חדשות ערוץ 7

פופולארי: תג בכותרות
גליונות בשבע עוד גליונות

בשבע

גליון 173ראשיהפצה

מהמטבח אל המטבחון - בגליון השבוע

אורית סטרוק מדגלת בקלילות בין מטבח ביתה בחברון, שם גידלה 11 ילדים, לבין מסדרונות הכנסת, שם היא משתתפת מוכרת ומשפיעה בדיוני הוועדות.
29/12/05, 00:00
חגית רוטנברג

היא רק רצתה ליישב את חברון עיר האבות, אבל החיים שם לימדו אותה שגם כדי להתפלל בקברי האבות או לשמור על חיי הילדים – אי אפשר בלי פוליטיקה. דווקא כמי שבאה מעולם חילוני היא העדיפה לשמור על 'כבודה בת מלך פנימה', אבל כישוריה הפוליטיים לא נעלמו מעיניהם של רבני 'תקומה', ובמצוות הרב ליאור היא תרוץ לכנסת הקרובה ברשימת האיחוד הלאומי

מעניין לגלות כמה חברות כנסת היו מתראיינות לתקשורת תוך כדי קילוף ירקות למרק. מעניין גם כמה מהן יקדישו שעה שלמה של סבבי טלפונים בבוקר גשום וסוער כדי להעביר לילד בבית הספר את הילקוט ששכח בבית. תשובה אחת נכונה לפחות כבר קיימת: אורית סטרוק, תושבת שכונת אברהם אבינו בחברון, אם ל-11 ילדים ומועמדת לכנסת הבאה ברשימת האיחוד הלאומי.

החזות הנוכחית של סטרוק, העוטה מטפחת ארוכה לראשה ולבושה במיטב דקדוקי הצניעות, מן הסתם לא היתה המודל העתידי שעמד לנגד עיניה כתלמידה חילונית בתיכון למחוננים שליד האוניברסיטה העברית. היא נולדה למשפחת עורכי דין ירושלמית, מסורתית למחצה. תחילה למדה בבית הספר לטעוני טיפוח בקריית יובל, אולם לאחר מכן, כאמור, למדה בתיכון המחוננים.

מעקירה לבנייה
תהליך הבירור העצמי, האופייני לבני גילה, החל אצלה באופן מקרי: "באחד הסמינריונים שבהם השתתפנו בשביעית עשו לנו משחק עמדות, וכל אחד היה צריך לאפיין את זהותו: אם הוא מרגיש יותר ישראלי, יהודי, תלמיד תיכון וכד'. אני בחרתי בעמדה שלפיה אני קודם כל ישראלית. כשחזרתי הביתה וסיפרתי על כך להורי, והם הזדעזעו מכך שבחרתי את הזהות הישראלית לפני היהודית. אבי אמר שמבחינתו זהו כישלון חינוכי. בעקבות התגובה הקשה שלהם, התחלתי לחשוב על העניין ברצינות".
היא החלה ללמוד ב'גשר' וב'מכון מאיר', כאשר הרב דרוקמן קלט ואימץ אותה. "בפעם הראשונה שניגשתי לשאול אותו שאלה אחרי השיעור, הוא הזמין אותי ללמוד בביתו. הייתי שם בת בית, נקשרתי למשפחה בקשר חזק מאוד. רכשתי אצלם גם את הידע ביהדות וגם את המידות. זהו בית של מסירות נפש בלי גבולות, למען כלל ישראל ללא שום חשבונות אישיים". ברגעים קשים במהלך שנות העשייה שלה, אומרת סטרוק, היא נזכרה באווירה ששררה בבית משפחת דרוקמן, ומשם שאבה כוחות.

הרב דרוקמן היה גם השליח שסייע לבניית ביתה הפרטי: הוא הכיר לה את בעלה, אברהם סטרוק, בחור שעלה בגפו מצרפת בגיל 15 ולמד אצל הרב דרוקמן בישיבת 'אור עציון' ולאחר מכן בישיבות הר עציון ומרכז הרב. עם נישואיו ביקש הזוג סטרוק הצעיר להתגורר ברובע המוסלמי בעיר העתיקה, במקום שבו למד אברהם. הוריה של אורית התנגדו נמרצות לרעיון מחשש לביטחונם, וכדי להניא את בני הזוג מכוונתם השקיעו את מיטב כספם בשכירת דירה עבורם בקריית משה בירושלים, מצרך יקר לכל הדעות.

