את אחיהם. התשובה שלנו תצטרך להיות 'יהודי מגרש יהודי שמגרש'".

יחד עם המדינה
"פותח ת'פה ומרחיב את הלוע,
עוצם ת'עיניים ומתחיל לבלוע.
ועומד מעלי האיש עם הכף הגדולה
ואומר כל הזמן: 'בלע, בלע, בלע, בלע, בלע!'"
(שלום פליסר, המנון בולעי הצפרדעים, תשנ"ד)
הוא נולד בגרמניה בתש"ח. "זה הדבר הכי דומיננטי אצלי בקשר למאבק – העובדה שנולדתי 'יחד' עם המדינה", הוא מצהיר. שלוש שנים מאוחר יותר עלתה המשפחה לארץ, ושלום הצעיר התחנך במערכת החינוך הממלכתי-דתי ברמת גן ובבני ברק. "'מגש הכסף' של אלתרמן היה קטע חובה ביום העצמאות", הוא נזכר, "בכל בוקר הונף הדגל יחד עם שיר של יום בליווי חצוצרה ותוף, וכולם רבו על התפקיד. זה החינוך שקיבלתי".

עם תום לימודיו התגייס לצבא ושירת במקהלת הרבנות הצבאית, שם היה המלווה הראשון של חיילי המקהלה, שהרפרטואר שלה עד אז כלל בעיקר חזנות. הוא ניגן בפסנתר.
בתום השירות הצבאי נרשם פליסר ללימודי רפואת שיניים באוניברסיטה העברית, ובמקביל המשיך לעסוק במוסיקה ואף הלחין שיר ליפה ירקוני, לצמד רעים ועוד. עם סיום הלימודים, באמצע שנות ה-70, פתח מרפאה, אך לא זנח את המוסיקה. בין השאר כתב והלחין שירים לאירועים בבתי ספר ולכנסים של יחידות צבאיות. את הכנס שערך חיל הרפואה במלאות 20 שנה למבצע אנטבה 'ניצל' פליסר כדי להקנות קצת יידישקייט ללובשי המדים. וכך כתב:
"...הכל תוכנן בדייקנות, כמות וגם איכות,
אבל למעשה הכל תלוי בקצה החוט.
ישנה רק אפשרות אחת בפני ההצלחה
בתנאי שהתזמון תואם את כל המלאכה.
ויש הרבה אפשרויות לרשות הכישלון,
הכל עלול להסתיים בקטל וקלון
אזי חיל הרפואה הופך להיות כוכב ראשי...
ובעוד על חוט השערה חיי אדם תלויים,
בקצה החוט למעלה שם מושך האלוהים".
"על השורה האחרונה התחוללה מלחמת עולם", הוא משחזר. "האתיאסטים לא אהבו אותה, אבל בסוף ניצחתי".

איפה ערוץ 7?
את פעילותו הפוליטית החל פליסר עוד בתקופת לימודיו באוניברסיטה. הוא נהג להשתתף בהפגנות נגד אירועי מחאה שאורגנו על-ידי פעילי שמאל, 'נגד הכיבוש'. בהמשך החל להלחין ולכתוב שירי מחאה כי "למקום ששיר חודר, אמירה אחרת לא מגיעה". למרות זאת, גם כיום פליסר מעיד על עצמו שלמרות שלמד פיתוח קול הוא אינו זמר אלא "אדם מוסיקלי".

השידוך עם אדיר זיק, מכר מימי הרבנות הצבאית, לא איחר לבוא. זיק התלהב מהשירים והחל להשמיע אותם בתכניתו, 'זיקוקין של אדיר', בערוץ 7.
פליסר מיצר על חסרונו של ערוץ 7: "הוא היה מאוד חסר במאבק האחרון. אני מאמין שהערוץ היה על הכוונת של שרון. הוא הרי יודע, כאיש צבא, שקשר ותקשורת הם מאבני היסוד של כל ארגון. כשמשבשים את הקומוניקציה של היריב – מנצחים אותו. אני לא בטוח שסגירת הערוץ לפני העקירה תוכננה מראש, אבל התזמון מחשיד".

את האלבום 'שירי חס ושלום' הוציא פליסר בימי אוסלו 'העליזים'. חלק מהשירים הוקלטו באולפן בקיבוץ העוגן. "הצחיק אותי שבעבור כסף היו אנשי הקיבוץ מוכנים למכור את האידאלים שלהם. כל עוד הצ'קים לא חזרו, לא היה אכפת להם מהתכנים".

