גליונות בשבע עוד גליונות

בשבע

גליון 174ראשיהפצה

מישהו לסמוך עליו - סיפור לילדים

05/01/06, 00:00
חגית רוטנברג

אני רוצה לספר לכם על משהו שקרה לי לא מזמן: הפסקתי להעתיק במבחנים. כן, מה שאתם קוראים, ואל תחשבו שזה כל-כך קל. הייתי אלוף בשיטות העתקה במבחנים ובהתחמקות מהמורים.

רק כדי שתבינו, אספר לכם כמה דוגמאות: במבחן הענק שהיה לנו בהיסטוריה, שלא הספקתי ללמוד בו אפילו חצי מהחומר, חשבתי על רעיון כזה: בבוקר, לפני המבחן, באתי למורה ואמרתי לה שכואב לי הראש ואני מבקש לשבת ליד החלון, כי אני צריך אוויר. מובן שבחרתי לשבת ליד החלון כי שם ישב מוישי, הגאון של הכיתה שתמיד קיבל 110 במבחנים, כי המורים נתנו לו בונוס על התשובות המלאות שלו. המורה הושיבה אותי לידו, ואני כתבתי את התשובות הנהדרות שלו במבחן שלי.
במבחן במתמטיקה, שגם אליו לא כל-כך התכוננתי, מצאתי שיטה עוד יותר מתוחכמת לקבל ציון טוב:
את הכללים והנוסחאות רשמתי על כף היד. כדי שהמורים לא יחשדו שאני מעתיק מתוך היד, עשיתי את עצמי כאילו נתקפתי שיעול כבד באותו בוקר. הקפדתי לכסות את הפה, כמובן, בכל פעם שהשתעלתי, ואז כשהסרתי את כף היד מהפה הייתי מציץ במהירות בנוסחה שהייתי צריך לאותו תרגיל במבחן. האמת היא שהמורה שהשגיחה עלינו הציצה בי בחשדנות מסוימת, אבל אז התחלתי להשתעל עוד יותר חזק, ואפילו לקנח קצת את האף, ונראה היה שהיא משתכנעת.

פעם אחת כמעט נתפסתי על חם: זה היה כשהמורה לאנגלית עשתה בוחן פתע. 'מה אני עושה עכשיו?' שאלתי את עצמי בייאוש. בסביבה שלי לא נראה אף ילד חכם שאפשר להעתיק ממנו, והמורה התחילה להכתיב את המילים הקשות והארוכות שלימדה באותו שיעור. הסיכוי היחיד שלי היה לפתוח את ספר האנגלית ולראות כיצד המילים כתובות שם, אבל איך אני עושה את זה? הצבעתי וביקשתי מהמורה לחפש עט אחר בתיק כי העט שכתבתי בו נגמר. המורה הסכימה, ותוך כדי שחיטטתי בתיק, פתחתי בזהירות את הספר וחיפשתי בו את המילים.

"אופיר, כמה זמן לוקח לך למצוא עט?" שאלה המורה בקול קפדני.
"אני כבר מוצא אותו", השבתי והסמקתי, כי הרגשתי את מבטה החודר של המורה.
בבוחן הזה נכשלתי, כי לא העזתי לנסות להציץ שוב בספר.
בקיצור, אתם מבינים עכשיו למה היה לי כל-כך קשה להפסיק להעתיק, אבל אתם בטח שואלים את עצמכם איך ילד כמוני מפסיק יום בהיר אחד לרמות במבחנים? האמת היא שזה היה די במקרה: לקראת אמצע השנה המורה הודיעה שתבחר את ראש ועד הכיתה החדש. זה היה תפקיד מאוד אחראי: לנהל את קופת הכיתה, לארגן פעילויות ולקבוע לוח מבחנים עם המורים. אני דווקא רציתי מאוד את התפקיד הזה, כי חוץ מהאחריות היו הרבה זכויות למי שזכה בתפקיד: הוא יכול לצאת משיעורים, לשבת בהפסקה בחדר המורים ולהשתמש בטלפונים וצילומים מהמזכירות כמה שירצה.
יום לפני שהמורה הודיעה במי היא בוחרת, עברתי ליד פתח חדר המורים. פתאום שמעתי מתוך החדר את המורה שלי שדיברה עם היועצת של בית הספר. "אני לא חושבת שאבחר בו", אמרה המורה.
הטיתי אוזן כדי לשמוע על מי היא מדברת "למה? הוא דווקא ילד מאוד מקובל בחברה", ענתה היועצת. "כן, אבל את יודעת מה? הוא ילד שאי אפשר בשום אופן לסמוך עליו".
'היא בטח לא מדברת עלי', חשבתי לעצמי. אבל אז שמעתי אותה ממשיכה: "אופיר מרמה במבחנים בלי סוף. הוא פשוט לא ישר, איך אפשר לתת לו תפקיד כל-כך אחראי?" הרגשתי כאילו כל האמת עלי התגלתה. כשהעתקתי במבחנים לא התכוונתי שזה מה שיחשבו עלי. אני חושב שבעקבות ההחלטה שקיבלתי באותו רגע, אוכל להיבחר בפעם הבאה לראש ועד הכיתה.