בשבע 170: משאל בשבע

בעקבות שלי יחימוביץ' ופרופ' אוריאל רייכמן, את מי כדאי להצניח לאחת הרשימות הדתיות לכנסת?

חגית ריטרמן , ו' בחשון תשס"ו

חגי סגל – השפם של ש"ס
איציק סודרי, לשעבר דובר תנועת ש"ס

ה'בון-טון' עכשיו זה אנשים מפורסמים מתחום האקדמיה או התקשורת.
חגי סגל הוא אדם שבהחלט ראוי להיות הכוכב החדש במפלגות הימין או במפלגות הדתיות. אני מאמין שהוא שייך יותר למפלגת האיחוד הלאומי, אבל הייתי מציע דווקא למפד"ל לאמץ אותו אל לבה ולהציב אותו בהנהגה החדשה שלה.

חגי הוא לא הדמות הסטריאוטיפית הקלאסית על-פי הדמוניזציה שהשמאל והמרכז נוהגים לעשות לימין הדתי ולמתנחלים. הוא מייצג עמדה בהירה ומנומקת ונותן 'פייט' ראוי, הוא אדם משכיל שמבטא את עמדותיו באופן חד ובכתיבה מזהירה. הוא דתי מאוד, אידיאליסט מאוד ושליחותי מאוד, ועם זאת הוא מציג את עמדותיו בצורה שאיננה מבעיתה.

עבור השמאל אדם כמוהו הוא אתגר, כי יותר קל להם לשנוא ולהשניא את הימין שלא נראה כמוהו, את הימין שנראה 'הזוי' או 'קיצוני' וסהרורי גם מבחינה ויזואלית וגם מבחינת סגנון ההתבטאות המילולי המתלהם. חרף חולצת המשבצות והשפם – אגב, השפמים חזרו לאופנה בבחירות הללו – הוא אינטליגנטי, חריף, נבון, בעל חוש הומור וציני כדבעי.

הכתיבה שלו מצליפה, וניכר בעליל שהוא אידיאליסט. הוא אדם שמציג עמדות של רבים החושבים כמוהו. קל לקבל אותו יותר מאשר את השגרירים הכושלים שאנו מורגלים בהם. עם חגי יהיה ליריביו קשה ומאתגר יותר להתמודד.

בעונת ההעברות והקפיצה ממפלגה למפלגה, בעת בה הבדלי הדעות (למי שיש) מיטשטשים לטובת שריון מקום, סגל לא יזגזג, הוא לא יעשה הפוך ממה שהוא מאמין בו. יש לו קו חד שבו הוא דבק עשרות שנים.

נוסף על כל אלה, הוא מציג עמדה כמעט חברתית. למרות שכבר טעמתי את נחת עטו כשכתב עליי במאמרו 'מפלגת הדולצ'ה ויטה', אני מודה שהוא הציג עמדות דתיות ויהודיות ראויות והומאניות הרבה לפני שזה הפך להיות באופנה; אני לא מאמין בפנקסנות ובנקמנות, ועל כן אני גאה לפרגן לו.
עם כל היתרונות שאני מוצא אצלו, אין ספק שתנועת ש"ס היתה יכולה להתברך בו, אבל לצערו הוא אשכנזי. השם יהיה בעזרו.@

התשובה הנשית לעמיר פרץ: עדינה בר-שלום
ד"ר חנה קהת, מרצה למדעי היהדות במכללת אורות ישראל, מייסדת ויו"ר לשעבר של 'קולך' - פורום נשים דתיות

התהפוכות האחרונות שהתרחשו במפה הפוליטית הישראלית הותירו את הציונות הדתית סקטוריאלית מתמיד. גברית מדי, אשכנזית מדי וימנית מדי.

עמיר פרץ, לצד ש"ס, מייצג את המגזרים המזרחיים במפלגתו. גם במפלגות האחרות נעשים מאמצים רבים להעמיד ייצוג נאה לנשים ולסקטורים שונים של מיעוטים, רק במפלגות הציוניות-דתיות הכל כתמול-שלשום: אותן דמויות, אותם נציגים ואותה הדרה של כל מי שאינו שייך לקליקה. מכאן שפוטנציאל הבוחרים גם כן נותר מצומצם וסקטוריאלי. הוא עלול אף לרדת, שכן מול המזרחיות הגאה של עמיר פרץ והפמיניזם הנחרץ של שלי יחימוביץ', מול הפלורליזם של קדימה ושל הליכוד, מה יש למפלגה הדתית-לאומית להציע לאותן קבוצות החשות מקופחות במפלגה?
לפיכך, ברצוני להציע את הגברת עדינה בר-שלום, בתו של הרב עובדיה יוסף, פעילה חברתית ומייסדת המכללה החרדית הראשונה. עדינה משלבת אדיקות דתית, אג'נדה חברתית, זהות מזרחית אותנטית וגם את המתינות הפוליטית הפותחת דלת לאנשים ציונים דתיים שאינם בהכרח ימנים.

