בשבע 170: על דעת עצמי

אבי סגל , ו' בחשון תשס"ו

פרץ התלהבות

עדיין לא ברור כמה מנדטים באמת שווה עמיר פרץ, אבל מקורותינו בשמאל מדווחים על רוח חדשה, צעירה ורעננה, שעוררה בחירתו של האיש לראשות העבודה. במחי שפם אחד, הפכה המפלגה ממצב של גווייה - שאיש לא טורח לספר לה על מצבה - לאיום ממשי על השלטון. אנשי תקשורת מפסיקים להתבייש בתמיכתם בה; אמנים וכוכבי מדיה אחרים מתנשקים עם ראש המפלגה לעיני כל; ועם פרישתו של שמעון פרס, ממוצע הגיל במפלגה יורד בשלושים שנה לפחות. רנסאנס 2005, מה יש לדבר.

ההתקרבות המחודשת בין מפלגת העבודה למצביעיה המסורתיים אינו דבר מובן מאליו. קשה להניח כי משנתו הכלכלית של פרץ היא הקורצת לשמאל הישראלי השבע, שבחלקו סבור כי סוציאליזם הוא זרם באמנות המודרנית. גם משנתו המדינית של פרץ לא מבטיחה הרבה יותר מזו של עמרם מצנע, או של ביילין, או אפילו מזו של אריאל שרון. ובראייה פוליטית מפוכחת, ברור כי שרון בראשות הממשלה יקדם עקירת יישובים ביתר קלות מאשר פרץ. שלא לדבר על סימן השאלה סביב מדיניותו הביטחונית הצפויה של יו"ר העבודה.

האם מצביעי השמאל הוותיקים אוהבים את אישיותו של עמיר פרץ? אולי, אבל גם הסטיקר 'אוהבים אותך מצנע' היה נכון. רק שאהבה ופתק בקלפי הם שני דברים נפרדים, כמו שאול מופז ודמעות אותנטיות. אז מה מושך את המצביעים, המוצא העדתי של פרץ? הכריזמה הצעקנית שלו? השם של אשתו?

ואולי יש כאן משהו יותר עמוק, משהו שמחבר בין התמיכה בפרץ, התמיכה באוסלו, והתמיכה הגורפת בכל מנהיג ערבי שלא מבקש מפורשות לטבוח ביהודים. המנהיגות החדשה בעבודה מסמלת עבור השמאל הישראלי את אחד מערכיו החשובים, ערך שעומד בשורה אחת עם דמוקרטיה, חופש, קידמה וזכויות אדם, לא כולל מתנחלים. עלייתו של פרץ מבטיחה את קיומו של ערך האשליה.
לא מדובר בתקווה, שהיא תערובת מפוכחת של רגש והיגיון; זה גם לא חזון לעתיד, שבדרך כלל מאפיין רצים למרחקים ארוכים. האשליה היא עכשווית, מהירה, רגשית ולא רציונלית. היא מאפיינת בעיקר את בעלי האידיאולוגיה השלטת, אלה המורגלים לקבל במהירות את רוב מבוקשם מהממסד הפוליטי, המשפטי או התקשורתי. תנו להם אשליה קטנה בשם עמיר פרץ, והם כבר יהפכו אותה לתורה מסיני. הוא כבר ימשוך קולות מהמזרחיים, הוא יחזיר את השמאל לשלטון, אתו יהיה לי טוב. לא, לא יודע מה יהיה, אבל יהיה טוב.

מונולוגים מהיום שאחרי

1. "כבוד היושב-ראש, כנסת נכבדה, עמיר פרץ הנערץ: שמי שלי יחימוביץ', ואני מתכבדת לפתוח את נאומי הראשון כחברת כנסת. אני מתרגשת מאוד, אני מודה. אני שבה ונזכרת באותו יום היסטורי שבו הפכתי מעיתונאית לפוליטיקאית. אני זוכרת כל רגע וכל תחושה מאותו יום – את התסכול משגרת עבודתי העיתונאית, את ההצעה הטלפונית המפתה, את השאיפה להשפיע במקום לקטר ולהתעצבן, את ההזדמנות לחסל יריבים פוליטיים במקום לדבר עליהם, את הפרגון של החברים בתקשורת. זה ללא ספק היה היום החשוב בחיי, היום שבו התחלתי להגיש את 'הכול דיבורים'".

2. "מורים יקרים: שמי אוריאל, ואני שר החינוך החדש שלכם. במסגרת המהפכה החדשה שיזמתי בחינוך, אני מבקש לפרט כאן באוזניכם את מערכת הלימודים החדשה. רשמו לפניכם: קורס מספר 1 - כיצד להיות אביר היושר הציבורי וגם חבר במפלגה עם עבריין מורשע. קורס מספר 2 - כיצד להחליף מפלגה כדי לקבל ג'וב, תוך שמירה קפדנית על ערכי המוסר. קורס מספר 3 - השיפור המדהים במצב החינוך בישראל, כתוצאה מפיטוריה של מנכ"לית גרועה והפיכתה המיידית לסגנית השר".