המגורים בדירה זו ארכו חודשים ספורים בלבד: בעקבות הרב דרוקמן, ירדו אברהם ואורית לימית המיועדת לפינוי, מתוך תחושה שהקרקע בוערת להם מתחת לרגליים. "מישהו אמר לבעלי שכזוג בשנה הראשונה לנישואיו, לא כדאי לנו לרדת לימית, כיוון שזה יהרוס לנו את חיי הנישואין. בפועל", אומרת אורית בכובד ראש, "זה הדבר שהכי בנה אותנו. ימית אמנם נהרסה, אבל אנחנו נבנינו מזה לכל החיים".

כשאני מבקשת מאורית לתאר את הזיכרון החזק ביותר שנחרת בה מאותו פינוי ראשון, מתקדרים פניה בכאב שצף מחדש. היא בוחרת להזכיר דווקא את ימית הפורחת והמשגשגת, ואת המשפחות שכל-כך אהבה לשהות במחיצתן במשך אותם שבעה חודשים.

הגירוש מימית הביא את הזוג סטרוק להבנה שההידרדרות החלה, ושעליהם להשתכן במקום שבו נוכחותם חיונית. ההחלטה נפלה על חברון. גם בשלב זה היה על אורית להכשיר את הקרקע אצל הוריה. היא הזמינה אותם לארוחת ערב נעימה בביתה, ובסיומה, "אחרי שווידאתי שכולם סיימו לאכול ולא ייתקע לאף אחד משהו בגרון", היא מחייכת, "הודעתי שאנחנו עוברים לחברון. בחדר השתררה דממה כמו במעמד הר סיני".

"מה רע ברובע המוסלמי?" היתה התגובה הספונטנית של האם המסתייגת, ולמרות ההתנגדות, אברהם ואורית עברו לחברון.

חזרה לעיר האבות
השניים היו מהמשפחות הראשונות שייסדו את היישוב היהודי בעיר. "גרנו בקרוון באמצע השוק הערבי, כשמסביבנו המוכרים הערבים, חמורים, צחנה ושירותים ציבוריים, עם חיבור פיראטי לחשמל ומים". מאז אותה תקופה חלו תמורות ביישוב היהודי בחברון, והיום מתגוררת משפחת סטרוק, על אחד-עשר צאצאיה, בדירה בת שתי קומות בשכונת אברהם אבינו.

תמורה נוספת היתה יחסם של ההורים למקום מגוריה. "סבתי ז"ל, שעל שמה אני קרויה, היתה המשוררת מלכה נשר, שעלתה לארץ מהונגריה. שנים אחדות לאחר שעברנו לחברון גילתה אמי שיר של סבתא, שבו היא מבקשת מה' שיזכה אותה להיות חלק מדור ארץ ישראל. היא השתמשה בדימוי התנ"כי של דור המדבר והדור שנכנס לארץ ישראל, והדמות שאיתה הזדהתה היתה כלב בן יפונה, שהיה יוצא דור המדבר וזכה להיכנס לארץ ישראל. אחת השורות בשיר אומרת: 'על חברון נחלתי תקים כמו לבן יפונה'. כשאמי ראתה את השורה הזו, למרות לא היתה אישה דתית, היא הרגישה שזה שאנו גרים בחברון ממש מכוון משמים. כאילו אני, הנכדה שקרויה על שמה, מגשימה את צוואת סבתי, שרצתה להקים את נחלתה בחברון. מאז כל היחס השתנה: ההורים שלי עזרו לנו לקנות פה את הדירה ולהשתקע כאן".

בעקבות הנישואין והמעבר לחברון הפסיקה אורית את לימודיה במכללה בירושלים. בעלה היה אברך בישיבת 'שבי חברון', והיא ראתה את עיקר תפקידה בפרנסת המשפחה ולגידול הילדים, שנולדו בזה אחר זה. במבט לאחור, היא אינה מצטערת על כך שלא השלימה תואר. "למדתי במכללת חברון – המכללה של החיים", היא מחייכת.