המופע שסימן את תחילת הקריירה המחאתית של פליסר הופק על-ידי 'המטה המשותף' בשבט תשנ"ד (פברואר 94'), בהשתתפות "ח"כ יצחק שמיר, ח"כ חנן פורת... וד"ר שלום פליסר במופע שירי מחאה". כותרת הכנס היתה: 'מדינה פלשתינית סכנה – אל תתנו להם את אדמות הלאום".
מאז רצח, מעיד פליסר, חדלו הגופים הרשמיים להזמין אותו להופעות.

למה?
"אני לא יודע. צריך לשאול אותם. מעולם לא קיבלתי הסבר רציונלי להחרמה שלי".
אולי בגלל שאתה קיצוני מדי?
"אדיר זיק ידידי היה מתבטא בצורה הרבה יותר חריפה ממני, והוא הוזמן להנחות אירועים. אבל כשפעם אחת אדיר הזמין אותי להופיע הורידו אותי מהבמה עם שוטר. אדיר רצה ללכת, אבל ביקשתי שיישאר כדי לא לקלקל את האירוע".

אם תנסה לפנות לקהל רחב יותר תוכל להשפיע יותר.
"אם אמתן את הדברים אדלל את המסרים שלי, ואני לא מוכן לחטוא לאמת. ובכל מקרה, אני לא מבין למה אני יותר בוטה מאשר זמר כמו שלום חנוך, ששר 'האויב שלך הוא בדיוק כמוך'. מה, אנחנו כמו האויבים צמאי הדם שלנו?"

פליסר נהג, בימי אוסלו, להופיע כשהוא לבוש בדגל ישראל. כיום, אחרי העקירה הוא מופיע בגלימה כתומה. "דגל המדינה עדיין שלי, ועוד יבוא יום שאתלה אותו, אבל בינתיים אני תולה דגל כתום".

נביא בעירו
פליסר מעיד על עצמו כי ההחלטה שלו לא לשתוק לנוכח מהלכי אוסלו עלתה לו במחיר יקר: קילומטרים רבים של נסיעות והתרוצצויות, עשרות אלפי שקלים, פגיעה בפרנסה ואפילו תרומה לגירושיו. כיום הוא גרוש, אב לארבע בנות – שתיים מהן נשואות – וסב לשני נכדים.

מה האומרים הפציינטים שלך?
"חלקם, השמאלנים שבהם, עזבו. הקליניקה שלי בתל אביב היתה זרועה בכל הסטיקרים של הימין, וזה הרגיז חלק מהלקוחות". כשהפציינטים שאלו אותו אחרי הטיפול איפה לירוק, הוא השיב: אצלי במרפאה תמיד שמאלה. בדיעבד, הוא חושב שהיה עדיף אם היה נמנע מלערב בין הפוליטיקה לעיסוק הרפואי.

"הזקן המשונה מן החווה
בגאווה, מרגיש כמנצח
כי מרעיפים עליו רוב-אהבה
כל מי שרק אתמול קראו: "רוצח"...

לך הביתה סבא, לפרוט על מנדולינה
נסעת שמאלה באדום – ובאיתות ימינה
עזוב ת'הגה, סבא... צא מן הקבינה...
זו מדינה, חביבי,
לא פרטית ולא קומבינה!
(שלום פליסר, תסמונת נירון קיסר, תשס"ה)

את הספר, שעלות הפקתו היתה עשרות אלפי דולרים, מימן פליסר בעיקר מכספו, וגם בעזרת מעשר כספים של אדם שאינו מעוניין להזדהות. חנויות הספרים והמוסיקה, למותר לציין, לא גילו עניין. "הייתי ב'תו השמיני' (חנות מוסיקה) בירושלים ומסרתי להם עותק. מיד אחר-כך קיבלתי טלפון: 'תבוא לקחת את זה חזרה'. הם נשמעו כאילו שמתי להם גחלים לוחשות בתוך היד".
איזה שיר אתה הכי אוהב?
"יש כמה: 'שיר העדר', 'המנון בולעי הצפרדעים', 'סלאמי'. זה תלוי במצב הרוח".
לאחרונה הופיע פליסר בערב שכותרתו היתה "לא נשכח לא נסלח" שאורגן על-ידי חב"ד, והוא מקווה שזהו הסיפתח לפריצת ההסגר שבו היה נתון בעשור האחרון. "המסרים שלי לא פספסו", הוא אומר, "ואני לא אוהב להתרברב, אבל יש גם מי שאומרים שהתנבאתי".