בשבע 170: מכתבים למערכת

, ו' בחשון תשס"ו

לא לסמוך על הנס
(בתגובה למאמר 'האם להיות עדין במאבק על א"י', גיליון 169)

הרב הילר לומד מדוד ה"העצני" שדרך תגובתו לכוחות המגרשים היא הנכונה לעומת דרכו של הרב אבינר.
ברור שכינוי זה של דוד בא על מלחמתו בגויים, אך את גירושנו ע"י אחינו יותר נכון להשוות לרדיפת שאול את דוד. שם דוד נזהר שלא לנקוט שום צעד של אלימות, אפילו לא מילולית כנגד שאול. מנגד, הוא גם לא סמך על הנס, אלא ברח וגר עם הפלישתים שנה וחודשיים עד ששאול נהרג. גם אנו לא צריכים להניח שהנס שלא קרה בגוש קטיף יקרה ביו"ש, ולהכין את האפשרות הביטחונית והארגונית לגור זמן מה שלא תחת שלטון המדינה כדי להציל את היישובים מחורבן – "כי גרשוני היום מהסתפח בנחלת ה' לאמר לך עבוד אלוהים אחרים".
ביני כפיר, פסגות


הניחו לבנות המדרשות
(בתגובה למכתב למערכת 'המדרשות המגרשות', גיליון 169)

בנות מדרשות עין הנצי"ב ולינדנבאום משרתות בצה"ל בחיל חינוך. ראש אכ"א ביטל חלק גדול מהקורסים שעורך חיל זה ושלח את הבנות לגזרת ההנתקות. בנות אלה, שהן כמו קוראי עיתון זה יראות שמים, אוהבות ארץ ישראל ואוהבות את הזולת, ניצבו בפני דילמה מוסרית שקל להציגה באופן חד צדדי כמו שהוצגה תחת הכותרת: "המדרשות המגרשות". כל החלטה שהבנות היו מקבלות היתה פוגעת בחוסנו של העם ובאנשים כבני אדם.
כדי לנסות ולעשות משהו חיובי בתקופת שבר זו ערכה בתי, קצינה בחיל חינוך, בוגרת מדרשת עין הנצי"ב, 'סדרת חינוך' לחבריה בפלוגת המנתקים בשבועיים שלפני ההנתקות. היא הסבירה להם מיהם המתנחלים, את חשיבות ההתיישבות בארץ ישראל ועוד. כשהפור כבר נפל, לפחות החיילים בפלוגות בהן שירתו בנות מדרשה, הכירו את נושא ההתיישבות גם מהצד שלנו.
אני מציעה שנניח לבנות אלה. הכאב שלהן מעצם הנוכחות בגוש קטיף ובצפון השומרון בעת הגירוש גדול כשל כולנו, אם לא יותר גדול. בואו נלך קדימה עם דגל אהבת ישראל ולא עם דגל הפלגנות. בואו לא נקטול מערכת חינוכית שמגדלת בנות נפלאות שאת חלקן בתרומה לעם ישראל עוד נראה בעתיד.

טליה הורוביץ, מזכרת בתיה


פוליטיקה קטנה
בבוקר אחרי הפיגוע הנורא בנתניה קמנו לידיעה שהופסקו המגעים על האיחוד בין המפד"ל לאיחוד הלאומי, בין היתר בשאלת "מי בראש".
כנראה שאין מהפוליטיקאים הנוכחיים שלנו מי שמתאים לעמוד בראש. לכן אני מציע להביא אישיות מבחוץ, כמו למשל פרופ' ישראל אומן או הרב מוטי אלון.

אליעזר גלינסקי, ירושלים



בלי מבצעים
(בתגובה ל'רביבים', גיליון 168)

הופתעתי לקרוא את דבריו של הרב מלמד, הקורא לציבור להמשיך ולהסתגר בתוך 'גטאות' דתיים.
האם ההתנתקות לא היוותה הוכחה מספקת שהריחוק שיצרנו במו ידינו בינינו לבין אחינו שאינם חובשי כיפה איננו טוב לא לנו ולא לעם ישראל - שאנו כל כך מתיימרים לקרב ולתקן?
קולות הרוחשים סביבי מדברים על הצורך בהמשך מבצעי 'פנים אל פנים' במעוזים ה'חילוניים'. אני מוצאת בכך התנשאות מסויימת, אך אינני מזלזלת בחשיבותם.
לדעתי, חיים משותפים, מפגש יומיומי ובלתי אמצעי ולא 'מבצע' חד פעמי נותנים את הפתרון העמוק הלא פשוט, אך האמיתי ביותר.

עדי שני, פתח תקוה


אנחנו האיום המרכזי?
לפני כשבוע נפתחה כתבה במעריב במשפטים הבאים: "הציבור הדתי לאומי הוא האיום העיקרי על שלומם של קציני צה"ל הבכירים, ודווקא על חובשי הכיפה שביניהם. כך עולה מהנחייה חדשה בצה"ל להצמיד מאבטחים לקצינים הדתיים הבכירים רק כאשר הם מתככים עם אזרחים דתיים".
הקצינים בהם מדובר הם אלוף אלעזר שטרן , אלוף יאיר נוה והרב הראשי ישראל וייס.
אם צה"ל רואה בציבור שלנו איום כה נורא , מדוע דורשים מבני ציבור זה להתגייס? ויותר מזה, איך צה"ל מוכן שחובשי הכיפות הסרוגות יהוו רוב ביחידות הקרביות?
תמיהה נוספת היא כיצד הציבור שלנו מוכן להיות נוכח באירועים בו מאבטחים את שלושת הקצינים מפניו.
עצם ההסכמה לנוכחות המאבטחים באירוע, כפי שהיה על פי הכתבה, בחתונת בתו של הרב אילון , מהווה אישור להנחת צה"ל שהציבור שלנו אלים ומסכן את חיי הקצינים הבכירים.
אדוה נוה

שערי תקוה




כותרת: סטנד-אפ משפטי
נדהמתי לשמוע בטלוויזיה (ערוץ 2) לפני מספר ימים את דברי השופט חשין מבית המשפט העליון של מדינת ישראל, במופע חצי סטנדפיסט, בפני קהל משפטנים בכנס המשפט הציבורי.
וכה אמר השופט: "אפשר לחשוב שפרופ' רות גביזון נושאת על כתפיה הקטנות והרזות את כל עול העולם".
הדברים הנ"ל נאמרו בלעג ובזלזול , רק משום שהשופט מתנגד לדעותיה ולשל גביזון למינויה למשרת שופטת בבית המשפט העליון.
מדובר במעשה לא דמוקרטי, פוגע ומעליב לגופה של משפטנית דגולה בנוכחות ציבור משפטנים.
מעניין מה היתה תגובתו של השופט אם היו מתייחסים לצורתו החיצונית ולצורת לבושו בעת דבריו המעליבים...

עו"ד חיים דויטש
חולון