עם זאת ראש המכללה, הרב קופרמן, התאכזב כששמע על עזיבתה, כיוון שתלה תקוות בתלמידה המבטיחה. "כתבתי לו מכתב התנצלות, ובו הסברתי שבמכללה יהיו הרבה תלמידות שייצאו להיות מורות טובות גם בלעדי, ואילו בחברון אין הרבה משפחות ולכן עלי ללכת לשם. תגובתו היתה חשובה לי. הוא שלח לי בחזרה: 'ברוך טעמך וברוכה את'". בחברון עבדה בעבודות ניקיון או כמטפלת – כל עבודה שאליה יכלה לקחת את הפעוטות שנולדו לה. בהמשך החל בעלה לעסוק בהוראה, וכיום הוא מלמד בישיבה התיכונית בקריית ארבע.

לא כמו גוש קטיף
שגרת החיים החברונאית בבוקר חורפי זה אינה מסגירה את מציאותה של חרב העקירה מעל המשפחות המתגוררות בשכונת שלהבת, לשעבר חנויות השוק הערבי. בכלל, איומי עקירה אינם זרים לאוזניהם של יהודי חברון. סטרוק אינה מוכנה לחשוף את היערכותו של היישוב בחברון למקרה שיוחלט על גירוש המשפחות, אולם מבטיחה כי התכניות מוכנות. היא מוסיפה כי אופי המאבק כאן יהיה אחר מזה שנצפה בגוש קטיף. "יש פה נחישות, התמדה וגבורה. באנשי חברון יש התרסה ועיקשות שלא בקלות ניתן לשבור אותה".

כדוגמה היא מביאה את המאבק העיקש על מאחז הגיבורים וחזון דוד, הממוקמים בין קריית ארבע לחברון, שנהרסו על-ידי צה"ל ונבנו שוב על-ידי המתיישבים, עשרות פעמים. "מפקד האוגדה דאז, גדי אייזנקוט, אמר בשעתו בראיון לתקשורת בקשר לערביי חברון, שיש להם אמונה חזקה ועיקשות שהוא לא מכיר, שקשה לשבור אותה. לקחתי אז אבן גדולה ממאחז הגיבורים, על צדה האחד כתבתי 'כי רצו עבדיך את אבניה ואת עפרה יחוננו' ומהצד השני 'חזון דוד ולא חזון בוש'. הבאתי את האבן לגדי אייזנקוט ואמרתי לו: 'כל מה שאמרת על הפלשתינים, נכון גם לגבינו. גם לנו יש אמונה חזקה ועיקשות שאתה לא מכיר. לא תשבור אותנו'. סיפרו לי אחר-כך שהוא שמר את האבן הזו בלשכתו עד שעזב את התפקיד".

באופן פרקטי, מה תעשי כששוטרים ידפקו לך על הדלת?
היא מסרבת להתייחס לסיטואציה הזו. מבחינתה, המאבק יתרחש במקום אחר: "אני מכירה מקרוב את כל הגועל של הכנסת. מבחינתי, להיכנס לשם זה ויתור ולא קידום. הסיבה היחידה שהסכמתי לכך היא שברור לי שאנו בצומת דרכים קריטית, ועלינו לעשות את כל המאמצים כדי להשיג כוח גדול ואפקטיבי בכנסת. צריך לנהל את המערכה שם, כמה שיותר רחוק מקו הבתים, כי כשזה יגיע לכאן זה יהיה הרבה יותר קשה".

אישה בכנסת
העילה לקיומו של ריאיון זה הוא בחירתה של אורית סטרוק למקום השלישי במפלגת תקומה, שמשמעותו מקום שמיני באיחוד הלאומי. מקומה ברשימה עשוי להיות ריאלי, במיוחד לאור השינוי בשיבוץ המקומות שאולי צפוי ברשימת האיחוד הלאומי לכנסת, שבמסגרתו היא תקודם למקום גבוה יותר.

מעמדה החדש כחברת כנסת יהווה שיא של פעילותה הציבורית בעשור האחרון. את הדרך הארוכה, שמתנהלת במקביל במישור הפרלמנטרי והחוץ-פרלמנטרי, היא החלה בעקבות ההחלטה על סגירת מערת המכפלה ליהודים לאחר אירועי גולדשטיין.

"המערה היתה סגורה תשעה חודשים, וחוץ מקומץ יהודים מקריית ארבע וחברון – לאף אחד לא היה אכפת. בכינוס גדול בקריית ארבע הוצע לבחור ועד נשים שיטפל בעניין מערת המכפלה. בהתחלה לא ידעתי איך נשים חסרות ניסיון פוליטי וציבורי יצליחו לשנות דברים שגדולים מהן לא הצליחו. מצאתי את עצמי בתוך הוועד, והבנתי שהאהבה העצומה שהיתה בנו למקום נתנה לנו כוחות ורעיונות".