3. "יושב-ראש מפלגת העבודה, חברי מפלגה יקרים: בפתח דבריי, אני מבקש להודות לכולכם על קבלת הפנים ועל הפרגון. אני יודע שכמה מכם עדיין חוששים ממני בגלל מעמדי ככוכב תקשורת. ובכן, אני רוצה להסיר דאגה מלבכם – נכון שכל המפלגות רדפו אחריי, אבל זה עדיין לא אומר שאני מרגיש חשוב מכם באיזשהו אופן... מה? איך קוראים לי? אתם לא יודעים מי אני? אני פרופ' אבישי ברוורמן, נשיא אוניברסיטה ומטאור פוליטי בהתהוות. אז כמו שאמרתי, אני בטוח שנוכל לעבוד בשיתוף פעולה... סליחה? לא, אין עלי תעודת זהות. מה זאת אומרת איך אתם יודעים שזה באמת אני?!"

חמסה עלינו

א. שפל חדש: סקרים עדכניים מראים, כי אם הבחירות היו מתקיימות היום, הליכוד היה מעניק שבעה מנדטים למצביעים.
ב. אבל האמת היא, שרק לאחר שהליכוד יבחר יו"ר חדש, ורק לאחר שייקבעו כל רשימות מועמדי המפלגות, סקרי דעת קהל יוכלו להיות מדד למשהו – לא לתוצאות האמת, כמובן, אבל למשהו.
ג. מי אמר שאין אנשי מחנה השלום בצד הערבי? הנה, דווקא באיראן נמצאו לאחרונה כל מיני תואמי שמעון פרס, לא פחות. בינתיים הם הגיעו לשלב של הקמת כור גרעיני, אבל לכו תדעו לאן זה יתפתח!
ד. הפורש הטרי מהכנסת, יוסי שריד, יכול להיות מבסוט מהמורשת שהשאיר אחריו. אני לא מתכוון דווקא לצעידה של המפלגות הגדולות שמאלה, אלא למורשת של השנאה היוקדת לאחר, לא בשל גזעו או אמונתו אלא בגלל מקום מגוריו.
ה. הסרט הבריטי 'טום ג'ונס' זכה בשנות השישים באוסקר לסרט הטוב ביותר. השבוע צפיתי בו, והוא נראה מצחיק ועדכני כמו זקני מפא"י ביום רע.

יודע את מקומי

"אתה סגל, נכון?" פנה אלי מישהו באמצע הרחוב. נעצתי בו מבט חודר בניסיון לזהות אותו, אך לשווא. לאחר מכן חשבתי שזה אחד המעריצים שבין קוראי מדור זה, אלא שהדבר לא היה אפשרי, שכן האיש נראה הרבה מעבר לגיל 10.
"אתה לא זוכר אותי?" הוא אמר, "אני משה לוי. למדנו באותה כיתה בחטיבה".
לזה לא הייתי מוכן. משה לוי היה דוגמן הבית של הכיתה, ילד שזכה לקיתונות של קנאה מצד חבריו, בעיקר משום שהיה חמוד ויפה מהם בהרבה. לא הייתי מסוגל לקשר אותו נער כחול-עיניים ויפה-בלורית לכרסתן המקריח ומרושל-הלבוש שפתאום נעמד מולי ברחוב.
(שתי הערות ביניים חשובות: א. כשבעיתון רב תפוצה מופיע סיפור על אחד בשם משה לוי, מדובר בשם בדוי. ב. למשה לוי האמיתי, שלמד אתי פעם בבית הספר – לא, אני לא כותב עליך, אבל מתאים לך לחשוב שהיית הדוגמן של הכיתה. לא נורא, תמשיך להאמין בעצמך, ובטח תגיע למשהו).
"משה לוי, נכון. מה שלומך?" פלטתי בנימוס, משתדל להסתיר ממנו את התדהמה שאחזה בי.
"מה שלומך אתה? זיהיתי אותך מיד", אמר משה בחיוך, ואז הוסיף את המשפט שממנו חששתי, "לא השתנית בכלל".
"תודה, אה..." גמגמתי, "גם אתה לא". לא רציתי לשקר. אבל רחמיי פשוט נכמרו על האיש, שהיה פעם נער מתוק ורב קסם, והפך מאחורי גבי לסוג של ישראל כץ. הסמול-טוק בינינו המשיך לקרטע, ובינתיים התחלפה בי תחושת הרחמים בכעס גובר והולך. כעסתי על משה, שהזכיר לי בהופעתו את גילנו המתקדם ואת התחושה ששיאנו מאחורינו. רציתי לצעוק עליו כיצד הוא מרשה לעצמו להיראות כך, מדוע הוא לא יכול לשמור על עצמו, על יופיו וקסמו, באיזו זכות הוא נעמד כאן מולי, הופך את זכרון ילדותי לבדיחה נוסטלגית מרירה. "עזוב אותי, אני לא מכיר אותך!" צרחתי עליו בלבי.
"אז במה אתה עוסק?" הפסיק משה את רצף מחשבותיי. סיפרתי לו על המדור השבועי שלי בעיתון, ושאלתי אותו למקור פרנסתו.
"אני רופא שיניים", אמר בפנים מהורהרות, "ויש לי גם דירות משלי, שאני משכיר לסטודנטים". הוא שתק לרגע, שולח בי מבט מלנכולי, ואז אמר: "אני קצת כועס עליך".
"למה?" השתוממתי.
"אני זוכר אותך כילד כשרוני מאוד, כמעט מחונן", אמר, "קינאתי בך על כל הכשרונות שהיו בך". הוא נעץ בי מבט חודר. "סליחה, אבל זה הכול? עיתונאי?"