עובדת היותה בת של מנהיג העדות המזרחיות בארץ תחזיר מזרחים רבים שעזבו את הציונות הדתית לטובת ש"ס. עובדת היותה אישה הפעילה עם ארגוני נשים עבור ענייני נשים תביא לכך שנשים דתיות פמיניסטיות יחושו יותר נוח לשלשל פתק של המפלגה הדתית-לאומית לקלפי.

בנוסף לכך, עדינה היא בוגרת תהליכי דיאלוג רבים בין קבוצות קונפליקט במדינת ישראל – בין דתיים לחילונים, ימנים ושמאלנים, יהודים וערבים, ניסיון שיכול לסייע למפלגה הסגורה להיפתח לדיאלוג רחב יותר עם יתר המגזרים הקיימים במדינת ישראל.@

מישהו לרוץ איתו: יעקב או יעקב / שניים בסולם יעקב
רמי סדן, פרסומאי ויועץ תקשורת, לשעבר דובר הרבנים הראשיים וראש הממשלה נתניהו

המועמד האידיאלי הוא מי שכלל אינו רוצה להיות מועמד. מי שהוכיח הצלחה של ממש בתחומו המקצועי ונשלח אל הכנסת. מי שאינו בא להתחרות מול עסקני המפלגה, ולו משום שהוא כבר ניצח במרוץ החיים. מועמד כזה יכול להיות מישהו שישנה את הכיוון, ובעקבות השינוי האמיתי ישנה גם את התדמית.

ניסיונות הטיוח והתיקונים הקוסמטיים אינם עובדים עוד על הבוחר הישראלי. אחרי כל מה שהוא ראה, שמע, התבלבל ויותר מכל – נגעל, הוא מצפה למשהו אחר. למישהו אמיתי, נקי, אידיאליסטי ומעשי, מישהו עם קבלות בשטח.

זה צריך להיות מישהו שיפיח רוח אחרת, רוח של חדשנות. הוא צריך להתחייב מראש לא לתקוע קלאץ' בפוליטיקה, אלא לבוא ל'מילואים' ולהסתלק אחרי קדנציה או שתיים, כשיסיים את המשמרת. הוא צריך להיות אדם שיעדיו ברורים קודם כל לו, ושביכולתו להוביל אל היעד ואל הדגל את ציבור בוחריו. יותר מכל הוא צריך להיות אדם מחוץ למערכת הפוליטית. אדם אמין, מצליח, שבא לשרת את הציבור ולא את עצמו. רק אדם כזה, שאחריו יש לאן ללכת ובשבילו שווה להצביע, ייצור תחושה של שינוי אמיתי שמוביל לגריפת מנדטים.

לכן טוב אם אישים דוגמת האלוף (מיל') יעקב עמידרור או פרופ' יעקב נאמן יצטרפו לרשימה מאוחדת של המפד"ל והאיחוד הלאומי. ואם המפלגות הללו יתאחדו, סך הקולות שלהן יכול לגדול לפחות ב-30% מזה שיש להן כעת.

המועמד המוביל צריך להיות מישהו עם חלום, שדרכו ברורה לו, שאינו מזגזג ושניווט כבר בהצלחה בתחומו. הוא יכול להיות גם מישהו לא מוכר.@

אנשי כלכלה, עיתונאים, ומסורתיים הם התשובה
שאול מייזליש

המחנה הדתי לגווניו זקוק לתגבורת הזאת, אנשים רוצים לראות פנים חדשות. הייתי מציע תגבורת שיש בה צד מנהיגותי חזק, אנשים שיש להם אמירה, אנשים שיש להם זווית ראייה כללית של כל המערכת.

זה יכול להיות האלוף (מיל') יעקב עמידרור, יש לו ראייה פוליטית, מדינית וביטחונית, שיקול דעת מעניין וענייני ורוחב אופקים שלא מוצאים כל יום.