בעוד רוב נשות הוועד פעלו במישור המקומי, פנתה אורית למישור הפוליטי, ואז החלה ההיכרות הראשונה שלה עם מסדרונות הכנסת. הלחצים שהופעלו על ח"כים, רבנים ואישי ציבור נשאו פרי: המערה נפתחה שוב לתפילת יהודים, ואף יותר מכך: "חוללנו מהפכה תודעתית ביחס למערת המכפלה וחברון בכלל. השרשנו בציבור מושגים כמו 'חברון – העיר העברית הראשונה' שאמר אהוד ברק, 'עיר האבות' שאמר ביבי, וזאת לאחר תקופה שהמערה כונתה 'מערת הטבח' והיישוב היהודי בחברון כונה 'עצם בגרון'".

לאחר ההישג במערכה על המערה חשבה אורית שתיפרד לשלום מבית המחוקקים, אך צורכי השעה רק הלכו ותכפו: הסכם אוסלו ב', שבמרכזו היציאה מששת הערים ובהן חברון, עמד לפתחו של היישוב היהודי. אורית המשיכה במסעות השכנוע והלחצים בקרב סיעות הימין והסיעות החרדיות. מאז היא ממשיכה בפעילות הפרלמנטרית בכל הקשור למאבק על ארץ ישראל, בעיקר בהשתתפות אקטיבית בוועדות הפנים והחוקה. השנים הרבות הקנו לה ידע נרחב ברזי ההתנהלות הפוליטית. דמותה החריגה בנוף האנושי בכנסת הפכה למוכרת וידועה בקרב יושבי המשכן.

"הגעתי כטירונית גמורה", היא אומרת במעין סיכום ביניים. "היום אני יכולה לתת קורסים בנושא. את אנשי גוש קטיף הכשרתי לעבודה מול הח"כים".

אלו תובנות בעשייה הפוליטית רכשת לעצמך?
היא בוררת את מילותיה, שכן ניכר שהפוליטיקה הישראלית איננה ממושאי הערצתה, ומצד שני זהו השדה שבו עליה להגיע להישגים מול נבחרי הציבור: "כדי לעבוד נכון בכנסת צריך מצד אחד להיות מקושר לאידיאלים שאתה מאמין בהם, ולהיות מסוגל להסביר אותם לאחרים בצורה אמיתית וערכית, ומצד שני יש לדעת להתייחס לאינטרסים שיש לכל ח"כ, ולהשתמש בהם".

איך התקבלת בכנסת בפעמים הראשונות?
"הייתי מגיעה עם התינוקות שלי לכנסת. זו היתה תופעה, ובעיני חלק מהאנשים מציאות כזו של אישה בכנסת דווקא מצאה חן. כשפתחתי את הפה גילו שאני אומרת דברים הגיוניים וערכיים. כיוון שבאתי מהעולם החילוני, ידעתי לדבר עם הח"כים החילונים בשפה שלהם: ציונות, היסטוריה".
בצד השמאלי של הכנסת הרגישו שנוכחותה של האישה החברונאית בקרבתם די מציקה. במיוחד מציינת סטרוק את זהבה גלאון: "בישיבות ועדת חוקה, שבהן העליתי לדיון תלונות על אלימות שוטרים נגד מתנגדי ההתנתקות, זהבה גלאון פשוט לא יכלה לסבול אותי. היא צעקה על יו"ר הוועדה, מיכאל איתן, שהוא נותן רק לי לנהל את הדיון ולא שומר על זכויותיה. בכל פעם שארגנתי דיון בוועדה בנושאים הללו היו ח"כים מהשמאל שהתרגזו, אבל אני לקחתי זאת כמחמאה. אם הם מתרגזים, סימן שעשיתי עבודה טובה".

זכויות אדם למתנחלים
מלבד קידום ענייניה של חברון, מפעל החיים של סטרוק הוא מאבק בלתי פוסק נגד הפרת זכויות האדם והאזרח של אנשי ימין. הצעד הראשון היה לפני כשמונה שנים, כאשר בתחקיר משותף עם העיתונאי חגי סרי, חשפה סטרוק מסמך סודי ביותר שנכתב בידי היועץ המשפטי לממשלה דאז, מיכאל בן יאיר, ובו נהלים מיוחדים לאכיפת החוק על מתנחלים. "תמיד היה ידוע שהמתנחלים היו אזרחים סוג ב', אבל בתקופה של הסכמי אוסלו היה חשש שמתיישבים ינסו לשבש את יישום ההסכמים, ולכן הוטלה עליהם אכיפת חוק מחמירה".

דוגמאות לאותם נהלים: איסור גורף לסגירת תיקים, הוראות לחפש מתלוננים ערבים נגד מתנחלים, שיתוף השב"כ בפעילות מודיעינית הקשורה לתיקים פליליים ועוד. התחקיר הוגש לשרים, והוכח שאכן המסמך קיים. על המסמך התעוררה ביקורת ציבורית חריפה, והוא שונה בחלקו. המהפך העיקרי, לדברי סטרוק, היה תודעתי: "הבינו שלא המתנחלים פורעי חוק, אלא החוק פורע בהם".
בתקופת פינוי המאחזים היא כינסה סדרת ישיבות של ועדת הפנים, שבסופן הוטלו הגבלות על פעילות השוטרים באופן שהקשה על פעולת הפינוי.

סטרוק מיסדה את פעילותה בתחום זה לפני כשלוש שנים, לאחר הפינוי הברוטלי של האלמנה לבנת עוזרי עם חמשת ילדיה היתומים מגבעה 26, סמוך לקריית ארבע. אז הבינה שיש לטפל בזכויות המתנחלים והמפגינים באופן יסודי ושיטתי. היא הקימה את 'ארגון זכויות אדם ביש"ע', שמתפקד כיום כמוקד פניות למי שנפגעו זכויותיהם האזרחיות וההומניות בידי צה"ל והמשטרה.

מלבד אורית עובדות ארבע נשים נוספות מהבית באיסוף פרטי 250 התלונות שהוגשו עד כה, והשלמת העדויות המקוטעות באמצעות תחקירים נרחבים. המטרה הסופית היא הגשת תלונה במח"ש נגד שוטרים אלימים, ובמקביל הגשת תביעות אזרחיות נגדם. עד כה רשם הארגון לזכותו את הדחתו של השוטר שביצע את הלינץ' בצומת גהה, ערן נעים, וכן את העמדתו לדין של מפקד חבל לכיש, ניצב אפי מור, שפעלו באכזריות נגד מפגיני ימין.

סטרוק מבטיחה העמדות נוספות לדין שיפורסמו בקרוב. היא מבקרת בחריפות את התנהלותה של מח"ש בביצוע עבודתה: "אנחנו בעצם עושים למח"ש את העבודה, מאכילים אותם בכפית כדי שיסכימו לבדוק את התלונות. אבל המאמץ חשוב לנו ציבורית, כי אם הוגשו תלונות – משמע היו אירועים, אם לא הוגשה תלונה – בציבור זה מתפרש כאילו לא קרה כלום. חוץ מזה, בהצלחה של הפעולות האלו יש הרתעה כלפי שוטרים אחרים".

הישיבות התכופות בוועדת החוקה בנושא זה הצליחו לקדם כמה מטרות. סטרוק מחמיאה בעניין זה ליו"ר הוועדה, מיכאל איתן: "מיקי איתן הגיע לחברון בתקופה שהיה איום פינוי על היישוב, והתגורר פה זמן מה. הוא היה אחד האנשים שהכניסו אותי לפוליטיקה, ולמדתי ממנו לא מעט. הרבה פעמים כשביקשתי ממנו עזרה, היה מתבטא כלפי בנוסח 'אני לא יכול לעמוד בפניה'. הוא ויורי שטרן, יו"ר ועדת פנים, נתנו לי במה שאפשרה ליצור מערכת הגנה על זכותנו למחות, לעתים תוך כדי הפרת חוק. הם גם יצרו דה-לגיטימציה לניסיון לפגוע בנו בדרכים דורסניות ואלימות".