הייתי לוקח אדם כמו אורי בן-נון, שהיה מנכ"ל תשלובת מפעלי ים המלח והיום הוא מועמד למנכ"לות חברת החשמל. הוא הוכיח את עצמו כבעל ראייה פיסקלית-פיננסית ויכולת להוביל עובדים.
אני מציע שהאישים הללו ישתלבו באיחוד הלאומי ובמפד"ל, שצריכים לאחד כוחות. אין טעם שגם המפלגות החרדיות יתאחדו איתן: החרדים (להוציא חב"ד) לא היו בכפר-מימון. כששאלתי אחת מהדמויות המובילות במחנה החרדי 'למה לא הייתם איתנו?', הוא אמר 'כי אתם אומרים הלל ביום העצמאות'. אז בגלל ההלל צריך לעמוד מהצד כשיש איום להחריב בתי יהודים?

טוב אם גם אישים כמו המשורר והמשפטן מירון אייזקסון יצטרפו למפלגה דתית-לאומית מאוחדת. כדאי גם שיהיו בה אנשים מהתקשורת: אורי אורבך וסיוון רהב-מאיר. היא רהוטה, יש לה נוכחות, היא מופיעה טוב ומבינה היטב את רוח הדברים במסדרונות הכנסת. ברהב-מאיר יש דוגריות, אין אצלה 'אחד בפה ואחד בלב'.

הייתי מנסה גם להכניס אל המפלגות הדתיות אנשים לא דתיים אך בעלי זיקה למסורת. ד"ר צבי צמרת למשל, מנכ"ל יד יצחק בן-צבי, יגשר בין החילונים לדתיים. זה חשוב מפני שהעובדה שהחילונים לא היו איתנו החלישה, החילונים יכלו להפריע לסיכול ה'התנתקות'. צריכים להיות יישובים מעורבים, צריך לשתף אותם. אם היינו יחד, ה'התנתקות' לא היתה מתרחשת. צירופם אלינו יכול להתחיל מנוכחותה של אישיות חילונית במפלגה דתית.@

הרב שפירא יאחד כל כוחותינו
בני קצובר,

הרב אברהם שפירא הוא האדם היחיד שהוכיח עצמו במערכה האחרונה. הן בתעוזתו, הן בעמידה בלחצים והן בהתוויית קווי מאבק שהיו יכולים אולי לשנות את פני המערכה כולה, לולי כמה "שועלים קטנים מחבלים כרמים". אילו הציבור האמוני היה מקבל את מנהיגותו, גם המחשבות שאפשר להמשיך בתוכנית ההרס והחורבן של חבלים מארץ ישראל היו אולי נגנזות.
הרב שפירא הוא כמעט הדמות היחידה הממשיכה את המסורת המפוארת של הרב צבי יהודה קוק והמתרגמת את הדרכותיו כרוחן וכלשונן, כל זאת למרות גילו המופלג.
היכולת להבין ולשקול את נתוני המציאות ולקבל החלטות בעוז רוח ובבהירות מול גלי ההתקפות מחוץ והבלבול מבית, יכולת זו היא נחלתם של יחידי סגולה בדורנו.
הבעיה היא שהרב שפירא הוא משכמו ומעלה, מעל המערכת הפוליטית והמפלגתית אשר מצטיינת ברדידותה ובראייה כמעט בלעדית של אינטרסים צרים.
הרב שפירא הוא גם הדמות היחידה היכולה להוות גשר אל הציבור החרדי, המזרחי והאשכנזי, משום שדרגתו הרוחנית והתורנית זוכה גם מחוגים אלו להערכה. למיטב הידוע לי, מעשית ניתן ליצור גשר כלשהו עם תנועת ש"ס ודמות כמו הרב שפירא הינה מפתח לקידום מהלך שכזה ויצירת כוח אמוני רציני מול כל הקמים עלינו.

אני מעריך שאין כל סיכוי שהרב שפירא יסכים לקבל על עצמו תפקיד שכזה, אך הוא האדם היחיד שאני יכול לעלות על דעתי כי צירופו להנהגת הציבור יכול להביא לשינוי מהותי במצב – הן בגיבוש מרבי של הכוחות האמוניים, הן בעמידה מול התקפות פרועות וניסיונות הרס והן במימוש הפוטנציאל העצום הטמון בציבור האמוני ובפרט בנוער, פוטנציאל שלא בא לידי ביטוי במערכה האחרונה בגוש קטיף ובצפון השומרון.@