שולחן העבודה העמוס של אורית, ממש בכניסה לביתה, מלא בקטעי עיתונות, תדפיסי תלונות וחומר מתויק למכביר. המכשירים הסלולריים והביפר אינם מפסיקים להשמיע ברמה את קולם, והפקס והמחשב תורמים את חלקם המכובד לעשייה. אך בית משפחת סטרוק חווה את התעללות זרועות אכיפת החוק לא רק דרך העבודה האינטנסיבית של עקרת הבית, אלא גם באופן פרטי. שתי בנותיה, אמונה (13) ורחלי (15), חנכו את אגף ההתנתקות בכלא מעשיהו, לאחר שנעצרו בפינוי מאחז הגיבורים.

הן נעצרו עם קבוצת בנות שסירבו לחתום על הרחקה מהמאחז, ובשל כך כמעט נותרו בליל הסדר במעצר. בעקבות מעצרן, שזכה להד תקשורתי, נטבעה הסיסמה 'נעצרת – ניצחת', לאחר שהבנות שוחררו בלי לחתום על ההרחקה. "מאז נעצרו ילדי עוד הרבה פעמים, זה הפך כמעט לשגרה. אמנם בפעם הראשונה שרחלי בת ה-13 נעצרה היה לי קשה בתור אמא, אבל הייתי גאה בהן על האומץ ועל ההתנהלות הנבונה".

אורית עצמה חוותה אלימות, כאשר שוטר מג"ב הפיל אותה מגובה רב ליד מערת המכפלה, ובנס נפלה על הכתף ולא על הראש. גרירות בפינויי מאחזים הן חוויה ברורה ופשוטה בשבילה. את בתה, שהשתתפה באחת מחסימות הכבישים, זרק שוטר על פסי הרכבת, ורק בנס ניצלה הילדה מפגיעת רכבת שבדיוק עברה במקום.

לא ישנה בלילה
את הידע המשפטי הרב שנדרש לעבודתה רכשה באופן אוטודידקטי, נוסף לרקע המשפטי שרכשה בבית שבו גדלה.
יש לך משפחה שכולה עורכי דין. יכולת להמשיך בדרכם.
"עורכי דין יש הרבה. אני החלטתי לגדל ילדים, ליישב את חברון. החלטותי בחיים לא נבעו משיקולים של מה בא לי לעשות, אלא איפה חסרים אנשים".
החלטתך לעסוק בעשייה ציבורית אינטנסיבית אינה פוגעת בתפיסה של צניעות האישה?
"דווקא בגלל שבאתי מעולם חילוני, לא רציתי לצאת מהתחום הצנוע של 'כל כבודה בת מלך פנימה'. אבל בכל פעם שהיתה לי התלבטות אם לעשות מעבר למה שכבר עשיתי – שאלתי שאלת חכם. כשביקשו ממני להיכנס לרשימת 'תקומה' התניתי את הסכמתי באישור הרב דב ליאור. הסכמתי רק לאחר שביקש ממני להצטרף, ואמר שבזמן כזה מותר ואפילו צריך שאני אהיה ברשימה. לכתחילה, באמת העניין קשה לי: עולם העשייה שלנו הוא בעיקר גברי, אני בקושי פוגשת נשים, וזה לא קל. לכן עשיתי הכל לפי עצת רב".

ואיך משתלבת העשייה הזו עם גידול אחד-עשר ילדים?
"זה לא קל בכלל, אבל למען ארץ ישראל אנחנו עושים הרבה דברים שלא קלים לנו. כשהיו לי ילדים קטנים שהייתי צריכה לקום בשבילם בלילה, הייתי מעודדת את עצמי כך: כשלא ישנתי כל הלילה בגלל העבודה הציבורית, אמרתי 'בשביל הילדים היית מוכנה לא לישון, אז בשביל חברון לא תהיי מוכנה לא לישון?', וכשהילדים לא נתנו לי לישון כל הלילה אמרתי: 'בשביל חברון את מוכנה לא לישון אז בשביל הילדים שלך לא תהיי מוכנה לא לישון?'".

סטרוק מצהירה שלמען ארץ ישראל, היא, כמו כל אחד מתושבי חברון, מוכנים למסור גם את החיים. "מה שצריך למסור – מוסרים, כי אחרת יש דברים שהייתי נהנית יותר לעשות".
מה למשל?
"אני נהנית מאוד מהשיחות שלי עם נוער. מעבר לזה, כשאצא לפנסיה הייתי רוצה לעסוק בתחום היצירתי. בינתיים אני יוצרת מרק לארוחת צהריים וכיפות".

מחיר אישי נוסף ששילמה משפחת סטרוק הוא פגיעת הטרור: שני בניה של אורית נפצעו בנפרד מכדורי צלפים. האירוע הראשון היה לפני ארבע שנים: "הסיפור מתחיל בביבי. כשנאבקנו בהסכם חברון, ישבנו אצלו בלשכה ושאלתי אותו: 'מה תעשה אם מחר יירו עלינו מאבו סנינה (השכונה מול בתי היישוב היהודי בחברון) והילד שלי ייפצע?' הוא ענה לי: 'מה זאת אומרת? אני אשלח לשם טנקים!'.

"לאחר מכן, כשביבי כבר לא היה ראש ממשלה, קיבלתי יום אחד הודעה שירו על הבן שלי. דוד היה על מדרגות הבית וצלף ירה עליו מאבו סנינה. נכנס לו נתז של קליע לבית החזה, ונסעתי מהכנסת מיד לבית החולים. בדרך חזרה קיבלתי טלפון מביבי. הוא לא ממש ביקש סליחה, אך ניכר מטון הדיבור שלו שהוא חש צורך להתנצל. 'אני משתתף בכאבכם', אמר. 'צריך לעשות הכל כדי שזה לא יקרה'".

למחרת הירי פחדה אורית לשלוח שוב את הילדים לבית הספר ולגן דרך המדרגות החשופות לירי הצלפים. "זה היה מאוד קשה, כי אחרי שיורים פעם אחת, מרגישים באופן מוחשי שזה יכול לקרות שוב. צריך לצלוח, להתגבר על ההרגשה הזו. אמרתי לעצמי שאם אפילו בוקר אחד יעבור בלי שאעביר אותם במדרגות הללו – לא נוכל להחזיק מעמד בחברון". כשהציעו לה לעבור לדירה בטוחה יותר בשכונה, אמרה: "מפה אני עוברת רק לאבו סנינה".

כשזה פגע בהם בפעם השנייה, אורית שוב התקשתה להאמין: "הבן שלי מרדכי נסע בטרמפ לישיבה שלו בדימונה. באזור הר חברון עקף אותם רכב של מחבלים וירה. מרדכי חטף קליע בבית החזה. כשהודיעו לי שנפגע, אמרתי: 'זה לא יכול להיות, כבר חטפנו פעם אחת'. הוא שכב בבית החולים במצב קשה. כשהגעתי לשם התקשורת התנפלה עלי: איך את מפקירה את הילדים שלך, אמא ששני הילדים שלה נפצעו? אמרתי להם: תשאלו איך הממשלה מאפשרת, למה היא פותחת את הכבישים לרוצחים הללו? זה חיזק אצלי עוד יותר את הצורך להיאבק בהפקרות, בזלזול בחיי יהודים. פותחים פה כבישים לערבים, כי שגרת החיים שלהם חשובה יותר מעצם החיים שלנו".

אמא במשרה מלאה
מלבד שני הילדים שנפצעו, מונה משפחת סטרוק עוד תשעה ילדים. אורית מספרת עליהם בשמחה ובאהבה: צביקי (23), נשוי לורד וגר בגבעת אש קודש, שלפני שלושה שבועות זיכה את הוריו להיות סבא וסבתא לנכדה כנרת. אהרן (22), קצין מצטיין בפיקוד צפון, מרדכי (20), משרת כחובש קרבי מצטיין בגדוד הנח"ל החרדי, שושנה (18), משרתת בשירות הלאומי בחברון (מה שגורם נחת רוח לא מבוטלת לאמה), רחלי (16), לומדת באולפנת הרב בהר"ן, אמונה (14), באולפנת מעלה לבונה, דוד (12), יצחק (10) וידידיה (8), לומדים בתלמוד תורה בקריית ארבע, ושתי התאומות שרה והדסה (5) בגן בחברון.

לסיום, למה מצפה מעצמה חברת הכנסת לעתיד אורית סטרוק?
"אני שואפת להיות מצפן, לשמור על כיוון ערכי ולא לאפשר כיסאולוגיה ופשרות למיניהן. יש לי את הניסיון הפרלמנטרי ליצור תהליכים בכנסת, להפעיל וליצור חבירות. אני רוצה להביא את האמת שלנו, לדרוש מקום של כבוד בשיח הפוליטי לדגל שאנו נושאים".